בפרשת בראשית, מתואר האדם בתיאור נשגב, כמי שנברא ב”צלם אלוקים”: “ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו (א, כז)
דהיינו, יש מעין “מכנה משותף” כביכול בין האדם לקב”ה[1], ומבחינה זו האדם הוא “צלם אלוקים”. וכך גם נאמר בפרק ה’ פסוק א’- “בדמות אלוקים עשה אותו”.
השאלה הנשאלת היא, מהו אותו “מכנה משותף”? מאיזו בחינה האדם הוא “בצלם אלוקים”?
נביא להלן את הפירושים השונים שנאמרו בעניין זה, המשקפים כל אחד בדרכו את ייחודיותו של האדם ומהותו:
א) דעת ובינה יתרה:
לפי הרמב”ם, ייחודו של האדם והגדרתו כ”צלם אלוקים”, קשורים בכך שהאדם, בניגוד לבהמות וחיות, ניחן בדעת וביכולת לתפוס ולהשיג בדעתו גם דברים מופשטים (“דעות שאין להן גולם”, כלשון הרמב”ם). בכך הוא נבדל משאר בעלי חיים ודומה כביכול לקב”ה[2]. ונראה שלכך גם מכוון רש”י, בכותבו “כדמותנו- להבין ולהשכיל”.
ב) בחירה חופשית:
אחרים מפרשים, שהדגש הוא על הבחירה החופשית. בעלי חיים אינם באמת “בוחרים” אלא מונחים לפי טבעם. רק לאדם נתן הקב”ה יכולת בחירה אמיתית: אדם יכול לפעול נגד טבעו, או להילחם ברצונותיו (אדם רוצה מאוד אוכל מסוים, אך יימנע ממנו מטעמים הלכתיים, או אפילו בריאותיים ואחרים – דבר שהבהמה אינה מסוגלת לו). חופש בחירה זה, מאפשר לאדם גם לבחור בדרך רעה, נגד הישר בעיני ה’. כללו של דבר, בחירה מוחלטת זו, היא המאפיינת את האדם, ואותו בלבד, ובכך הוא דומה לקב”ה. מלבדם אין בטבע עוד בעל בחירה כזה.
כך למשל מסביר רבי מאיר שמחה מדווינסק, בפירושו משך חכמה:
“הצלם האלוקי הוא הבחירה החופשית, בלי טבע מכריח, רק מרצון ושכל חופשי… שהבחירה החופשית הוא מצמצום האלוקות, שהשם יתברך מניח מקום לברואיו לעשות כפי מה שיבחרו, ושלל ממפעליהם הגזירה וההחלטה בפרטיות. ולכן אמר אל לבו ‘נעשה אדם בצלמנו’, פירוש, שהתורה מדברת בלשון בני אדם, שאמר נניח מקום לבחירת האדם שלא יהא מוכרח במפעליו ומחויב במחשבותיו, ויהיה בחירי חופשי לעשות טוב או רע כאשר יחפוץ נפשו, ויוכל לעשות דברים נגד מזגי טבעו ונגד הישר בעיני ה’“[3].
פירוש זה נמצא גם בתפארת ישראל על המשנה במס’ אבות, ג, יד (“חביב אדם שנברא בצלם”), שם מפרש המחבר כך – “כוח שכלי, חופשי, בעל בחירה, וזהו צלם אלוקים, שכוח בידו יתברך לעשות כפי רצונו, מה שאין כן שאר הברואים שלמעלה ושלמטה ממדרגת האדם, כמלאכים ובהמות, כולם מוכרחים במעשיהם”.
[ושמעתי לאחרונה (כמדומני בשם הרבי מקוצק), פירוש יפה, אמנם על דרך ה”ווארט”, לפסוק “ומותר האדם מן הבהמה – אין”: יתרונו של האדם על הבהמה הוא ה”אין”, היכולת לומר לעצמו “לא”, גם כשתוקף אותו החשק לנהוג באופן מסוים – דבר שהבהמה אינה מסוגלת לו].
ג) נתינה:
לפי הרב דסלר (מכתב מאליהו, א, עמ’ 32), “צלם אלוקים” שבנו, הוא כוח הנתינה:
“כוח הנתינה הוא כוח עליון ממידות יוצר הכול ברוך הוא, שהוא מרחם ומיטיב ונותן, מבלי קבל דבר בתמורה… וככה עשה את האדם, ככתוב: ‘בצלם אלהים עשה את האדם’, כי יוכל לרחם ולהיטיב וליתן”.
ד) שליטת האדם בטבע:
הרס”ג מפרש, “בצלמו- שליט בראו”. כלומר, הדמיון הוא בשליטה על העולם (ולפי זה מובנת גם הסמיכות בפסוק כו בין “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו” לבין “וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ…”).
