ואתה תצוה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך, כתית למאור (כז, ב)
רש”י כותב על כך, “כתית למאור – ולא כתית למנחות”.
כלומר, מה שציוותה התורה שיהיה השמן “כתית” (שיהיו הזיתים כתושים היטב וכו’) הוא רק “למאור, ולא למנחות” – רק השמן למנורה צריך להיות כתית, אך השמן שממנו מכינים את קורבנות המנחה, אינו צריך להיות כתית.
ומהו המסר בכך? מסביר החתם סופר[1]: ידועים דברי הגמרא (מגילה ו ע”ב), “אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי, אל תאמין; יגעתי ומצאתי, תאמין” (כלומר, הכול תלוי ביגיעה, ואין מי שיגע ואינו מוצא, ואין מי שאינו יגע ומוצא). אך מוסיפה על כך הגמרא, שכלל זה הוא רק בדברי תורה, ואילו בענייני משא ומתן, הם תלויים יותר בסייעתא דשמיא מאשר ביגיעה (“הני מילי בדברי תורה, אבל במשא ומתן, סייעתא הוא מן שמיא”).
וזהו גם המסר ב”כתית למאור, ולא כתית למנחות”: ל”מאור”, אור התורה ומעלות רוחניות, ניתן להגיע רק על ידי יגיעה וכתישה (“כתית”), אך בשאר דברים, יסתפק האדם בהשתדלות הרגילה, וכפי שמסכם זאת הרב בידרמן ב”באר הפרשה” –
“והנה רבים מהפכים הדברים, והיינו, בעבור השגת פרנסתם יכתתו עצמם (מלשון כתיתה וכתישה), וישברו גופם ונפשם להביא טרף לביתם, גם יכתתו רגליהם מעיר לעיר וממקום למקום ביגיעה יתרה (יתר על גדרי ה’השתדלות’), ואילו בנוגע להשגת תורה ויראת שמים יסמכו על ה’ ‘העושה לי כל צרכי’.. ולזה כיוונו חז”ל בדרשתם, כתית – היגיעה שאדם מייגע ומכתת עצמו, תהא רק למאור, כלומר, לדברי תורה ויראת ה’ (שהרי המנורה רומזת לתורה), ולא כתית למנחות – בענייני פרנסה (הנשפעים מכוח השולחן והמנחות), שבזה לא יתייגע ולא יכתת עצמו כ”כ..”
[ועיין עוד בהערה בעניין “כתית למאור”[2]].
ואתה תצווה את בני ישראל (כז, כ)
מובא בחתם סופר בשם ה”מסורה” (חיבור המציין מילים זהות במקומות שונים בתורה, או מבנה פסוקים דומה וכיוצא בזה) שארבע פעמים אנו מוצאים בתורה את הלשון “ואתה”: האחת, כאן בפרשה, “ואתה תצווה את בני ישראל”; השניה, לקמן פרק כח פסוק א, “ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך”; השלישית, פרק כח פסוק ג, “ואתה תדבר אל כל חכמי לב”; והרביעית, לקמן פרק ל פסוק כג, “ואתה קח לך בשמים ראש”.
ומפרש החתם סופר, שבכך רומזת התורה לדרך הנכונה שבה צריך לכוון ולהעביר ביקורת באופן שתביא תועלת. ושלושה הם התנאים הנדרשים לכך: ראשית, להעביר את הביקורת מתוך אהבה ואחווה, ולא מתוך הפגנת שנאה או כעס; שנית, לא להביע זלזול באדם עצמו אלא להיפך, לכבד את האדם, ולמקד את הביקורת אך ורק במעשה המדובר (לבקר את המעשה ולא את העושה) [3]; שלישית, טוב יעשה המוכיח אם לא יעביר רק ביקורת “יבשה” אלא יתבל ויטעים אותה ברעיון עמוק, בביאור פסוק או מאמר חז”ל וכיוצא בזה, וכך יחדרו הדברים ללב השומע.
