היחס המורכב לנדרים ושבועות – פרשת מטות מסעי

האם היחס של חז"ל לנדרים ושבועות הוא יחס שלילי או חיובי? כיצד ניתן ליישב בין סתירת המקורות?

“איש כי ידור נדר” (במדבר ל, ג)

מה היחס הנכון לנדרים ושבועות? האם הם דבר רצוי, או שמא יש להתרחק מהם?

המעיין בדברי חז”ל, ימצא בהם לכאורה מקורות סותרים ביחס לשאלה זו.

מצד אחד, חז”ל מגנים את נודרי הנדרים, והנודר אף מושווה למי ש”בונה במה ומקריב עליה קרבן” (פירוש מילולי: בניית מזבחות והקרבת קרבנות נאסרו בכל מקום מלבד בבית המקדש; האמרה הנ”ל של חז”ל משווה את נודר הנדר למי שבונה מזבחות אסורים ומקריב עליהם[1]).

אך מצד שני, ממקורות אחרים עולה דווקא יחס חיובי לנדרים. למשל, במסכת אבות, ג, יג, נאמר, “נדרים, סייג לפרישות”. כלומר, נדרים הם אחד הכלים המסייעים לאדם לפרוש מדברים שאינם רצויים (ובוודאי שכוונת המשנה שם היא על דרך החיוב, בדיוק כמו שאר הדברים במשנה – “מעשרות, סייג לעושר; סייג לשתיקה – חכמה”).

ובכלל, עצם העובדה שהתורה נותנת תוקף לנדרים ושבועות ומחייבת לנהוג על פיהם, גם בכך יש ללמד שהיחס לנדרים אינו בהכרח שלילי.

כיצד ניתן ליישב סתירה זו? ומהי בסופו של דבר “השורה התחתונה” – האם היחס לנדרים הינו יחס חיובי או שלילי?

 

הסבר הרמב”ם: נדרים כדרך חיים, לעומת נדרים כפתרון קיצוני וזמני

הרמב”ם בהלכות נדרים (פרק יג, הלכות כג-כה) מסביר שאין סתירה בין הדברים; שכן, יש להבחין בין קבלת נדרים כדרך חיים תמידית, לבין קבלת נדרים כפתרון קיצוני וזמני:

כדרך חיים תמידית, נדרים אינם דבר רצוי; דבר שאדם מרגיש שראוי לו להתרחק ממנו, ימצא את הדרך ויעשה זאת ללא צורך בפתרון קיצוני של נדר.

לצד זאת, אין להתעלם מכך שלעתים אדם נקלע להרגלים בעייתיים שכבר הושרשו בו עמוק; הוא חש שבמצבו הפנימי הנוכחי, יקשה עליו מאוד להיגמל מהרגלים אלה בדרכים הרגילות. במצבים כאלה, מעניקה התורה לאדם, כפתרון זמני, את הכלי ההלכתי הנקרא “נדר”, שבו ניתן להשתמש עד לחזרה לאורח חיים נכון. נדר הוא דבר מחייב, והמחויבות שהוא יוצר נוסכת בנו כוחות להתגבר על הרגלים או עיוותים, שלעתים קשה להתגבר עליהם בדרך אחרת.

כדוגמה להרגלים כאלה מונה הרמב”ם זלילת יתר (“כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר”), בעיות שתיה (“או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו”), רדיפת בצע מוגזמת (“(וכן מי שהיה רודף שלמונים, ואסר על עצמו המתנות”) או גאוות יתר (“או מי שהיה מתגאה ביופיו, ונדר בנזיר”). במצבים אלה, אומר הרמב”ם, מעודדים חז”ל את השימוש בנדר באופן זמני, “ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים, נדרים סייג לפרישות“. אולם, כדרך חיים רגילה, מוסיף הרמב”ם, הדבר פסול, וכפי שמסיים הרמב”ם:

“…אף על פי שהן עבודה (=למרות שהנדרים נחשבים כעבודת ה’), לא ירבה אדם בנדרי איסור, ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם, בלא נדר. אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו“.

 

הפסול בקבלת נדרים ושבועות כדרך חיים

מה הסיבה לכך שנדרים ושבועות אינם רצויים כדרך חיים רגילה?

ניתן למנות לכך מספר סיבות (שכמובן אינן סותרות). חלק מהסיבות הן טכניות ונובעות מהמורכבות ההלכתית במצב הנדר, וחלקן עמוקות יותר וקשורות לתפקיד האדם והאידיאל המצופה ממנו:

א. חשש הלכתי להפרת הנדר

נדר הוא דבר מחייב שאין לסטות ממנו, והפרת נדר היא איסור הלכתי. לפיכך, בכל קבלת נדר, קיים סיכון לעבור על ההלכה.

