דברי תורה לפרשת צו

דברי תורה, רעיונות, שאלות ותשובות, “ווארטים”, לפרשת צו (ומגילת אסתר)
image_printהדפסה - print

היא העולה על מוקדה על המזבח, כל הלילה עד הבוקר (ו, ב)

כלומר, כל הלילה, עד שיגיע השחר, ניתן עדיין להקטיר את אברי הקרבן על המזבח, וזהו חידוש התורה כאן [והדגש הוא על כך, שבניגוד לשאר עבודות הקורבן (שחיטה, קבלת הדם, הולכת הדם וזריקתו על המזבח), שחייבות להיעשות ביום דווקא, דין הקטרת האברים על המזבח שונה, ונמשך זמנה גם בלילה שלאחר שחיטת הקרבן, וכל הלילה כשר להקטרה, שנאמר “כל הלילה עד הבוקר”].

והנה, בשאר דברים שזמנם מן התורה כל הלילה, גזרו חכמים להזדרז ולעשותם קודם חצות. וכך מבואר במשנה הראשונה במסכת ברכות לעניין קריאת שמע, שעל אף שמן התורה זמנה כל הלילה, בכל זאת גזרו חכמים שיש להזדרז ולקרוא את הקריאה עד חצות הלילה (והטעם לכך מוסבר שם במשנה, “כדי להרחיק את האדם מן העבירה”, כלומר, שלא יאמר יש לי עוד שהות, ולבסוף יפסיד את המצווה). וכך גם בכמה מצוות אחרות שזמנן כל הלילה, גזרו חכמים עד חצות, כמבואר שם במשנה.

ומכאן עולה השאלה, האם כאן במצוות הקטרה, שכאמור זמנה מן התורה כל הלילה, ג”כ גזרו חכמים שלא לאחר את ההקטרה לאחר חצות?

בעניין זה נחלקו רש”י והרמב”ם: רש”י (במשנה הראשונה במסכת ברכות) כותב שבהקטרה, בשונה מקריאת שמע, לא גזרו חכמים שיש לקיימה לפני חצות[1]. ולעומת זאת הרמב”ם (בהלכות מעשה הקרבנות, ד, ב, והלכות תמידין ומוספין א, ו) כותב שכשם שבקריאת שמע גזרו עד חצות, כך גם בהקטרה.

והנה, שיטת רש”י לכאורה טעונה הסבר, מדוע באמת דווקא בהקטרת האברים לא גזרו עד חצות, בעוד שבשאר דברים המנויים במשנה במסכת ברכות (ק”ש, אכילת קדשים יום ולילה), גזרו?

התורה תמימה, ומפרשים נוספים, מסבירים את רש”י על פי יסוד הט”ז:

כידוע, הט”ז מקשה (או”ח, תקפח, ס”ק ה), מדוע ביחס למגילה ותקיעת שופר גזרו חכמים שאין לעשותם בשבת, מחשש שמא יטלטל את המגילה או השופר ד’ אמות ברשות הרבים, ואילו לעניין מצוות ברית מילה, לא מצאנו שחכמים גזרו שלא למול בשבת, מאותו טעם (שמא יטלטל את התינוק וכדומה)? והשיב הט”ז, שחכמים גוזרים גזירות וחומרות רק במקום שהנושא אינו מפורש בתורה להיתר; אך כאשר התורה עצמה מתירה דבר בצורה מפורשת, חכמים אינם מחמירים. ולגבי מילה, מכיוון שהתורה עצמה כותבת שמילה דוחה את השבת (כמו שדרשו חז”ל במס’ שבת דף קלב), אין חכמים גוזרים לאסור[2].

ועל פי דברים אלו של הט”ז מוסבר היטב, מדוע לפי רש”י לא גזרו חכמים בהקטרת אברים עד חצות, שהרי כאן התורה עצמה כותבת בצורה מפורשת “כל הלילה עד הבוקר“, וכשהתורה כותבת בצורה מפורשת, אין חכמים גוזרים להחמיר[3].

ואדרבה, צריך ליישב כעת את הרמב”ם, כיצד כתב שגזרו בהקטרה עד חצות, האם הרמב”ם אינו סובר את יסוד הט”ז, שאין חכמים גוזרים כאשר דבר מפורש בתורה להיתר? ואולי יש לומר שהרמב”ם סובר, שיסוד הט”ז נכון דווקא בברית מילה, שלגביה, אם נגזור שלא לקיימה בשבת (כשחל בשמיני), אזי נמצא שתיעשה המצווה שלא כהלכתה (שהרי גילתה התורה רצונה שמילה תיעשה ביום השמיני תמיד, גם אם חל בשבת, ועל ידי הגזירה נמצא שאינו מל בשמיני, נגד רצון התורה); אך ביחס להקטרה, הגזירה להזדרז לפני חצות לא תפגום בהכרח בקיום המצווה כפי שרצתה התורה (שהרי מי שיזדרז ויקטיר לפני חצות, יקיים גם את הגזירה וגם את רצון התורה).

אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה (ו, ו)

בתלמוד ירושלמי (יומא, פרק ד הלכה ו) נאמר על פסוק זה: “תמיד – אף במסעות”. כלומר, כשהתורה מדגישה “אש תמיד תוקד”, הכוונה היא שהאש צריכה לדלוק גם בזמן שהמשכן נודד ונוסע ממקום למקום, ולא רק בזמן שהוא חונה במקומו.

כותב על כך הרב שמשון פינקוס זצ”ל בספרו תפארת שמשון:

“מה נפלא הרמז הטמון בדברי חז”ל אלו. כל אחד מאתנו מקדיש את מיטב זמנו ומרצו לתורה ותפילה ועבודת ה’, תמידים כסדרם, שלוש תפילות בכל יום, קביעת עתים לתורה ושמירת כל המצוות. אמנם, כאשר מזדמן לנסוע למקום רחוק, או אפילו קרוב, לפעמים חל ערעור בחוזק הבניין. התפילות נחטפות איך שהוא, בכשרות המאכלים כבר מוצאים היתרים שבדרך כלל לא מקילים ולא סומכים עליהם, וכל שכן לימוד התורה שאינו בתמידות ובאיכות והכמות הרגילה. על זה באה הדרשה – אש של התלהבות עבודת ה’, תמיד תוקד על המזבח, ולא תכבה אף רגע. והדגשה מיוחדת – אף במסעות”.

אש תמיד תוקד על המזבח (ו, ו)

הסדר בבית המקדש היה, שמבעירים את האש במזבח החיצון, ומשם מעבירים אש להדליק במזבח הפנימי.

בספר “שבת שלום חני” (לקט דברי תורה על הפרשיות מגיסתי חני וינרוט ז”ל) ראיתי דבר יפה שכתבה בעניין המסר הנלמד מכך ביחס לאדם עצמו: לפעמים האש הפנימית אינה בוערת בו, והוא מרגיש חסר חשק וחסר כוחות; והפתרון הוא לתחיל מה”חיצון”, דהיינו, לסייע לאחר, לחיצוני לך, ואז יבעיר הדבר גם את האש שבתוכך-

“בבית המקדש היה מזבח חיצון ומזבח פנימי.

סדר הפעולות היה שמדליקים קודם את האש במזבח החיצוני, וממנו מעבירים אש למזבח הפנימי[4].

הרעיון הוא, שקודם מצווה עליך לתת לאחר, לחיצוני לך, ורק אחר כך האש הפנימית שלך תבער, הרצון הפנימי שלך יסופק.

… תעשה טוב לאחרים, תהיה נוכח במקום שצריך אותך, גם אם זה לא מה שהכי נוח לך ולא מה שבהכרח בוער כרגע מבפנים. כאשר אנו פונים לאחרים במטרה לסייע להם, האדם העיקרי שמרוויח מכך הוא אנו עצמנו”.

במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת (ו, יח)

בפסוק זה מלמדת התורה, שמקום שחיטת החטאת זהה למקום שחיטת העולה, ושניהם נשחטים בצפון.

מדוע שחיטת החטאת והעולה נעשית באותו מקום? בגמרא במסכת סוטה דף לב ע”ב מבואר שהטעם הוא שלא לבייש את החוטא. דהיינו, אילו היו קובעים לחטאת מקום מיוחד, היו החוטאים מתביישים, כי כל מי שהיה ניגש לאותו מקום לשחוט, מיד היו יודעים כולם שחטא. לכן נקבע, שמקום השחיטה של החטאת לא יהיה נפרד, אלא באותו מקום שבו שחטו את העולה[5].

רצון התורה הוא שאדם יוכל לחזור בתשובה על חטאו, בלי שהדבר יהיה בולט וניכר לכול ויצטרך להתבייש. ויש ללמוד מכאן רבות כמה צריך להיות רגיש לכבודו של אדם, גם כשמדובר באדם שחטא.

ועוד מבואר שם בגמרא, שמכאן למדו חז”ל לתקן, שגם התפילה תהא בלחש ולא בקול, כדי שלא לבייש את החוטאים המתוודים בתפילתם [ובלשון הגמ’ שם- “מפני מה תיקנו תפילה בלחש, כדי שלא לבייש את עוברי עבירה (ומפרש רש”י, “שלא לבייש את עוברי עבירה- המתוודים בתפילתם על עבירות שבידם”), שהרי לא חילק הכתוב מקום בין חטאת לעולה”]. גם כאן, רצון חכמים היה שאדם יוכל להתוודות ולחזור מחטאו בלי שהדבר יהיה ניכר.

