דברי תורה לפרשת קורח

“זו מחלוקת קורח ועדתו” – ביאור דברי המשנה במסכת אבות

במשנה במסכת אבות (ה, יז) נאמר: “כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים; ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו“.

כלומר, המשנה מתארת שני סוגי מחלוקת: יש מחלוקת שהיא “לשם שמים”, כגון מחלוקת הלל ושמאי; ויש מחלוקת “שאינה לשם שמים”, והדוגמה לכך היא מחלוקת קורח ועדתו נגד משה רבינו. וביחס לשני סוגי מחלוקת אלה, מוסיפה המשנה כלל: כל מחלוקת שהיא לשם שמים (כגון מחלוקת שמאי והלל), “סופה להתקיים”; וכל מחלוקת שאינה לשם שמים (כמו מחלוקת קורח ועדתו), “אין סופה להתקיים”.

והדברים צריכים הסבר – מה פירוש האמירה, שכל מחלוקת לשם שמים “סופה להתקיים“? וכי אנו רוצים שהמחלוקת “תתקיים”?! מה המעלה בכך שאנשים ממשיכים לחלוק, גם אם הדבר נעשה לשם שמים?

בעניין זה נאמרו כמה הסברים:

רבינו עובדיה מברטנורה בפירושו למשנה, מסביר שהמילה “סופה” פירושה – תכליתה, מטרתה, וכוונת המשנה היא כך – במחלוקת לשם שמים, מובטח לצדדים שתכליתה ומטרתה של המחלוקת (שהיא בירור וליבון האמת) תתקיים, ואילו במחלוקת שאינה לשם שמים, מטרת המחלוקת (השגת כבוד, שררה וסיפוק יצר הניצחון) לא תתקיים.

וביתר ביאור: במחלוקת לשם שמים, בין הצדדים שוררים יחסי כבוד, ומטרתם אינה ניצחון לשמו או השגת כבוד, אלא שניהם חותרים לדבר אחד – בירור האמת; ועל כך אומרת המשנה, שסוף הדבר להתקיים, כלומר, מובטח לצדדים שאם זו דרכם, האמת אכן תצא לאור ותתברר ותתלבן כהלכה. זהו “סופה להתקיים” – תכלית המחלוקת, שהיא בירור האמת, תעלה בידם. לעומת זאת, במחלוקת שאינה לשם שמים, מטרת החולקים אינה בירור האמת אלא כבוד, שררה וסיפוק יצר הניצחון על האחר; ועל תכלית כזו אומרת המשנה, שמובטח ש”לא תתקיים” – המחלוקת לא תשיג את מטרתה. בסופו של דבר כל הצדדים נשרפים מאש המחלוקת והחולקים ממיטים על עצמם הרס עצמי ומשיגים את ההיפך הגמור ממטרתם (עיין לשון הברטנורה בהערה[1]).

ונראה שבכך יובן, מדוע נקטה המשנה דווקא את דוגמת מחלוקת הלל ושמאי; כי זו הדוגמה המובהקת למחלוקת שכל מטרתה בירור האמת, ולכך שמטרה זו אכן מושגת: שהרי בכל המקרים שבהם בית הלל נוכחו לראות שטעו, הם חזרו בהם והורו כבית שמאי (וכך נאמר במפורש מסכת עדויות, א, יב – “אלו דברים שחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי…”). זו דוגמה למי שכל מטרתו לברר את האמת בטהרתה מבלי שהיא מושפעת מהתעקשות שיסודה בהתנצחות לשמה.

[ומסיבה זו, המחלוקות לא גרמו לסכסוך בין בית הלל לבית שמאי, אלא להיפך: שררו ביניהם חיבה ורעות, כמבואר בגמרא במסכת יבמות, יד ע”ב[2]].

פירוש אחר כותב בעל ה”עקידת יצחק” (רבי יצחק עראמה) בשער עח; לפי הסברו, “סופה להתקיים” פירושו, שלשתי הדעות יש קיום ושתיהן נותרות נצחיות: שתי הדעות נדונות תמיד בבית המדרש, והלומדים יורדים לעומקן והולכים ומבררים תמיד “מאי טעמא דבית הלל ומאי טעמא דבית שמאי וכו'”, וכך מוסיפים תורה. כי זהו טיבה של הלכה, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, וכל צד שחולק ומביע דעתו לשם שמים, דבריו יכו שורש ותהיה להם לעולם אחיזה וקיום.