וזהו הרמז ברצף פסוקי ה”ואתה”:
“ואתה תצווה את בני ישראל” – אם רצונך לצוות, להורות דרך נכונה לאחרים, אזי-
“ואתה הקרב אליך” – עשה זאת בקרבה ואהבה, ולא מתוך כעס ושנאה; וכן-
“ואתה תדבר אל כל חכמי לב“, הראה לו שאתה מחשיב אותו כחכם, אלא שהמעשה המסוים שלו מוטעה. ובנוסף-
“ואתה קח לך בשמים ראש“, טוב תעשה אם לא תדבר רק דברי ביקורת, אלא לווה אותה במיני בשמים, ברעיונות ערבים שיחדירו את המסר בלב השומע (עיין לשון החתם הסופר המובאת למטה בהערה) [4].
אי הזכרת שמו של משה בפרשת תצוה
שמו של משה רבינו אינו נזכר בכל הפרשה. וידוע בשם הגר”א (מובא בפנינים משולחן הגר”א), שהדבר נובע מכך שפרשת תצווה חלה תמיד בשבוע של ז’ אדר, תאריך פטירתו של משה [לטעמים נוספים לאי הזכרת שמו של משה, עיין בבעל הטורים על פסוק א’].
ועוד מוסיף הגר”א, שעל אף ששמו של משה אינו נזכר בפרשה במפורש, הרי הוא נזכר על דרך הרמז; שכן, מספָּר הפסוקים בפרשת תצוה הוא מאה ואחד, וזוהי בדיוק הגימטריא הנסתרת של “משה” (הסבר קצר של המונח גימטריא נסתרת באמצעות דוגמה: הגימטריא הנסתרת של האות אל”ף היא מאה ועשר, כי באות “אלף” “חבויות” האותיות ל’ ו-ף’, שהן יחד מאה ועשר; והגימטריא הנסתרת של האות בי”ת היא ארבע מאות ועשר וכו’, כי באות בי”ת “חבויות” י’ ות’), שהרי המילה משה מורכבת מהאותיות ממ, שין, הא (באות מ”ם, האות החבויה היא מ’, ובאות שי”ן האותיות החבויות הן י’ ו-נ’, ובאות ה”א, האות הנסתרת היא א’, יחד מאה ואחד).
ובכך יש רמז, שעל אף שחיצוניותו וגופו של משה הלכו מן העולם בז’ אדר, הרי שפנימיותו – מורשתו ותורתו, ממשיכים להתקיים גם לאחר פטירתו הפיזית.
להעלות נר תמיד (כז, כ)
על הלשון “להעלות נר” כותב רש”י, “מדליקו עד שתהא שלהבת עולה מאליה”.
מקובל לראות בכך ביטוי לדרכו הכללית של האדם בלימוד תורה ועשיית מצוות; בתחילה, אדם צריך “להדליק” את האש בקרבו, והכול בא בקושי, עמל ויגיעה, מלחמות עם היצר, הטבע הגשמי וחוסר החשק; והמטרה היא להדליק את האש, עד שלבסוף, “תהא שלהבת עולה מאליה”, היינו, שבסופו של דבר תהפוך אותה אש של תורה ומצוות לחלק מהאדם ותבוא בדרך טבעית יותר, בפחות מאמץ ויגיעה.
וברוח זו ראיתי בספר “מעט מן האור” (חנן פורת ז”ל) על הפסוק הנ”ל בספר שמות:
“ניתן ללמוד עוד יסוד עמוק מכל עמוק, מהנחיה טכנית זו, להדליק ‘עד שתהא השלהבת עולה מאליה’.
‘אדם לעמל יולד’, ואף בתורה ובעבודת ה’ בכללה לא ניתן להשיג דברים ללא יגיעה, ולפיכך ‘מצוה להדליק’ את נר התמיד, המבטא אור תורה ועבודה, על כל המאמץ הכרוך בהפקת השמן והכנתו להדלקה.
