“הואיל ואשה לאו בת חיובא היא” – נשים בלולב וסוכה

דין נשים בלולב ובסוכה, ומחלוקת הפוסקים האם נשים מברכות כשמקיימות מצוות עשה שהזמן גרמא

נשים במצוות לולב – סוגית הגמרא בדף מב ועיון בהסבר רש”י

במסכת סוכה דף מב ע”א מחדשת המשנה (לפי הסבר הגמרא שם), שלמרות שאשה אינה מחויבת במצוות לולב (“הואיל ואשה לאו בת חיובא היא”), אין אומרים שלגביה הלולב הוא מוקצה ואסור בטלטול, אלא הוא מותר בטלטול.

ומדוע באמת מותר לטלטל ואין אומרים שהוא מוקצה עבורה? רש”י במקום מסביר, “קא משמע לן, כיוון דראוי לנטילת אנשים, תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל“. כלומר, לפי הסבר רש”י, באמת הלולב היה צריך להיחשב כמוקצה עבור האשה, והסיבה שאין אומרים כך, היא מכיוון שעבור האיש הלולב נחשב ככלי, שהרי הוא כן מחויב במצוות לולב.

לכאורה, מדוע נצרך רש”י לטעם זה, ולא כתב פשוט יותר, שאף אם נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא, רשות בידן לקיים מצוות אלה, ולכן הלולב אינו מוקצה עבורן?

כדי להסביר יותר עניין זה נקדים, שיש מחלוקת תנאים (מס’ ראש השנה דף לג ע”א), האם אשה יכולה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא, למרות שהיא פטורה מהן: לפי רבי יהודה, היא אינה רשאית לקיים (רש”י שם מבאר מצד בל תוסיף, וראשונים אחרים מבארים באופן אחר), ואילו לפי רבי יוסי, הרשות בידה לקיים. ועוד דנו הראשונים, לפי דעת רבי יוסי, הסובר שיכולה לקיים, האם תברך על כך (עיין תוספות ראש השנה דף לג ע”א, ד”ה הא רבי יהודה).

ואם כך, ניתן להסביר שדברי רש”י כאן (שרק בגלל שהלולב ראוי לגברים הוא אינו מוקצה לנשים), הם כשיטת רבי יהודה, הסובר שאשה אינה רשאית לקיים מצוות עשה שהזמן גרמא (ולכן נזקק רש”י להסביר שהסיבה שאינו מוקצה לנשים, אינה מצד שהאשה רשאית ליטול, אלא רק מצד זה שראוי לגברים, המחויבים במצווה);

אחרים מסבירים, שדברי רש”י הם כרבי יוסי, שיכולה לקיים, אלא שרש”י סובר כדעה שגם אם מקיימת, אינה יכולה לברך, ולכן אלמלא הטעם שראוי לגברים, היה הלולב מוקצה [וכך כותב הגהות אשרי כאן במסכת סוכה, פרק ג סימן לג, לאחר שהוא מביא את דברי רש”י: “מכאן יש ללמוד דאסור לנשים לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא, דאי יכולין לברך, מאי איריא דראוי לאנשים, תיפוק ליה דראוי לה לעצמה ליטול ולברך?”]. אך יש להעיר שהסבר זה לכאורה דחוק מעט, שהרי מה בכך שאינה יכולה לברך? אם היא רשאית ליטול, מדוע יהיה הלולב מוקצה עבורה? וצ”ע.

פסיקת ההלכה

באופן כללי, ביחס למצוות עשה שהזמן גרמא, ההלכה נפסקה כשיטת רבי יוסי, שנשים יכולות לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, למרות שאינן חייבות (שו”ע, תקפט, ו).

אך נחלקו הפוסקים, האם יכולות גם לברך: השו”ע (או”ח, יז, א; תקפט, ו) פוסק כשיטות הראשונים, שנשים אינן מברכות כשמקיימות מצוות עשה שהזמן גרמא (כי איך תברך “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו”, כאשר אינה מחויבת בדבר); ואילו הרמ”א (שם) פוסק כשיטות הסוברות שנשים מברכות (ומה שאומרות “וציוונו”, הכוונה היא שעם ישראל באופן כללי הצטווה במצווה זו, ולכן הן מקבלות שכר כאשר מקיימות את המצווה- עיין מ”ב, יז, ד). הספרדים נוהגים כשו”ע, והאשכנזים כרמ”א.

והוא הדין לגבי לולב: נשים אינן חייבות במצוות לולב, היינו, בנטילת ד’ מינים, שכן, זוהי מצוות עשה שהזמן גרמא (עיין רמ”א, או”ח, תרנח, ט; משנה ברורה, תרנד, א). עם זאת, היא רשאית לקיים את המצווה, שהרי הלכה כרבי יוסי, שנשים רשאיות לקיים. והאם תברך, זוהי כאמור לעיל מחלוקת שו”ע ורמ”א, האם תברך על מצוות עשה שהזמן גרמא, כאשר מקיימת אותן.

[כך או כך, הלולב אינו מוקצה לנשים, כמבואר כאן במשנה בדף מב, וכך פוסק השו”ע בסימן תרנד (ונציין שהמשנה ברורה שם, כשמבאר טעם הדין, הולך בשיטת הרמ”א; שכך לשון המשנה ברורה בס”ק א: “דאף על גב דאינה חייבת בלולב, מכל מקום רשאה לטלטלו, דגם היא רשאה לברך עליו”. נימוק זה הוא כאמור כשיטת הרמ”א].

[הערה: לפי מנהג הספרדים, שנשים אינן מברכות את ברכת המצווה (“וציוונו על נטילת לולב”), האם תברכנה ברכת “שהחיינו” (ביום הראשון)? בעניין זה נחלקו הדעות, ולמעשה נוקטים שלא תברכנה שהחיינו, כי ברכת שהחיינו על מצוות נתקנה רק בצירוף ברכה אחרת, וכשאין מברכים את אותה ברכה, גם אין מברכים שהחיינו[1].

נשים במצוות סוכה

גם לעניין סוכה מבואר במשנה בדף כח ע”א שנשים פטורות, וכן פוסק השו”ע (תרמ, א) שנשים פטורות ממצוות סוכה.

אך מוסיף המשנה ברורה, שלפי האשכנזים, הסוברים שנשים מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא, אם כך גם כאן, אם האשה מקיימת לפי בחירתה מצוות סוכה, תברך.

אולם, יש בקרב האשכנזים הנוקטים, שנשים אינן מברכות על סוכה, כמובא בפסקי תשובות, תרמ, א (ובהערה 6 שם ליקט המחבר טעמים שונים הכתובים בפוסקים אלה. כגון, שאין נשים מברכות אלא על מצוות שקיבלו עליהן בתורת מצווה באופן עקבי, בעוד שלעניין סוכה, הרי אינן מקפידות על כך ואוכלות גם בבית; ועוד טעמים אחרים, עיין שם).

 

[1] פסקי תשובות, תרנד, ג, עיין שם מקורותיו. מסקנתו היא כי “אותן נשים הנוהגות לא לברך על הלולב, גם שהחיינו לא יברכו”. אלא שהוא מסיים “אך אין למחות על אלו המברכות שהחיינו”.

 

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!