רבינו יונה, בפירושו למסכת אבות, מבאר ש”סופה להתקיים” פירושו, שהצדדים יזכו להמשיך לעשות חיל ולחלוק גם במחלוקות אחרות וכך להרבות אמת. כי מחלוקת לשם שמים היא דבר מבורך ותורם לריבוי האמת, ויזכו הצדדים להמשיך ולחלוק ביניהם במחלוקות ולהוציא את האמת לאור, לתועלת כולם; לעומת זאת, מחלוקת שלא לשם שמים, “אין סופה להתקיים”, לאחר המחלוקת ייענש מי שנהג שלא לשם שמים, ולא יימשכו מחלוקות פסולות אלה לאורך זמן.

**

פירוש מעניין נוסף (לביטוי “סופה להתקיים” ו”אין סופה להתקיים”) מובא בכתב סופר (בביאורו לפרשה):

הנה, ידועה השאלה, מדוע בהתייחסותה למחלוקת הלל ושמאי מזכירה המשנה את שני הצדדים למחלוקת (זו מחלוקת הלל ושמאי) ואילו במחלוקת קורח, מתייחסת המשנה לצד אחד בלבד (“מחלוקת קורח וכל עדתו”, בלי להזכיר את משה, שהוא הצד השני למחלוקת).

התשובה הפשוטה היא כך: מחלוקת קורח הרי מובאת במשנה כדוגמה למחלוקת שלא לשם שמים, דהיינו, מחלוקת שמטרתה כבוד, שררה והתנצחות; ומאחר שרק הצד של קורח ועדתו כיוון למטרות פסולות אלה, ולא משה רבינו, לכן אין מקום להכניס כאן את שמו של משה. וכך מבואר שם בתוספות יום טוב בשם מדרש שמואל[3].

אך הכתב סופר מוסיף נופך נוסף לדברים – לשון המשנה “זו מחלוקת קורח וכל עדתו”, רומזת לכך שבתוך מחנה קורח עצמו התגלעו מחלוקות פנימיות, והסתכסכו זה עם זה (כמבואר שם בכתב סופר, שאנשי קורח סברו תחילה שמטרתו להשיג שוויון לכולם, ולבסוף ראו שמטרתו להיות המנהיג בעצמו, ופרשו ממנו רבים); ולכן נאמר “זו מחלוקת קורח וכל עדתו”, שחלקו גם בינם לבין עצמם.

ולפי זה מסביר הכתב סופר, שזהו גם הביאור בלשון המשנה “מחלוקת שאין סופה לשם שמים אין סופה להתקיים”: בניגוד למחלוקת לשם שמים, שבה האמת מנחה את הצדדים, במחלוקת שלא לשם שמים הצדדים חותרים רק להשגת תועלתם האישית, ולכן בלתי נמנע שיתגלעו ביניהם מחלוקות פנימיות ויסתכסכו וייפרדו. ובמובן זה, “אין סופה להתקיים”, אף אחד מהצדדים אינו יכול לשמור על מחנהו שלם, ויתפצלו לבסוף מעצמם (“וזה דרך מחלוקת שלא לשם שמים, שכל אחד פונה ומושך לעצמו; ולכן גם בין בעלי מחלוקת לא יתקיים השלום וייפרדו איש מרעהו ותפסוק המחלוקת…”).

ומלבד פירושים אלה נאמרו פירושים נוספים לביטויים “סופה להתקיים” ו”אין סופה להתקיים” (לרבות פירוש נוסף המובא בברטנורה עצמו) ולא נאריך.

***

[למאמר נפרד, “סימן הזיהוי של מחלוקת שלא לשם שמים” בו הבאנו את ביאור הרב זקס ז”ל ביחס לגישת משה לטענות קורח, לחצו כאן]

***

ויקח קרח… ואון בן פלת בני ראובן (טז, א)

דמותו של “און בן פלת” מוזכרת בתחילת הפרשה כאחד המשתתפים במחלוקת קורח נגד משה, אולם, בהמשך הוא “נעלם” מהפסוקים ואינו מוזכר עוד, ורק שאר המשתתפים (דתן ואבירם) מוזכרים.