אך תכלית עבודת ה’ אינה ‘להוציא את המיץ’ מהאדם ולבחון את יכולת סבלו, אלא היפוכו של דבר: להביאו למדרגה בה תהא עבודת ה’ נעשית ב’כיף’ ובעונג – ‘עד שתהא השלהבת עולה מאליה’ – ללא טורח ויגיעה”.
וממשיך המחבר (בשם הראי”ה קוק) שעל פי זה מוסברת לשון הכתוב, “וקווי ה’ יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, יילכו ולא ייעפו” (ישעיהו מ’ ל-לא); לכאורה, מהי הלשון “יחליפו כוח”? הרי אדם אוגר כוח וכד’, ולא “מחליף” כוח! ומהו “חילוף” זה? אלא הפירוש הוא כאמור לעיל, שהכוח הנדרש בתחילת הדרך שונה מהכוח בהמשך: בתחילה, האדם מגייס כוח להילחם נגד היגיעה והטבע, ולאחר מכן, כשזוכה האדם, מתחלף הכוח והופך לכוח רוחני, של “שלהבת עולה מאליה” (וזהו ההמשך, “יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, יילכו ולא ייעפו”).
***
עוד בעניין “מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה”:
יש גם מסר נוסף לעניין זה של “מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה”, הנוגע לחינוך, ואעתיק את לשונו הנפלאה של הרב בערל וויין (ראיתי באתר “ישיבה”):
“רש”י כבר מציין את נוכחותו של רעיון עמוק יותר, בדבריו על כך שחובה של הכהן היתה לקרב את האש אל פתילת המנורה ו’מדליק על שתהא שלהבת עולה מאליה’.
זה הכלל לא רק בהדלקת המנורה אלא גם בחיים בכלל – כשמגדלים ילדים או מחנכים תלמידים, כשנותנים השראה לאנשים אחרים ברעיונות או מלמדים אותם כישורים או ידע…היכולת לקרב אש לפתילה ואז לתת לשלהבת לעלות מאליה היא תכונה חיונית למי שמבקש להצליח כהורה או כמורה.
תמיד קשה להרפות מילד או מתלמיד. אנחנו מגיעים לרמת מעורבות אישית שמקשה עלינו מאד להרפות מהם. אך האמת היא שרק אם נרפה ונניח “לפתילה” – לילד, לתלמיד וכו’ – להידלק ולשלהבת שלו לעלות מאליה, רק אז נמלא את תפקידנו החינוכי כהורים או כמורים. לא נוכל לחיות את חייו של אדם אחר במקומו. אנחנו יכולים רק לנסות לתת לו את האמצעים להצליח בחייו ולהגיע להישגים”.
ועוד ממשיך המחבר:
“הצד השני של המטבע בעניין זה, חשוב ותקף לא פחות. אסור לכהן להרחיק את האש מהפתילה בטרם עת. הוא חייב לוודא שהשלהבת של הפתילה יציבה כשהוא מסיר את האש שלו מן הפתילה. להורים ולמורים יש אחריות כל זמן שהילד או התלמיד לא מסוגל להעלות שלהבת בהירה משלו. פעמים רבות בחיים קשה להצית את הלהבה באנשים אחרים. תמיד נדמה שהאש לא הצליחה להדליק שלהבת שבוערת בכוחותיה שלה. לכן יש נטייה למצית הלהבה להתייאש ובסופו של דבר לזנוח את המאמץ, ואז תלמידים מסולקים מבתי ספר והורים וילדים נשארים מרוחקים אלה מאלה… יש צורך בסבלנות אין-קץ ובמאמצים ללא לאות לפני שמגיעים למבוי סתום ולנקודת אל-חזור. יש אנשים שמאחרים לפרוח ולכן הלהבה שאמורה להצית אותם צריכה להישאר צמודה לפתילה שלהם יותר זמן מהרגיל…”
***
ועוד מסר יש כאן – המדליק לא יעבור לנר הבא, עד שיוודא שבנר שכבר הדליק, השלהבת תפסה יציבות ועולה מאליה. לפני שאנשים רצים לדברים חדשים ולמשימה הבאה, חשוב לוודא את היציבות של שלבים ומשימות קודמות. וכלשון גיסתי חני וינרוט ז”ל בספר “שבת שלום חני” – “זאת אומרת שצריך לעשות את הדברים בתשומת לב, בסבלנות, צעד אחר צעד ולא לרוץ קדימה לדבר הבא לפני שהשלמנו את המשימה הקודמת”.
