דיני "שהייה" בשבת

האם ובאלו תנאים מותר לשים תבשיל מערב שבת, כדי שיתבשל או יתחמם בשבת?

שאלה:

האם, ובאלו תנאים, מותר להניח תבשיל על האש מערב שבת, כדי שיתבשל או יתחמם בשבת?

תשובה:

נדון הלכתי זה נקרא בקיצור "שהייה", ונסביר בקצרה את עיקריו.

מן התורה, מותר להניח קדירה על האש לפני שבת, באופן שתלך ותתבשל בשבת [ואין בזה איסור בישול, שהרי אינו עושה שום מעשה בשבת עצמה].

על אף שכאמור מן התורה אין איסור בכך, גזרו חכמים איסור; כי חששו "שמא יחתה בגחלים" [כלומר, שמא יראה בשבת שאין התבשיל מתבשל כראוי, ויבוא להגביר את האש על ידי חיתוי בגחלים (ואז עובר על איסור מלאכת "מבעיר" בשבת)]. ואף בימינו, שאין רגילים לבשל על גחלים אלא על כירי גז או חשמל, החשש הוא שמא יתעסק בדרגות החום השונות כדי להחיש את הבישול וכו'[1].

אך ישנם כמה אופנים, שבהתקיים אחד מהם, כן התירו חז"ל להשהות קדירה על האש מערב שבת:

ההיתר הראשון – כאשר המאכל כבר מבושל מערב שבת:

האיסור להשהות קדירה מערב שבת, הוא דווקא אם המציאות היא כזו, שבשעת כניסת השבת (כלומר, בשקיעה) לא יהיה המאכל מבושל דיו; אך אם בשעת כניסת השבת יהיה המאכל מבושל, ואפילו אם לא מבושל לגמרי, אלא בשיעור שראוי לאוכלו בדוחק [שיעור זה נקרא "כמאכל בן דרוסאי" – יש אומרים שהוא חצי בישולו ויש אומרים שהוא שליש בישולו], התירו חכמים להשהות הקדירה על האש. כי באופן זה שהמאכל כבר מוכן ע"י הדחק כבר מערב שבת, פוחת החשש שיחתה בשבת[2] [ועיין בהערה לגבי השאלה, מה הדין כאשר המאכל מבושל, אך הוא הצטנן ואינו חם עוד[3]].

ההיתר השני – כירה "גרופה" או "קטומה" (פלטה של שבת):

יש פעולות המפחיתות את החשש "שמא יחתה", וכשנעשות פעולות אלו, מותרת השהייה.

מהן הפעולות? בימי חז"ל, שנהגו לבשל בגחלים, הדרכים להפחתת החשש היו הסרת הגחלים מהקדירה (היתר זה נקרא "גרופה", שהכירה גרופה מהגחלים), או כיסוי הגחלים באפר באופן הממעט את חומן, וכך מוסחת דעת האדם מלחתות ולהבעיר (היתר זה נקרא "קטומה", שהכירה "קטומה", מכוסה).

בימינו, שאין רגילים להשתמש בגחלים (והחשש "שמא יחתה" מתבטא בחשש שמא יגביר הגז וכד'), הדרך השכיחה ליישום היתר "גרופה" ו"קטומה" הנ"ל, היא לשים את הקדירה על פלטה חשמלית המיוחדת לשבת (שאין בה דרגות שונות של חום וממילא אין חשש שיגביר את הגז וכו'). דרך נוספת – ישתמש בגז רגיל, אך יכסה האש בכיסוי מתכת (כי פעולה זו מקבילה לכיסוי הגחלים הנזכר בגמ', שהיא פעולה המסיחה דעתו מלחתות בגחלים)[4]. ועיין בהערה, מה הדין כשאינו מכסה את האש אלא מדביק את הכפתורים בנייר דבק וכד'[5].