הגמרא במסכת סנהדרין (דף קט) מבארת שהדבר אינו מקרי, ואון אכן עבר שינוי: בתחילת הדרך הוא היה צד למחלוקת, אך בהשפעת אשתו הוא חדל מכך. וכך טענה בפניו אשתו – מה לך ולמחלוקת? הרי בין אם קורח יהיה המנהיג, ובין אם משה יהיה המנהיג, אתה בכל מקרה לא תנהיג, ואם כן, איזו סיבה יש לך להכניס ראשך בעניין זה?[4]

והגמרא מוסיפה ומשבחת את אשתו של און, ומציינת שעל אשה כזו נאמר בספר משלי (י”ד) “חכמות נשים בנתה ביתה”.

לכאורה, שבח זה לאשתו של און בן פלת נראה מעט מוגזם; שהרי הטיעון שהציגה בפני בעלה לא היה טיעון מבריק שמצריך חכמה מיוחדת, ואפילו לא טיעון ערכי; הייתה זו טענה של “שכל ישר”, שכל כולה אינטרס פשוט: מאחר שבלאו הכי לא תהיה המנהיג, כדאי שלא תיכנס לכל מחלוקת זו. היכן מונחת בטיעון זה “חכמה” מיוחדת?[5]

ידועה בשם הגר”ח שמואלביץ התשובה הבאה: בשעה של סערה ציבורית, שבה כל אדם מתלהם, “זורק ססמאות” ונוהה בלהט אחרי קבוצות או המונים אחרים, בשעה כזו השמירה על שכל ישר ופשוט נחשבת אף היא למעלה שאינה מובנת מאליה. וכך ראיתי גם בספר “דעת שרגא” (הרה”ג שרגא גרוסברד), וזו לשונו:

“וצריך להבין, מהי החכמה הגדולה כאן להבין כזה חשבון פשוט והגיוני?

גדלותה של אשת און בן פלת היתה בכך שהחכמה שלה התגלה בשעת בלבול הדעת. הרי באותה שעה שקרח חלק על משה רבינו, היה מצב של בלבול חזק מאד, קרח עשה ממשה רבינו חוכא ואיטלולא בסיבות ונימוקים שונים הנראים כנבונים, ואכן כמעט כל עם ישראל ובראשם מאתים וחמישים ראשי סנהדראות הלכו אחריו וסברו שהצדק עם קורח. במצב כזה, כשכולם היו בבלבול, היא, אשתו של און בן פלת, תפסה את הנקודה האמיתית והצליחה לשכנע את בעלה לדרך האמת. זוהי הגדלות. אדם יכול לעשות את החשבונות הגדולים ביותר כאשר הוא שרוי במנוחת הנפש ובשעה שהוא שליו ושקט, אבל כשהוא במצב של חוסר מנוחה ובלבול הדעת, הרי הוא מאבד את צלילות הדעת ואינו מסוגל לעשות ולו את החשבון הפשוט ביותר.

תפקיד האדם הוא, שגם במצב של בלבול וחוסר מנוחת הנפש, צריך לעמוד רגוע ולהוציא את עצמו מתוך הבלבול ולנתח את העניין בצלילות הדעת ולהגיע אל האמת”.

*

ועוד נראה להשיב על השאלה הנ”ל (מה ראו חכמים לשבח כל כך את אשתו של און) גם בהסבר נוסף:

גדולתה וחכמתה של אשת און לא היו בהכרח בעצם הטיעון, אלא בכך שידעה להקשיב לנפש בעלה ולקרוא אותה, להבין את המסתתר בין השורות; שהרי און, כך יש להניח, לא נימק את רצונו להשתתף במחלוקת, בהסברים של רצון מודע לכוח ושליטה; הוא עטף את דבריו ושכנע את עצמו בטיעונים ערכיים ונעלים (“כל העדה כולם קדושים וכו'”); ואולם, עם כל זאת, לאשתו הייתה התבונה להקשיב למה שמסתתר מאחורי המילים ו”בין השורות”. היא ידעה לזהות שמתחת לכל הטענות הערכיות מסתתרת שאיפה פשוטה לכוח, תקווה של און שאולי בעקבות האנדרלמוסיה יחול שינוי במעמדו ותעלה קרנו. היא הבינה זאת היטב, ולשם ידעה לכוון, כשהיא מציגה לו את האמת הפשוטה כפי שהיא. זוהי “חכמת הנשים” שאותה משבחים כאן חז”ל, היכולת להבין את הזולת ולקלוט מה באמת מניע אותו ומה באמת בוער בו.