והטור הרביעי, תרשיש ושוהם וישפה (כח, כ)
אחת מאבני החושן היא אבן ה”ישפה”, כאמור כאן בפסוק.
והנה, כידוע, על אבני החושן היו כתובים שמות השבטים; ועל האבן ששמה “ישפה”, היה חקוק שמו של שבט בנימין (עיין רמב”ם, הלכות כלי המקדש, ט, ז).
בעניין ייחוס האבן “ישפה” לבנימין, אומרים חז”ל במדרש (תנחומא, ויצא, ו), ששבט בנימין לדורותיו הצטיין במידת השתיקה (בנימין לא סיפר לאביו על מכירת יוסף למרות שידע עליה; שאול לא סיפר על המלוכה, כמבואר בשמואל א, י, טז; ועל אסתר נאמר “אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה”), ולכן מתאימה לו האבן “ישפה”; כי המילה “ישפה” היא נוטריקון של “יש – פה” וזוהי תכונת בנימין, “יש לו פה, ושותק”.
ולכאורה הדבר תמוה: מאחר שהמילה “ישפה” היא נוטריקון של “יש – פה”, לכאורה אין זה מתאים שדווקא נוטריקון כזה יציין את מעלת השתיקה; אדרבה, נוטריקון כזה מתאים למי שתכונתו היא לדבר (כפי שמורה הביטוי “יש פה”), ולא למי שתכונתו לשתוק (שהרי השתיקה מתאפיינת ב”אין פה”, ולא ב”יש פה”).
התשובה המקובלת היא, שמעלתה הגדולה של השתיקה באה לביטוי כאשר לאדם יש מה לומר, ובכל זאת הוא כובש את יצרו ושותק. ולכך מכוונים חז”ל באומרם על בנימין “יש לו פה ושותק”: יש לו מה לומר, והפיתוי רב, ובכל זאת מתגבר על יצרו ושותק. זוהי כאמור מעלת השתיקה האמיתית.
תשובה ידועה נוספת: מתי ניתן לומר על אדם ש”יש” לו דבר כלשהו? רק כאשר הוא השולט והקובע בנוגע לאותו דבר. למשל, כאשר אומרים על אדם ש”יש לו” בית, או “יש לו” רכב וכו’, הכוונה היא לכך שהוא השולט והקובע מי יגור בבית ומי ייסע ברכב וכו’. ואם כך, באותה מידה, רק מי ששולט בפיו ויודע מתי לשתוק, רק עליו ניתן לומר ש”יש לו” פה, כי הוא השליט על פיו, כך שפיו שייך לו ונתון לשליטתו. אצל אדם כזה, הפה הוא כלי המשמש אותו. לעומת זאת, מי שיצר הדיבור חזק ממנו ואינו יודע לשים מחסום ללשונו, והוא מדבר בלי יכולת לשלוט בפיו, לא נכון לומר עליו ש”יש לו פה”; אדרבה, פיו אינו בשליטתו, להיפך – הוא זה שנתון בשליטת פיו; יותר משהפה שייך לו, הוא שייך לפיו. לכן, הלשון “יש לו פה” מתאימה דווקא לאדם היודע לשתוק.
ולא יזח החושן מעל האפוד (כח, כח)
כלומר, על ידי הטבעות והשרשראות, לא יזוז החושן מעם האפוד.