נמצא שלפי הגמרא, הטעם לאמירת התפילה בלחש ולא בקול, הוא כדי שלא לבייש את החוטא.

והקשה על כך המהרש”א (שם במס’ סוטה, על דברי הגמ’ הנ”ל), הרי בגמרא במקום אחר, במסכת ברכות דף כד ע”ב, מבואר לכאורה טעם שונה מדוע תקנו להתפלל בלחש; שם מבואר, שהמתפלל בקול מראה בכך חוסר אמונה, כאילו אין הקב”ה שומע דברים הנאמרים בלחש [ובלשון הגמ’ שם, “המשמיע קולו בתפילתו, הרי זה מקטני אמנה” (ומסביר שם רש”י, “הרי זה מקטני אמנה- כאילו אין הקב”ה שומע תפילת לחש ומגביה הרבה”)], וזהו לכאורה טעם שונה מהטעם המובא לעיל, שתיקנו בלחש כדי לא לבייש החוטא וכו’. 

ומיישב המהרש”א, שלא מדובר בטעמים שונים, אלא הדברים משלימים זה את זה: באמת, הטעם האמיתי לתפילה בלחש, הוא כדי לא לבייש את החוטא; ומה שנאמר בגמרא בברכות, שהמתפלל בקול מראה בכך חוסר אמונה, אין זה טעם נפרד ועצמאי, אלא כוונת חז”ל היא כך – הואיל וכבר תקנו חכמים להתפלל בלחש כדי לא לבייש עוברי עבירה, אזי מי שחורג מתקנה זו ומתעקש להתפלל בקול, מראה בכך שהוא אינו מאמין שהקב”ה ישמע תפילתו בלחש, ולכן הרי הוא מקטני אמנה.

***

איש יהודי היה בשושן הבירה, ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש (אסתר ב, ה)

הגמרא במסכת מגילה (יב ע”ב) דורשת את כל השמות הנזכרים כאן (יאיר, שמעי, קיש) כמתארים את מרדכי עצמו; וביחס לשם “קיש” מסבירה הגמ’ שגם הוא מתאר את מרדכי, כי מרדכי “הקיש על שערי רחמים ונפתחו לו” (כלומר, שביקש רחמים משמים ונענו לו).

ראיתי ב”באר הפרשה” (על פרשת ויקרא) שמקשה, אם מעלת מרדכי היא שהקיש על שערי רחמים ונפתחו, מדוע נקרא “קיש” על שם ההקשה, הרי לא ההקשה היא העיקר, אלא העובדה שנענה ונפתחו השערים, ואם כך, ראוי היה לקרותו “יפתח” על שם פתיחת השערים, ולא “קיש” על שם פעולת ההקשה?

ומיישב, שגדולתו האמיתית של מרדכי היא בעצם ההקשה; דהיינו, על אף שנגזרה הגזירה, לא התייאש אלא המשיך להתפלל ולבקש רחמים, ומכאן צריכים ללמוד גם אנו.

[ובלשונו – “וגם כאשר רואה שננעלו בפניו כל השערים… אפילו שערי תפילה, שעומד ומתחנן פעמים רבות ולא נענה, אל יפול רוחו בקרבו אלא יחזור ויתפלל, ובוודאי ישמע א-ל ויענהו”. וכך יש ללמוד ממה שדרשו חז”ל (מגילה יב ע”ב) את הפסוק ‘איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש’, שהקיש על שערי רחמים ונפתחו לו, ולכאורה עיקר מעלתו של מרדכי שנפתחו לו שערי רחמים, ואם כן היה צריך לומר ‘בן יפתח’ ומדוע נקטו בן קיש? אלא ללמדנו על גדולתו של מרדכי שלא התייאש לנוכח הגזירה, ואף שידע מכל אשר נעשה, מכל מקום עמד והקיש שערי רחמים מתוך האמונה בכוחה של תפילה, והיא שעמדה לבטל את הגזירה, והרי היא גדולתו”].

אחשורוש – “כלב” או “אריה”

בגמרא במסכת מגילה (טו ע”ב) מסופר, שכאשר הגיעה אסתר לבית המלך, הרגישה שנסתלקה ממנה שכינה; ואמרה אסתר לעצמה, שמא קרה הדבר משום שקראתי לאחשוורוש כלב (כאמור בתהלים כב, כא, “הצילה מחרב נפשי, מיד כלב…”, ופסוק זה נדרש כמתייחס לתפילת אסתר להינצל מאחשוורוש), ומיד חזרה וקראתו “אריה” (כאמור בתהלים כב, כב – “הושיעני מפי אריה”).

והדברים לכאורה תמוהים – כיצד הצלתה של אסתר וקבלת תפילתה תלויים בשאלה אם היא מכנה את אחשוורוש “כלב” או “אריה”? מדוע הסתלקה ממנה שכינה כשקראתו כלב, וחזרה כשקראתו “אריה”?