וביתר הסבר: הרב דסלר (בספר “מכתב מאליהו” חלק ד’ עמ’ 305-306) מעלה תמיהה פשוטה – הרי טיעוני קורח ועדתו, ובפרט הטענה כלפי משה מדוע הוציאם מארץ מצרים, “ארץ זבת חלב ודבש”, הם טיעוני שטות ברורים, ואם כן עולה השאלה, כיצד האמינו בדברי הבל כאלה? ותשובתו היא, שטבע האדם הוא שכאשר תאווה מסוימת בוערת בו, הוא משכנע את עצמו בכל נימוק אפשרי, גם כשבעיניים אובייקטיביות ברור שאין בו ממש (וכך גם כתב בעל הקהילות יעקב באחד ממכתביו המסביר את עניין קורח, כי “במקום שהמידות רעות פועלות, הדעת הולך ומשתבש לפי רצון המידות”[6].

אשתו של און זיהתה היטב שזהו העניין, ולא התפתתה להיכנס מול בעלה לוויכוח על ערכים ואמת. היא קראה היטב את מפת רצונותיו ומניעיו, וידעה שהצעד הראשון שיש לעשותו הוא לדבר עמו במישור הרגשי. לאחר  כשהוסרה ממנו תאווה זו, על ידי דברים פשוטים אלה, חזרה אליו צלילות דעתו והבין שטיעוניו לאו טיעונים הם. וזו אם כן הייתה גדולתה של אשת און: לדעת להקשיב ולהבין את הזולת, את מה שנאמר וגם את מה שלא נאמר.

**

[ולפי זה אולי ניתן ליישב תמיהה נוספת: הגמ’ שם בסנהדרין מבארת על דרך הדרש את שמו המלא של פלת, כרמזים למה שאירע עמו, שניצל מן המחלוקת: “פלת – שנעשו לו פלאות. בן ראובן – בן שראה והבין“. ודברים אלה לכאורה אינם מובנים כלל: אלו “פלאות” נעשו לאון? וכיצד ניתן לכנותו “בן שראה והבין”? הרי כל שאירע הוא שהשתכנע מאשתו לא להצטרף למחלוקת, משיקולים של אינטרס אישי צר (שכך או כך לא יהיה המנהיג).

אלא שהתשובה היא על פי האמור: ה”פלאי פלאות” שנעשו לו הם שאשתו, ברגע האמת, לא התפתתה לעשות את מה שכולם היו מתפתים לעשות – להתווכח אתו, או להסביר לו מדוע משה הוא הראוי; אלא ידעה מה לומר וכיצד להצילו; וכן מובן מדוע הוא נקרא “בן שראה והבין”, כי אמנם נכון שבתחילה נזקק לטיעון אנוכי כמו שהציגה לו אשתו, אך לאחר טיעון זה, כשסרה תאוות הכבוד, חזרה אליו צלילות דעתו והבין שטיעוניו מלכתחילה היו הבל, וחזר בתשובה שלמה וכך “ראה והבין”].

“עזר כנגדו” – אשת און ואשת קורח

הבאנו לעיל, את דברי הגמרא בסנהדרין המשבחת את אשתו של און בן פלת, שעליה נאמר “חכמות נשים בנתה ביתה”.

ועוד מוסיפה הגמרא שם, שמנגד, על אשתו של קורח, שהסיתה אותו למחלוקת, נדרש המשך הפסוק – “ואיוולת בידיה תהרסנו”.