ה) כוח היצירה:
לפי הגרי”ד סולובייצ’יק, האדם דומה לאלוקיו בכך שהוא בעל כוחות יצירה:
“אין ספק שהמושג ‘צלם אלוקים’ שבתיאור הראשון בתורה מתייחס אל כשרונו הכריזמטי של האדם היוצר. דמיונו של האדם לאלוהים מתבטא בשאיפתו וביכולתו של האדם להיות יוצר. האדם הראשון שנברא בצלם אלוהים נתברך בתנופה רבתי לפעילות יוצרת, ובכוחות כבירים לשם הגשמת מגמה זו”. [מתוך הספר “איש האמונה” לגרי”ד סולובייצ’יק. ובאופן דומה הוא כותב בספרו ימי זיכרון: “התורה מאריכה בפרשת מעשי בראשית כדי ללמדנו לימוד חשוב ביותר – ‘ללכת בכל דרכיו’… דורשת התורה מהאדם ומצווה עליו שיתאמץ במאמץ בלתי נלאה להידבק במידותיו של הקב”ה ולהיות יוצר”].
ו) ניצוץ אלוקי נצחי:
מדברי הזוהר עולה, ש”צלם אלוקים” אינו רק מכנה משותף, אלא יש בנשמה עצמה ניצוץ אלוקי, ומכוחו היא נצחית ואינה כלה (בשונה מהגוף):
“במה נדמה לו האדם? אמר רבי אבהו: בנשמה, שהיא קדושה ולא תכלה לעולם; על שניטלה ממנו, מכוחו ומגבורתו (כלומר, הסיבה לנצחיות הנשמה היא שהיא חלק מהקב”ה). ולא כמו הגוף, שניטל מן האדמה, ויכלה וישוב עפר כשהיה” (זוהר חדש, בראשית כח). ובדומה לכך במהר”ל (דרך חיים, פרק ג משנה יד): “…ובזה מיוחד האדם מכל הנבראים, בזיו ואור הצלם, ואין האור הזה אור גשמי כלל, אבל הוא אור וזיו נבדל אלוקי, שדבק באדם, ועליו נאמר ‘כי בצלם אלוהים עשה את האדם'”.
ז) בריאה (והריסה) של עולמות על ידי כל מעשה ומעשה:
לפי הגר”ח מוולוז’ין (נפש החיים, שער א), האדם מתדמה לקב”ה בכך שכשם שהקב”ה שולט בכל העולמות, כך גם האדם, בכל מעשה ומעשה שלו בונה או מחריב עולמות, לטוב או לרע:
“…כן בדמיון זה כביכול ברא הוא יתברך את האדם והשליטו על רבי רבוון כחות ועולמות אין מספר… כי במעשיו ודבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כחות ועולמות עליונים הקדושים, ומוסיף בהם קדושה… ובהיפוך ח”ו ע”י מעשיו או דבוריו ומחשבותיו אשר לא טובים, הוא מהרס רחמנא לצלן כמה כחות ועולמות עליונים הקדושים לאין ערך ושיעור… או מחשיך או מקטין אורם וקדושתם ח”ו. ומוסיף כח לעומת זה במדורות הטומאה ר”ל; זהו ‘ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים… כי בצלם אלקים עשה וגו'”. שכמו שהוא ית’ שמו הוא האלקים בעל הכחות הנמצאים בכל העולמות כולם, ומסדרם ומנהיגם כל רגע כרצונו, כן השליט רצונו יתברך את האדם שיהא הוא הפותח והסוגר של כמה אלפי רבואות כחות ועולמות על פי כל פרטי סדרי הנהגותיו בכל עניניו בכל עת ורגע ממש כפי שרשו העליון של מעשיו ודבוריו ומחשבותיו, כאילו הוא גם כן הבעל כח שלהם כביכול… וזה שאמר הכתוב (תהלים סח, לה): ‘תנו עוז לאלקים’…
וממשיך הנפש החיים:
“וזאת תורת האדם, כל איש ישראל, אל יאמר בלבו ח”ו, כי מה אני ומה כחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולם, אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו, שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע לא אתאבידו ח”ו. ומה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו. שכל אחת עולה כפי שרשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים”.
ובהערה שם נוסף, שהדבר נכלל במאמר חז”ל באבות, ב, א, “דע מה למעלה ממך“, שיש לפסק זאת גם כך: דע מה למעלה – ממך. דע, שמה שמתרחש בעולמות העליונים, יסודו בך ובמעשיך. כי כל מעשה של אדם משפיע, כאמור, על כל המתרחש בעולמות כולם.
[1] אם כי יש הנדחקים ומפרשים שה”אלוקים” הנזכרים כאן הם מלאכים ולא הקב”ה ממש.
[2] ובלשונו (מורה נבוכים חלק א פרק א)- “בגלל העניין הזה, דהיינו, בגלל השכל האלוהי הדבק בו, נאמר על האדם שהוא בצלם אלוהים ובדמותו”. וכן בהלכות יסודי התורה, ד, ח: “נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו הא-ל, והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו. ועל צורה זו נאמר בתורה ‘נעשה אדם בצלמנו כדמותנו’, כלומר: שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להם גולם…”.
[3] ועיין גם בפירוש ספורנו, פרק א פסוק כו: “ובקצת ידמה האדם לא-ל יתברך, הפועל בבחירה. אמנם בחירת הא-ל יתברך היא לעולם לטוב, ולא כן הבחירה האנושית…”.
[נראה שראייה זו של הבחירה כחלק ממהות האדם, אינה מוסכמת על כל הראשונים; שהרי יש מפרשים שלפני חטא עץ הדעת, היה האדם משולל בחירה, או כמעט משולל בחירה].