אלא שביאור הדברים הוא כך: תפילתו של אדם מתקבלת ביותר, כאשר הוא מתפלל בתחושה ש”אין עוד מלבדו”, ואין לו שום תשועה מלבד הקב”ה. לעומת זאת, כאשר אדם סומך על פעולותיו ותחבולותיו ומתפלל לקב”ה רק כ”השלמה” לכך, תפילתו נשמעת פחות.

ונביא שני מקומות שמהם עולה יסוד זה:

האחד, על הציווי בספר שמות “כל אלמנה ויתום לא תענון… כי אם צעוק יצעק אליי שמוע אשמע צעקתו”, מבאר הרמב”ן כך, שתפילתם של יתום ואלמנה נשמעת יותר, כי מאחר שאין מי שיושיעם, הרי הם צועקים לקב”ה מתוך הסתמכות עליו לבדו, וכשאדם צועק כך אל הקב”ה, צעקתו נשמעת יותר, ומסוכן יותר לענותם (“כי אתה לוחץ אותו מפני שאין לו מושיע מידך, והנה הוא נעזר יותר מכל אדם; כי שאר האנשים יטרחו אחרי מושיעים שיושיעום ואחרי עוזרים לנקום נקמתם, ואולי לא יועילו והצל לא יצילו, וזה בצעקתו בלבד נושע בה’ וינקם ממך”). ודברים אלה מובאים גם על ידי הרב פינקוס בספר “תפארת שמשון”, ובהמשך לכך הוא כותב – “וכן כל אחד ואחד שיעשה עצמו כאלמנה ויתום, כדכתיב (תהלים כז, י), ‘כי אבי ואמי עזבוני, וה’ יאספני’, שאין לו למי לפנות זולתי אל השי”ת… אין ספק שהקב”ה יענה לתפילתו”.

השני, במסכת מגילה (שם בדף טו ע”ב); הגמ’ שם מבררת, מדוע ביקשה אסתר מאחשוורוש שיזמין את המן למשתה, ואחד הטעמים הוא, “כדי שלא יאמרו ישראל, אחות יש לנו בבית המלך, ויסיחו דעתן מן הרחמים”. כלומר, אינה דומה תפילה שאדם מתפלל בזמן שהוא סומך בלבו על בשר ודם או על גורמים שונים שיעזרוהו, לתפילה שאדם מתפלל אל הקב”ה מתוך תחושה ש”אין עוד מלבדו”.

ולפי זה מובן העניין הנ”ל של קראתו כלב או אריה: איום של כלב, עם כל היותו מפחיד, הוא איום שניתן להתמודד עמו באמצעים רגילים, ארציים; לעומת זאת, בזמן שאדם ניצב מול אריה, הוא מרגיש שאין לו שום תשועה ושום תחבולה. רק כאשר התייחסה אסתר להאחשורוש בצורה זו, וקראתו “אריה”, דהיינו, פנתה לקב”ה מתוך תחושה שאין מלבדו מושיע, אז התקבלה תפילתה. וברוח זו מבאר המהרש”א במקום.

 

 

 

 

[1] במשנה הראשונה של מסכת ברכות מובא דין הקטרת האיברים בלילה כדוגמה לעיקרון, שדבר שמצוותו בלילה ניתן לקיימו מן התורה עד לסוף הלילה. וכותב שם רש”י, שעל אף שדין זה מובא במשנה יחד עם דברים אחרים שגזרו בהם עד חצות, מכל מקום בהקטרה הדבר שונה, ולא גזרו בה עד חצות, אלא היא מובאת במשנה רק כדוגמה לכך שדברים שמצוותם בלילה, ניתן לעשותם כל הלילה.

[2] הט”ז חוזר על יסוד זה גם ביורה דעה סימן קיז סק”א וכן בחו”מ בסימן ב (אמנם בשינויי לשון, כי באו”ח לשונו היא שלא רצו חכמים לגזור כשהתורה מפרשת להיתר, ואילו ביו”ד כותב שאין כוח ביד חכמים לגזור).

[3] ובלשון התורה תמימה כאן: “ויתכן לומר על פי מה שכתב הט”ז ביורה דעה סימן קי”ז ובכמה מקומות, דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור, והכא ההיתר מפורש, מדכתיב כל הלילה עד הבוקר, כמבואר בדרשה שלפנינו”.

[4] רמב”ם, הלכות תמידין ומוספים, ג, ד-ה.

[5] הגמ’ ממשיכה להקשות על כך, הרי ישנם בכל זאת הבדלים בין אופן הקרבת חטאת להקרבת עולה, ואם כן שוב ניכר. מתרצת הגמ’ שאותם הבדלים אינם ניכרים כל כך, עיין שם.

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!