הבדל זה מזכיר את דבריו הידועים של הנצי”ב, על המלים בפרשת בראשית “אעשה לו עזר כנגדו” (ב, יח), שם דורשים חז”ל – “זכה – עזר, לא זכה – כנגדו”. הנצי”ב, בפירוש “הרחב דבר”, מפרש את הצירוף “עזר כנגדו” כך:

ה”עזר” הגדול ביותר שיכולה אשה להעניק לבעלה, היא היכולת שלה להיות בעת הצורך דווקא נגדו, דהיינו, לא תמיד לסייע לו (“לזרום” איתו, בלשון המדוברת), אלא גם לדעת מתי לבקר ומתי להאיר לו צדדים שנעלמו מעיניו. למשל, במקרה שאדם “כַּעסָני ורגזָני” (כלשון הנצי”ב), ה”עזר” הוא דווקא בריכוך הכעס, או בלימוד זכות על האדם שהוא כועס עליו וכיוצא בזה. וכך גם במקרים אחרים של נטיות קיצוניות או מוטעות, ביכולתה של האשה להוות משקל נגדי, להאיר את דרכו של הבעל ולהאיר לו זוויות אחרות. כך, ה”נגדו” מתברר כ”עזר” (כלשון הנצי”ב- “ואם כן, הפירוש ‘עזר כנגדו’, במה שהיא מנגדתו, תהי לעזר”).

ומנגד, להיפך, לעתים דווקא ה”עזר” מתברר כ”נגדו” – כאשר בני הזוג אינם מעירים או מבקרים אלא מצטרפים לבן הזוג אף כשדרכו מוטעית, בטווח הקצר בן הזוג רואה זאת כ”עזר”, אך בטווח הארוך הדבר הוא “נגדו” (כלשון הנצי”ב- “במה שהיא עזר מתחילה והיא מסייעתו לכל רוח רעה שעוברת עליו, ואין לך ‘כנגדו’ גדול מזה”).

וזהו “זכה – עזר, לא זכה – כנגדו”; כשאדם זוכה, הוא מקבל מה שנראה אולי כ”נגדו” אך כולו עזר וסיוע; וכשאינו זוכה, הוא מקבל מה שנראה כ”עזר”, הצטרפות והעדר ביקורת, אך לטווח הארוך הוא “נגדו”[7].

און בן פלת זכה וקיבל “עזר כנגדו” – היא הייתה “כנגדו” אך בפועל אין “עזר” גדול מזה.

ויקהלו על משה ועל אהרן (טז, ג)

הביקורת של העם על משה ואהרן מתוארת גם בספר תהלים, ושם נאמר כך  (קו, טז): “ויקנאו למשה במחנה, לאהרן קדוש ה'”.

ומובא בשם ר’ נפתלי מרופשיץ, בדרך “ווארט”, שפסוק זה (“ויקנאו למשה במחנה, לאהרן קדוש ה'”) מתאר מציאות שכיחה הנוגעת לטבעו של עולם ובני קהילה:

דרכם של אנשי קהילה, שכשהם מחפשים למצוא טענות נגד הרב, הטענות יימצאו תמיד- אם הרב מעורב עם הבריות ומעורה בענייני הקהל, יטענו שאין זה ראוי, ועליו להיות פרוש בקדושה וכו’; ואם יהיה נבדל מהם, יטענו שרב צריך להיות עם קהילתו וכו’. וכך היה עם משה ואהרן: על משה, שנטה את אהלו מחוץ למחנה, נאמר “ויקנאו למשה – במחנה”, בני העם טענו שעליו להיות מעורב יותר עם הבריות ועם הקהל וכו’; ואילו נגד אהרן, שהיה מעורב עם העם ואוהב את הבריות וכו’, היו שרטנו להיפך, “לאהרן – קדוש ה'”, אמרו שאין זה ראוי, ועליו להיות “קדוש ה'”, אין זה נאה למנהיג רוחני להיות מעורב כך עם הבריות…

ולא יהיה כקורח וכעדתו (יז, ה)

כידוע, יש שפירשו פסוק זה כאיסור ואזהרה, שלא להחזיק במחלוקת, ויש שפירשו זאת כתיאור לעתיד (למשל הרמב”ם בספר המצוות שורש שמיני, כותב שכוונת הפסוק היא שבליעת האדמה הייתה חד פעמית בזמן קורח ולא יהיה כך לעתיד).

