“הנותן לשכוי בינה – להבחין בין יום ובין לילה”

בכל בוקר מברכים "הנותן לשכוי בינה, להבחין בין יום ובין לילה". מה הוא ה"שכוי" הנזכר בברכה זו? והאם מברכים דווקא בשעת קריאת התרנגול?

Photo by Chris Liu-Beers on Unsplash

שאלה:

בברכות השחר אנו מברכים “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך  העולם, הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה” (ויש  גורסים במקום “הנותן”, “אשר נתן”). 

מה הוא אותו “שכוי”, ומה כוונת  הברכה?

כמו כן, מתי מברכים את  הברכה? האם נכון שיש לברכה דווקא עם קריאת התרנגול (כפי שעולה מדברי  הגמרא בברכות, דף ס  ע”ב)? 

 

תשובה:

פירוש הברכה ופירוש המילה “שכוי”

הפירוש להלן  הוא הפירוש שהתקבל על ידי  הפוסקים, ובכללם המשנה  ברורה, סימן מו ס”ק א  [בהסתמך על דברי הרא”ש  במסכת ברכות, פרק ט’ סימן  כג, וכן על דברי הטור, אורח  חיים, סימן מו]: 
 
“שכוי”, בלשון המקרא, פירושו “לב”, כלשון הפסוק בספר איוב, לח, לו – “או מי נתן לשכוי בינה”.
 
ובאמירת ברכה זו בבוקר,  אדם מודה לקב”ה על כך  שנתן בינה בליבו להבחין בין יום ובין לילה.
 
וכך כותב המשנה ברורה, מו,  א [בהסתמך על הרא”ש והטור, שכתבו כך]:
 
“הלב נקרא שכוי בלשון המקרא, דכתיב ‘או מי נתן לשכוי בינה’; והלב הוא המבין, ועל ידי הבינה אדם מבחין ביום יום ובין לילה”.

 

הקשר בין ברכה זו לבין קריאת התרנגול

הזמן שבו תיקנו חז”ל לברך  ברכה זו, הוא עם קריאת התרנגול בבוקר, כמבואר במסכת ברכות דף ס ע”ב [ולהלן נבאר מדוע היום אין מקובל לעשות כך]. 
 
ומדוע תיקנו לברך דווקא עם קריאת התרנגול? ביארו הרא”ש והטור (ובעקבותיהם  המשנה ברורה), שהואיל והתרנגול נקרא בלשון ערבי “שכוי”, וגם לו ניתנה בינה להבחין ובין לילה; וכמו כן, לאדם עצמו גם יש הנאה מכך, שעל ידי שמיעת התרנגול הוא יודע שהבוקר קרב; לכן, הזמן שנקבע לברכה הוא בעת שמיעת התרנגול.
 
[ונמצא, שתוכן הברכה אינו מתייחס לתרנגול אלא לבינת  הלב; אך מבחינת הזמן, קבעו  חז”ל לברך ברכה זו בזמן קריאת התרנגול,  מהטעמים שצוינו].
 
ובלשון המשנה ברורה –  “ומפני שהתרנגול מבין גם כן זה, וגם יש בשמיעתו הנאה,  שיודע [=האדם] שהוא קרוב ליום, ובערבי קורין לתרנגול  שכוי, להכי תיקנו ברכה זו בשמיעת קול תרנגול”.
 

האם גם היום נוהגים לברך ברכה זו עם קריאת התרנגול

כאמור לעיל, לפי תקנת חז”ל, מועד ברכה זו הוא עם זמן קריאת התרנגול.
 
ובאופן דומה, לכל ברכה  מברכות השחר, תיקנו  זמן מיוחד: כשמתלבש, מברך “מלביש ערומים”, כשזוקף קומתו מברך “זוקף כפופים” וכך הלאה. 
 
אולם, עם הזמן התקבל  המנהג לברך את כל ברכות  השחר במקובץ, בבית הכנסת, ולא כל ברכה בפני עצמה בזמנה, וכך מבואר בשולחן ערוך, מו, ב-
 
“עכשיו, מפני שאין הידיים נקיות, וגם מפני עמי ארצות שאינם יודעים אותם (=את הברכות), נהגו לסדרם בבית הכנסת, ועונים אמן אחריהם ויוצאים ידי חובתן”.
 
כלומר, הואיל ובדרך כלל הידיים אינן נקיות לברכה בשעה המיועדת, תיקנו לברך את הברכות בזמן אחד, במקובץ, לאחר שהידיים כבר נקיות. וכמו כן מרוויחים בכך גם דבר נוסף, שעמי הארצות, שאינם בקיאים, יכולים לשמוע מאדם אחר בקי, ולצאת ידי חובה [וכבר העיר המשנה ברורה, שעל אף שכתב השו”ע “ועונים אמן אחריהן ויוצאים ידי חובתן”, בפועל ניתן לצאת ידי חובה גם ללא שעונים אמן].  
 
 

הערות נוספות:

א. נציין שהכינוי “שכוי” לתרנגול, מוזכר גם בגמרא במסכת ראש השנה דף כו ע”ב, שם מתייחסת הגמרא לכל מיני שפות ולשונות, ומזכירה שבמקום ששמו “קן נשרייא” מכנים את התרנגול “שכוי”. ועיין גם בפירוש רש”י לאיוב, לח, לו.

 
ב. יש שהוסיפו לברכה גם משמעות רוחנית, נסתרת וחבויה יותר: התרנגול מזהה את הבוקר עוד לפני שהוא מגיע בפועל, וקורא כבר כשמתקרב הבוקר. הוא יודע לזהות את האור גם כשהחושך עדיין נראה על הארץ; גם לנו יש את היכולת, שאותה עלינו לממש, לקוות ולצפות לאור המתקרב, גם כשנראה שהחושך שולט.
     
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!