ההיתר השלישי – קדירה חיה ("קדירה חייתא"):

כאמור, כל החשש הוא שמא יחתה בגחלים כדי לזרז את הבישול. ולכן, אם המציאות היא כזו, שבכניסת השבת התבשיל אינו מבושל כלל, וגם על ידי חיתוי בגחלים לא יהיה התבשיל מוכן עד השעה הרגילה של סעודת ליל שבת, אזי אין חשש שמא יחתה, שהרי התבשיל בכל מקרה לא יהיה מוכן (וכמו כן אין חשש שיחתה לשם סעודת היום, כי ההנחה היא שעד לסעודת היום התבשיל בכל מקרה יהיה מוכן, גם ללא חיתויו). ובימינו אין היתר זה מצוי כל כך[6].

 

 

[1] שו"ע, רנג, א; אורחות שבת, פרק שני, אות א.

[2] במס' שבת בדף לו ע"ב נחלקו חכמים וחנניה: לפי חכמים, צריך שהתבשיל יהיה מבושל כל צרכו, ורק אז ניתן להשהותו על האש בערב שבת; ולפי חנניה, די שהתבשיל יהיה מבושל מערב שבת כשיעור מאכל "בן דרוסאי", והנה, על אף שבשו"ע (רנג, א) נוטה להחמיר כדעת חכמים [כי מביא את דעתם כדעה ראשונה, ואת דעת חנניה רק כיש אומרים). הרי שהרמ"א כתב שנהגו להקל כחנניה; וכתבו האחרונים, שאף הספרדים נוהגים להקל כדעת חנניה (אורחות שבת, פרק שני, הערה ב).

וכמה הוא שיעור מאכל בן דרוסאי – יש אומרים שליש בישולו ויש אומרים חצי בישולו, וכתב המשנה ברורה (רנג, לח) שבשעת הדחק יש להקל כדעה הסוברת שליש בישולו.

מה שכתבנו שהמאכל צריך להיות מבושל כמאכן בן דרוסאי בשעת השקיעה, עיין אורחות שבת, ב, ה, שכתב כך: "אם בשעה שהניח את התבשיל על גבי האש עדיין לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אבל עד שקיעת החמה עתיד להתבשל בשיעור זה, הרי זה מותר להשהותו לכתחילה אף אם קיבל עליו שבת קודם השקיעה".

כל האמור הוא לגבי מאכלים ותבשילים. לגבי מים, עיין באורחות שבת, פרק שני, אות, ד, שכתב: "יש מפוסקי זמננו שכתב שלגבי שהיית מים שלא התבשלו מערב שבת, אם הגיעו המים לפני שקיעת החמה לדרגת חום העולה במקצת על שיעור יד סולדת בו, הרי זה נידון כמבושל מערב שבת בשיעור כמאכל בן דרוסאי ומותר להשהותם".

[3] במאכל יבש, כלומר שאין בו רוטב, פשוט שדי בכך שהוא מבושל, ואף אם הצטנן, אין הדבר פוגע בהיתר להשהותו. לעומת זאת בדברים לחים (מרק וכו') שהתבשלו והצטננו, דנו האחרונים האם יש מקום להחמיר ולומר שכיוון שהצטנן המרק, נחשב שכבר אינו מבושל לעניין היתר שהייה. ושורש הספק הוא כך: לעניין בישול בשבת עצמה, ידוע הכלל שדבר לח שהתבשל והצטנן, נחשב כאינו מבושל, והמחממו נחשב למבשל, ואינו יכול להסתמך על ההיתר של "אין בישול אחר בישול"; ומכאן מתעורר הספק, האם גם לעניין שהייה מערב שבת, נחשיב דבר לח שהצטנן כדבר שלא התבשל ונאסור להשהותו. ועיין באורחות שבת, פרק שני הערה יא, ונראה מדבריו שאין בדבר הכרעה ברורה.

[4] היתר כירה "גרופה" או "קטומה" נפסק בשו"ע רנג, א; ולעניין היישום במציאות ימינו עיין שמירת שבת כהלכתה וכן אורחות שבת, פרק שני, אות ח' ואילך (ויש מחמירים ומצריכים גם לכסות את הפלטה בנייר אלומיניום עבה, אך נראה שרוב האחרונים מקלים בעניין זה ואין מצריכים, עיין שמירת שבת כהלכתה פרק א סעיף ל).