[מעט ביתר הרחבה: בגמ’ במס’ סנהדרין דף קי ע”א, מבואר שהפסוק “ולא יהיה כקורח וכעדתו” הוא בגדר ציווי, שלא להחזיק במחלוקת. וכדוגמה למי שאינו מחזיק במחלוקת, מביאה הגמ’ את משה, שלאחר שדתן ואבירם סירבו להגיע אליו כשזימן אותם, מחל על כבודו והלך אליהם בעצמו, כמתואר בתחילת הפרשה. ובלשון הגמרא: “וַיָּקָם משֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם, מכאן שאין מחזיקים במחלוקת (רש”י – “שמחל [משה] על כבודו והוא עצמו הלך לבטל המחלוקת”), דאמר רב, כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ”. עד כאן דברי הגמ’. אלא שיש שהבינו את הגמ’ כפשוטה ממש, שאכן החזקה במחלוקת היא לאו, ובכלל האיסורים שבתורה (עיין סמ”ג אות קנז, ורבינו יונה שער שלישי אות נח, וחפץ חיים בפתיחת הספר ובבאר מים חיים אות יב), ומנגד, יש שהבינו שכוונת הגמרא היא יותר בדרך דרש ומליצה, שכן הפסוק עצמו על דרך הפשט אינו איסור, אלא תיאור (כמו למשל הרמב”ם שהבאנו לעיל, וכן עיין במאירי שם בגמ’ בסנהדרין; ועיין רמב”ן בהשגותיו לספר המצוות שורש שמיני, שמדבריו משמע דרך אמצעית, שאכן כוונת הפסוק עצמו לציווי, אך רק ביחס למחלוקת כהונה, ואילו הרחבת הגמ’ בסנהדרין לכל המחלוקות היא על דרך דרש); נמצא שלפנינו מחלוקת ראשונים, האם דברי הגמ’ בסנהדרין בהבנת הפסוק הם על דרך דרש או פשט; והנה, יש לעיין עוד, נניח שכוונת הגמ’ בסנהדרין היא על דרך דרש בלבד, עדיין יש לחקור האם יש כאן לפחות איסור דרבנן ממש, או רק עניין של מידה טובה; דבר נוסף שיש לעיין הוא – אם באמת מדובר באיסור, מה גדר האיסור בדיוק ומתי אדם עובר עליו. והראוני שבעלון “עולמות” לרב זילברליכט דן בהרחבה בכל הנ”ל, עיין כאן (מעניין להפנות לדברי החזון איש ב”מכתבי התעוררות” חלק ב’ עמ’ קכח, שכתב “זאת ועוד, כי נראין הדברים כי אף במחלוקת שכל הצדק אתנו והמחלוקת נכפתה עלינו, עם כל זאת כל אשר בידו למנעה חייב להשתדל למנעה… מה יתן ומה יוסיף לנו צדקתנו וחוסר הצדק של הצד השני, בשעה שיש בידנו לנסות לתקן את המצב“].

בספר תפארת שמשון (הרב שמשון פינקוס זצ”ל) כותב על עצמו המחבר שהוא רגיל לפרש פסוק זה כך: אין מחלוקת בעולם שיש בה רק צד אחד צודק, תמיד יש שני צדדים. המחלוקת היחידה שהיה בה צד אחד צודק באופן מוחלט וצד שני טועה, היא מחלוקת קורח (שהרי חלק על ציווי הקב”ה בכבודו ובעצמו). וזהו שאומר הכתוב “ולא יהיה כקורח וכעדתו” – מלבד מחלוקת קורח, לא תהיה עוד מחלוקת כזו, שבה רק צד אחד צודק, תמיד ישנם שני צדדים…

ויאמר משה אל אהרן, קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם… ויקח אהרן כאשר דיבר משה, וירץ אל תוך הקהל, והנה החל הנגף בעם, ויתן את הקטורת ויכפר על העם (יז, יא-יב)

בפסוקים אלה מתואר, שלאחר שהחלה המגפה, ציווה משה לאהרן לקחת קטורת ולהיות בתוך הקהל, וכך תיעצר המגפה.

והנה, המעיין בפסוקים אלה יראה, שאהרן שינה מהסדר שאמר לו משה: משה אמר, שקודם ייקח את הקטורת מהמזבח וישימנה במחתה, ולאחר מכן יילך אל העם כשהקטורת כבר בתוך המחתה (“קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה”), ואילו אהרן, קודם רץ אל העם כשבידו מחתה ריקה, ורק כשהיה בתוך העם, נתן את הקטורת במחתה (“וירץ אל תוך הקהל, והנה החל הנגף.. ויתן את הקטורת”).