חז”ל למדו, שהמילים “ולא יזח החושן מעל האפוד” מהוות איסור, לאו של ממש; היינו, יש אזהרה שלא להזיז את החושן מן האפוד (יומא עב ע”א, וכך פוסק הרמב”ם בהלכות כלי המקדש, י, י).
לא ברור לכאורה טעמה המדויק של מצוה זו – מה החשיבות בכך שלא יזוז החושן מהאפוד?
לדעת ספר החינוך, עניינה של המצווה הוא לשם שלמות הנוי והיופי בבגדי הכהונה, “שהכול יהיה נכון ושלם בתכלית השלמות, לא יחסר שום נוי באלה הדברים, ובאמת כי מנוֹי העניין הוא שלא יהיה החושן נע ונד על לוח לבו, אלא יעמוד שם קבוע כמין חומר“.
החינוך אינו שלם עם טעם זה, והוא כותב “ועד ששמענו טוב מזה, נחזיק בזה”. כלומר, כל עוד אין לנו טעם אחר טוב יותר, נסתפק בטעם זה.
הסבר אפשרי לציווי זה, שלא להזיז את החושן מן האפוד, מובא בספר “מעט מן האור” (חנן פורת ז”ל), העומד על היחס בין החושן ומטרתו לבין האפוד ומטרתו:
החושן, שעליו שמות בני ישראל (שמות השבטים) היה תמיד על חזהו של הכהן הגדול, כדי שבני ישראל יהיו תמיד על לבו, כמאמר הכתוב “ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו, בבואו אל הקודש, לזיכרון לפני ה’ תמיד” (שמות כח, כט);
האפוד, כחלק מבגדי הכהונה, מסמל את תפארתו וגדולתו של הכהן הגדול, כפי שכותב הרמב”ן “כי אלה הבגדים, לבושי מלכות הם”.
ומכאן מובן ציווי התורה שלא יזוז החושן מהאפוד, לבטא את הרעיון שעם כל המלכות והשררה, לעולם יהיו בני ישראל חקוקים על לבו של הכהן הגדול, וכלשון המחבר שם: “אך דווקא הלובש בגדי מלכות, עלולה לזוח עליו דעתו ולהביאו להתנתקות מהעם. לפיכך מדגישה התורה, ‘ולא יזח החושן’, שעליו חרותים שמות בני ישראל, ‘מעל האפוד’, המבטא את המלכות והשררה, לבל יחצוץ האפוד ה’ממלכתי’ בין הכהן הגדול לבין עמו”.
ומוסיף המחבר ומפנה לדברי הרמב”ם בהלכות מלכים, ב, ו’, המתייחס לדמות המלך:
“כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכול בכבודו, כך ציווה להיות לבו בקרבו חלל ושפל… ולא ינהוג גסות לב בישראל יותר מדאי, שנאמר ‘לבלתי רום לבבו מאחיו’ (דברים יז, כ), והיה חונן ומרחם לקטנים ולגדולים, ויצא ויבוא בחפצם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטניהם…”.
[1] חידושי חתם סופר על התורה, ד”ה כתית.
[2] על דרך ה”ווארט”, כותב החתן סופר (נכדו של החתם סופר, בן בתו) (מובא בבאר הפרשה) לפרש את הפסוק כולו כך: אדם מתמרמר לעתים על ייסוריו וגורלו הקשה, אך נחמתו היא, כשיראה כמה ייסורים בונים את האדם, וכמה אנשים גדולים יצאו כתוצאה מכך, ובכלל זה משה – תחילה נזרק ליאור, לאחר מכן גזר עליו פרעה מיתה ונאלץ לברוח למדין, ואף כמנהיג חווה קשיים רבים מול בני ישראל, אך כל זה חישל ועיצב את אישיותו ועשה אותו למי שהוא, וזהו שרומז הפסוק: “ואתה” – כשיראו אנשים את משה רבינו וקורות חייו, “תצווה את בני ישראל, ויקחו אליך”, יהיה הדבר ציווי ומסר לבני ישראל, ויקחו ממך דוגמה, לכך ש”שמן זית זך, כתית למאור”, שמן הזית הטוב יוצא על ידי כתישה, והכתישה היתרה מובילה אל ה”מאור” האמיתי.
