הכרזת “יעלה ויבוא” לפני שמונה עשרה (ובמהלך שמונה עשרה)

האם מותר להכריז "יעלה ויבוא" לפני תפילת שמונה עשרה, או שיש בכך בעיית הפסק בין גאולה לתפילה?

שאלה:

בתפילת שחרית או ערבית, כשהציבור מגיע לשמונה עשרה, האם מותר להכריז בקול “יעלה ויבוא” (או “ראש חודש”) לפני שמתחילים שמו”ע, או שהדבר אסור משום הפסק בין גאולה לתפילה?

התשובה בקצרה:

לפני שמונה עשרה של ערבית, מותר להכריז (בהסתמך על הסברה שההכרזה אינה נחשבת כ”כ להפסק, שכן היא מצרכי התפילה).

אך לפני שמונה עשרה של שחרית אין להכריז, כי סמיכת גאולה לתפילה בשחרית נחשבת לחמורה יותר בהשוואה לערבית.

ברבים מבתי הכנסיות התפשט המנהג שגם בערבית אין מכריזים אלא מסתפקים בצורת תזכורת אחרת כגון דפיקה על הבימה וכו’, כמבואר להלן.

התשובה ביתר הרחבה:

השולחן ערוך (סימן רלו סעיף ב) פוסק, שמותר להכריז “ראש חודש” לפני תפילת ערבית, ואין בכך בעיית “הפסק”, כי ההכרזה היא חלק מצורך התפילה (ובלשונו – “מה שמכריז הש”ץ ‘ראש חודש’ בין קדיש לתפילת ערבית לא הוי הפסק, כיוון שהוא צורך התפילה”). ולאו דווקא הכרזת ראש חודש, אלא גם טל ומטר או על הנסים וכד’ (משנה ברורה שם).

ומוסיף על כך המשנה ברורה (בשער הציון, אות ד) שדווקא בערבית הדבר מותר, אך לא בשחרית, כי סמיכת גאולה לתפילה בשחרית חמורה יותר מהמצווה לסמוך גאולה לתפילה בערבית. ובלשונו- “ודווקא בערבית, דסמיכת גאולה לתפילה שלו לא חמיר כולי האי, משום דתפילת ערבית רשות[1], אבל בין גאולה לתפילה דשחרית, חמירא טפי”.

כאמור, השו”ע מתיר להכריז בערבית. עם זאת, בספר פסקי תשובות, סימן רלו, מציין המחבר שרבים מבתי הכנסת נהגו להימנע מהכרזה גם בערבית, ומעדיפים להזכיר לציבור בדרכים אחרות: “וברבים מהבתי כנסיות אינם נוהגים כלל בהכרזה זו [-כלומר, גם בערבית], אלא השמש מכה על השלחן לפני שמונה עשרה לזיכרון על הזכרת מעין המאורע, וכשמגיע להזכרה בתפילתו, מגביה קולו כדי להזכיר את הציבור שלא ישכחו”.

[הערה: לעניין מה שכתב הפסקי תשובות שהשמש מגביה קולו כשמגיע ליעלה ויבוא (או להזכרת מעין המאורע לפי העניין), מובא שם בהערה 32, שדווקא השמש יעשה כך, אך לא שאר הציבור: “אבל לא יעשו כן שאר הציבור, כי אין בזה משום כבוד התפילה, עיין אורחות רבינו חלק ג עמוד רז בשם החזו”א זצ”ל”. ואכן, בספר אורחות רבינו הקהילות יעקב, חלק ג עמ’ רז, מובא כך: “אמר מרן החזון איש זצוק”ל, המתפלל שמונה עשרה בלחש, כשמגיע לברכת השנים לא יכריז ותן טל ומטר בקול רם כדי להזכיר את הציבור, משום שאין זה דרך ארץ לתפילה (מהגרח”ק שליט”א)”].

 

[1] הערה- תפילת ערבית נקבעה במקורה כרשות ולא כחובה, אך במהלך הדורות קבלוה וקבעוה כחובה. ומכל מקום, הואיל ובמקור היא רשות, בדברים מסוימים מתייחסים אליה כאל רשות ומקילים, עיין דוגמה לכך במ”ב, רלז, ס”ק א.

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!