הסבר מעניין לכך מובא בנצי”ב, ולפיו ההבדל נובע ממחלוקת הלכתית בין משה לאהרן: מה הדין, כאשר דוחים איסור מפני פיקוח נפש, ויש בידינו שתי אפשרויות: האחת, לעבור על האיסור כעת, והשניה, להמתין עם ביצוע האיסור עד שכבר יהיה ברור שאין שום מנוס מכך, אך על ידי המתנה זו יש סיכון שיעבור האדם איסור חמור יותר. למשל, יום טוב חל להיות לפני שבת, ובשבת צפוי האדם להיות במצב של פיקוח נפש; האם עדיף לעבור על איסור יום טוב, שהוא קל יחסית לשבת, או שעדיף להמתין עד שבת (כי מצד אחד שבת חמורה מיו”ט, אך מצד ייתכן שעד שבת תהיה רפואה באופן שלא יצריך לעבור על האיסור).

ובזה נחלקו משה ואהרן; כי גם כאן, התעורר צורך לעבור על איסור קטורת בחוץ, מפני המגפה; אך היו כאן שתי אפשרויות – האחת, לעבור איסור קל, שבו ההקטרה עצמה תהיה בתוך המקדש, ורק להוציא את הקטורת החוצה; והשניה, לעבור איסור חמור, ולעשות את ההקטרה עצמה בחוץ. משה סבר, שעדיף לעבור על האיסור הקל יותר, ולבצע את ההקטרה עצמה בפנים, בעודו במזבח, ואז להוציא את הקטורת, מאשר לתת את הקטורת בחוץ (ולכן הסדר הוא “תן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה” – ההקטרה תיעשה בפנים, ואז יש לצאת עם הקטורת). אך אהרן סבר, שכדאי להשהות את האיסור ולדחותו עד הרגע האחרון, כשיתברר סופית שאין ברירה (גם אם יש סיכון שעל ידי ההמתנה, האיסור שייעבר יהיה חמור יותר). לכן יצא עם מחתה ריקה (שבזה עדיין אין שום איסור), ורק כשהגיע אל העם ונוכח שהמגפה קיימת ולא נעצרת, שם את הקטורת במחתה מפני פיקוח נפש, על אף שזהו איסור חמור יותר.

[ובקיצור, משה דומה למי שמעדיף לעבור על איסור יו”ט שהוא קל, ואהרן דומה למי שמעדיף לחכות לשבת, ולעבור את האיסור רק אם יתברר שאין מנוס בשום דרך אחרת, גם אם ע”י ההמתנה ייתכן שהאיסור שייעבר יהיה חמור יותר].

(הפטרה)- הלוא קציר חיטים היום, אקרא אל ה’ ויתן קולות ומטר

שמואל אומר אל העם, על אף שהיום קציר חטים, והמטר אינו אמור לרדת, תראו שאוריד בתפילתי “קולות ומטר”.

ויש להסביר, מה הייתה מטרת שמואל בעשותו כן? [בנביא עצמו הדבר אינו מוסבר].

רש”י מפרש כך: בימי שמואל, ביקשו ישראל להחליף את הנבואה וההנהגה הרוחנית, במלך בשר ודם ככל הגויים. הם חששו מכך ששמואל זקן וחלש פיזית, והעדיפו מלך בעל כוח, שינהיגם ככל הגויים. על כך הוכיח שמואל את בני ישראל, והראה להם שהם אינם מבינים עד כמה כוחה של תפילה ושל רוחניות חזק יותר מהכוח הטבעי של מלך. ולראיה, תפילה מועילה להוריד מטר אפילו בימי קציר חיטים, נגד הטבע: “וכשם שעל ידי תפלתי אני יכול לשנות את העתים, כך אם פגעה בכם מלחמה, היה כח בתפלתי לעמוד על האויב, ולא הייתם צריכים לשאול מלך בחיי, ואף על פי שאני זקן”.