הערה: ההיתר לכסות את האש בכיסוי מתכת, יסודו בדברי ה"מרדכי", שכתב שאם מכסה את האש בקדירה ריקנית, הרי זה כ"קטומה" של זמן חז"ל (כיסוי הגחלים באפר), ומותר להשהות על קדירה זו את קדירת התבשיל. ומכאן הסיקו הפוסקים שהוא הדין אם מכסה את האש בכיסוי מתכת. ואמנם החזון איש חלק על כך (כי לשיטתו, כיסוי מתכת אינו ממעט כל כך את החום, והמרדכי התיר רק כאשר מפסיק על ידי קדירה, באופן שגובה הקדירה ממעט את החום), אך המנהג המקובל להקל (אורחות שבת, שם).

[5] כאשר אדם משתמש בגז רגיל, ואינו מכסה את האש, נחלקו האם בכל זאת ניתן להתיר את השהייה, אם הוא מדביק נייר דבק על גבי כפתורי הגז או החשמל; טעם המקילים הוא, שמכיוון שהסרת נייר הדבק כרוכה בטרחה, עד שיטרח ייזכר ששבת, ולא יבוא לחתות. דעה מקילה זו מתבססת על דברי הגמרא במסכת שבת דף יח ע"ב. שם מבואר, שמותר להשהות בשר בתוך תנור שיש בו גחלים, אם פתח התנור סתום וטחו אותו בטיט (היינו, שמרחו טיט במקום שבו מחובר כיסוי התנור אל התנור). וביאר רש"י, שטעם ההיתר הוא שכאשר התנור סתום בטיט, מי שרוצה לחתות בגחלים צריך לטרוח ולהסיר את הטיט, ועד שיעשה כן, מן הסתם ייזכר ששבת היום ולא יעשה זאת.

ואכן, קולא זו התקבלה להלכה ע"י הרמ"א (רנד, א). אך מאידך, הרמב"ם והשו"ע (שם) פירשו את דברי הגמרא שם באופן אחר לחלוטין, ולפי פירושם אין מקור לקולא זו של הרמ"א. ונמצא שנחלקו השו"ע והרמ"א, האם יש מקום להקל באופנים הנ"ל, שהגחלים אינן גרופות או קטומות, ורק סומך על כך שהחיתוי כרוך בטרחה, ועד שיטרח ייזכר ששבת.

ומובא באורחות שבת [פרק שני, סעיפים יז ואילך], על פי אחרונים, שלפי הרמ"א, המיקל, ניתן להקל בכל אחד מהאופנים הבאים: כאשר טח את פי התנור בטיט; או כאשר מתקין מנעול ונועל את דלת התנור; או כאשר מדביק נייר דבק על גבי כפתורי הגז או החשמל, באופן שלא ניתן לשנות את דרגות החום אא"כ מסיר את נייר הדבק.

[6] היתר "קדרה חייתא" נפסק להלכה בשו"ע, רנג, א. אך באורחות שבת, פרק ב סעיף כג, כותב המחבר שאין היתר זה שכיח כ"כ היום – "במציאות הרגילה בזמננו בארץ ישראל, שעת הסעודה של ליל שבת מתארכת עד כשלוש או ארבע שעות לאחר שקיעת החמה, ורוב התבשילים המונחים על גבי אש עתידים להתבשל עד שעת הסעודה אם יגביר את האש, ולכן אין היתר זה של 'קדרה חייתא' מצוי, שהרי עלול להגביר את חום האש כדי למהר את הבישול. ורק באופן שהתבשיל מונח על גבי אש קטנה אשר אף אם יגבירו אותה לא יתבשל עד סעודת ליל שבת קיים היתר זה".

 

Photo by KWON JUNHO on Unsplash

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אהבתם? שתפו!

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!