הדברים נכונים עוד יותר אם מביאים בחשבון, שבשעת נדר אדם מטבע הדברים אינו נמצא במצבו המאוזן הרגיל. בדרך כלל, הנדר בא על רקע של התלהבות והתרגשות, או לחלופין זעם, אכזבה ותסכול. במצבים נפשיים אלה, אדם נוטה לקבל עליו הרים וגבעות, שאין שום ערובה שיעמוד בהם כשיחזור לאיתנו. לכן, כלי הנדר הוא דבר שיש להשתמש בו רק כמוצא אחרון ובלית ברירה.

ב. שימוש תדיר בנדרים, מפחית ממילא את תועלתם והשפעתם

כוחו של הנדר הוא בנדירותו, בכך שהשימוש בו נעשה במצבי קיצון ובאורח נדיר וזמני. בדרך כזו, אדם מתייחס אל הנדר בכבוד וביראה, וכך יוצר “משקל נגד” להרגל הבעייתי.

ככל שהאדם ירבה בכך יותר, ככל שיכניס את השימוש בנדרים למעגל חייו התדיר והשוטף, כך יפחת “אפקט הכבוד” לנדר ותאבד יעילותו.

ג. על השינוי לבוא מבפנים

ההסתייגות משימוש מרובה בנדרים, נובעת לא רק מהחשש להפרתם או הפחתת יעילותם; אפילו בהנחה שאדם כן היה מצליח לעמוד בכל נדריו, אין זו הדרך השלמה.

בסופו של דבר מצופה מאדם שיעשה את מעשיו, או יימנע מהם, לא מהסיבה “שכך נדרתי אתמול”, אלא מהסיבה העמוקה יותר, “שכך אני מבין היום”.

עשיית המעשה הנכון רק כי האדם כבול לעבר, אולי עדיפה על פני כישלון מוחלט, אך אינה מגשימה את האידיאל העמוק יותר, שהוא השינוי הבא מבפנים.

ד. העולם ואוצרותיו לא נועדו להילחם בהם

כשאדם נודר, הוא גוזר על עצמו התנזרות מדבר מסוים, כדי לא להיקלע לשימוש מופרז בו. למשל, אדם אוסר על עצמו מאכלים מסוימים, או יין, מהחשש לאכילה מופרזת או שתייה מרובה.

אך בדרך זו, אדם למעשה מונע מעצמו דברים שנבראו עבורו ולמענו. במקום להשתמש בדברים בצורה מושכלת ונכונה, הוא “בורח מההזדמנות” ומפאת הפחד, אוסר על עצמו דברים שנועדו עבורו.

דרך זו אינה דרך חיים שלמה, וכפי שמסכם זאת הרמב”ם בהלכות דעות (פרק ג’, הלכות א-ד):

“שמא יאמר אדם, הואיל והתאווה והכבוד וכיוצא בהן, דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון… המהלך בדרך זו, נקרא חוטא…

לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: ‘לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים’.

ובכלל הזה, אלו שמתענין תמיד- אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית.  ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, ציווה שלמה ואמר (קהלת ז, טז), “אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר:  למה, תישומם'”.

 

ולסיכום, השימוש בנדרים כאמצעי קיצון בלבד, ולא כדרך חיים שוטפת, משיג כמה מטרות: הפחתת החשש ההלכתי להפרתם; שמירת יעילותם על ידי עצם נדירות השימוש בהם; עיקרון השינוי הפנימי; והסתייגות מיצירת איסורים נוספים במקום להשתמש בטבע ומתנותיו בדרך נכונה.

ונסיים בדבריו היפים של רש”ר הירש (בפירושו לספר בראשית, כח, ג), בנוגע לנדרים ולבעייתיות שבהם:

“הנודר, מעתיק עצמו מהוויתו בזמנו ההווה אל עתידו, אל פרק זמן שלא בא עוד, ומחייב עצמו במה שיהיה עליו לעשותו בבוא הזמן.

והנה בדבר זה, בהעתיקו עצמו במחשבתו לעתיד שהוא בלתי ידוע לנו (כי מי ידע מה ילד יום ומה תלד השעה הבאה? – בזה טמון החטא שבנדר). דיו לאדם שידע לכלכל דרכיו בכל רגע מרגעי ההווה, ולחיותו כראוי וכנדרש.

מה שיהא חובה עלינו ברגע הבא, מה שיידרש מאתנו לעשותו בעתיד, שומה עלינו לעשותו גם מבלי שנקבלנו עלינו בנדר. ומה שאסור עלינו לעשותו, לא נוכל לקיימו גם אם נקבלנו בנדר. נותר איפוא, לנודר, לנדור בדברים שאינם מעלים ואינם מורידים; ויהא בזה מן האוולת הגמורה, אם נרים לדרגת חובה קדושה דברים שאינם מעלים ואינם מורידים, ועוד לגבי זמנים עתידים – הבלתי ידועים לנו בהחלט”.

 

[לדברי תורה נוספים על פרשת מטות מסעי (ממהדורת האתר הקודמת) – לחצו כאן

 

[1] המימרא המשווה נודרי נדרים לבוני במות היא במסכת נדרים דף כב ע”א; ועיין בפירוש הר”ן שם, המסביר את פשר ההשוואה.

 

 

Photo by Aaron Burden on Unsplash

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!