המצודת דוד מפרש באופן אחר את מטרת שמואל: בני ישראל חשבו בליבם, שכנראה בקשתם למלך בשר ודם הייתה כהוגן, והראיה, שהקב”ה נענה להם ושלח להם מלך (את שאול); נגד מחשבה זו בא שמואל והוכיח, שאין זו ראיה, כי לפעמים, כשאדם רוצה מאוד בדרך מסוימת ומתפלל על כך, ומנוי וגמור עמו ללכת בה, הקב”ה עשוי להיענות לתפילתו גם אם אין זו הדרך הנכונה. והראיה, שע”י תפילת שמואל הוריד הקב”ה גשם ביום קיץ, שאין צורך בו וסימן קללה הוא.

[1] “ואני שמעתי, פירוש סופה, תכליתה המבוקש מעניינה. והמחלוקת שהיא לשם שמים, התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת; וזה מתקיים, כמו שאמרו, מתוך הוויכוח יתברר האמת, וכמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל. ומחלוקת שאינה לשם שמים, תכלית הנרצה בה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף אינו מתקיים, כמו שמצינו במחלוקת קורח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם הייתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך”.

[2] שם מבואר שעל אף שחלקו בדברים חמורים הנוגעים לענייני אישות וממזרות, ולכאורה היה ניתן לחשוב ששני המחנות יתרחקו כליל מכל קשרי נישואין, הרי שבפועל לא נמנעו מלשאת נשים זה מזה, כי הקפידו לא להתרחק ולשמור על יחסי חיבה ורעות. ובלשון הגמרא: “אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, ובאחיות, בגט ישן, ובספק אשת איש, ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשוה כסף, בפרוטה ובשוה פרוטה, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: (זכריה ח’, יט) “האמת והשלום אהבו” (וכדי שלא להכשיל זה את זה באופן שאדם יישא אשה שלפי שיטתו אסורה, היו מודיעים זה לזה במקרי הצורך – עיין ברטנורה על מסכת יבמות סוף פרק א).

[3] “לא הזכיר צד השני של מחלוקת שהם משה ואהרן כמו שזכר בחלוקה ראשונה ב’ הצדדים, לפי שבכאן אינם שווים, שמשה ואהרן כוונתם לשמים הייתה. ולא הייתה בהם שום בחינה שלא לשם שמים”.

[4] “אמר רב, און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה ליה, מאי נפקא לך מינה, אי מר רבה, אנת תלמידא, ואי מר רבא, אנת תלמידא”.

[5] ולא מסתבר שהגמרא דורשת את הפסוק על המשך המעשה, שישבה בפתח כששערה סתור וכו’; כי לפי פשוטו, הפסוק “חכמת נשים בנתה ביתה” מתייחס לדרכן הנכונה לבחון דברים, לרגישויותיה וכו’, ולתרומת תכונות אלה לבניין הבית.

[6] דברים אלה של הגר”י קנייבסקי (בעל הקהילות יעקב, ה”סטייפלר”) – המובאים בספר “משמר הלווים” על מסכת ברכות, דף קיט ובספרים נוספים – נאמרו כהסבר, כיצד יכול היה קורח לטעון את טענותיו לאחר שנכח במעמד הר סיני.

[7] ובלשון הנצי”ב: והמדרש ידוע בפירוש רש”י, ‘זכה עזר לא זכה כנגדו’… הכוונה שהניגוד יהא לעזר, שהרי מי שהוא כעסני ורגזני, אם אשתו תהא עוד מסייעתו לכך, אע”ג שבשעת הרוגז הוא נהנה מזה והיא לו לעזר, אבל אח”כ כשסר הרוגז יש לו צער הרבה מזה שהוסיפה אשתו אש ועצים, והרי היא כנגדו; מה שאין כן אם תהא מנגדתו תחילה ותשכך חמתו ותפייס אותו האדם שהוא מרגיז עליו, אע”ג שנראית באותה שעה שהיא מנגדתו, מכל מקום היא העזר האמיתי שאין למעלה הימנו; וכן מי שטבעו ששמח ביותר, וכדומה בכל המידות; ואם כן, הפירוש ‘עזר כנגדו’, במה שהיא מנגדתו, תהי לעזר’. וחז”ל הוסיפו, שאם זכה, נשאר העיקרו ‘עזר’, היינו במה שהיא מנגדתו מתחילה. ואם לא זכה, נשאר העיקרי ‘כנגדו’, במה שהיא עזר מתחילה והיא מסייעתו לכל רוח רעה שעוברת עליו, ואין לך ‘כנגדו’ גדול מזה“.