ובהמשך לכך כותב באר הפרשה בשם הרה”ק רבי העניך מאלכסנדר, “כי באה התורה ללמד שיכתת וישבר לבו אל הקב”ה, אלא שתכלית שברון לבו של האדם היא להביאו להאיר את עצמו, ולא למנחות, כלומר, שלא יניח את עצמו מעבודתו, אלא יאיר את נפשו ונשמתו בעבודת ה’, וצריך להיזהר הרבה שאותו שברון לב לא יביאנו לידי עצבות חלילה, שהיא אבי אבות הטומאה”.
[3] דהיינו, לומר לאדם, דווקא משום שחכם אתה, הדרך שאתה הולך בה אינה מתאימה (עיין לשון החתם סופר המצוטטת למעלה). וכך מפרש השל”ה הקדוש את הפסוק בספר משלי (ט,ח), “אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך”; והפירוש הוא כך: “אל תוכח לץ, פן ישנאך” – כשאתה מוכיח אדם, אל תעשה זאת בדרך זלזול ותאמר לו “לץ אתה”, כי רק יפתח שנאה כלפיך. אלא “הוכח לחכם” – אמור לו, חכם אתה ודווקא משום כך אני מתפלא על דרכך, ואז “יאהבך” – ותועיל התוכחה.
[4] בלשון החתם סופר (לאחר שמביא את דברי המסורה): “ונראה לפרש, דהאיש הרוצה להוכיח את חבירו ורוצה שיכנסו דברי תוכחתו אל לבו ויקבלם, צריך להזהיר בג’ דרכים מועילים. א’, המוכיח צריך להיות אוהבו של הנצרך לתוכחה… שנית, יוסיף לאמור לו, משתומם אני עליך, מאז בין חכמי לב נחשבת… היאות לחכם לב לילך בדרך כזה? שלישית, מה טוב אם המוכיח מטעים דברי תוכחתו במאמר נעים מן המקרא מגמרא או ממדרש בטוב טעם וריח, כבשמים הנותנים כמאכל טעם וריח; אז, יטה אוזן לדבריו הנאמרים באהבה בחכמה ובטעם. אמנם, אם שלש אלה לא יעשה, יצאו דבריו חנם ללא יועיל, כי אם ידבר אליו בחרונו ויקרא אותו רשע או כסיל וכדומה, יקוץ בתוכחתו ולא ישמע לו, כי למתכבד בקלונו יחשבהו, ומשנאתו אותו הוכיחהו. נמצא זה חיבור המסורה שלפנינו: ואתה תצוה את בני ישראל, רוצה לומר, אם רוצה אתה לצוות על חבירך ולהוכיחו, איעצך איך תעשה ותצליח כדרכיך. א’, ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, רוצה לומר, תדבר עמו כאח; ב’, ואתה תרבר אל כל חכמי לב, רוצה לומר, אמור לו, הלא חכם לב אתה; ג’, ואתה קח לך בשמים ראש, רוצה לומר, עשה מטעמים לדבריך כבשמים ראש, אז יכנסו דבריך לחדרי לבו ואז תשכיל“.
[5] ומוסיף שם המחבר עוד: “ובשיפולי נבואה זו שהינה כה מאירה וגדולה, הבה נוסיף לסיום דיוק נפלא: לכאורה, אם ‘ירוצו לא ייגעו’, על אחת כמה וכמה ש’ילכו ולא ייעפו’? אלא ‘ירוצו ולא ייגעו’, למרחקים קצרים, ‘ילכו ולא ייעפו’, למרחקים ארוכים’..”.
