היא העולה על מוקדה על המזבח, כל הלילה עד הבוקר (ו, ב)
כלומר, הקטרת אברי הקרבן על המזבח, היא עבודה שניתן לעשותה כל הלילה, עד עלות השחר
[ובאה התורה להדגיש, שבניגוד לשאר עבודות הקורבן (שחיטה, קבלת הדם, הולכת הדם וזריקתו על המזבח), שחייבות להיעשות ביום דווקא, דין הקטרת האברים על המזבח שונה, ונמשך זמנה גם בלילה שלאחר שחיטת הקרבן, וכל הלילה כשר להקטרה, שנאמר “כל הלילה עד הבוקר”].
והנה, במשנה הראשונה של מסכת ברכות, מצאנו כמה דברים שלמרות שמהתורה ניתן לעשותם כל הלילה, באו חכמים וגזרו שלא לעשותם לאחר חצות. ולדוגמה, קריאת שמע של ערבית – מהתורה זמנה כל הלילה, אך גזרו חכמים שצריך לקרוא דווקא עד חצות הלילה (והטעם לכך מוסבר שם במשנה, “כדי להרחיק את האדם מן העבירה”, כלומר, שלא יאמר יש לי עוד שהות, ולבסוף יפסיד את המצווה). וכן אכילת בשר הקרבן – מהתורה ניתן לאכול כל הלילה (הלילה שלאחר השחיטה), אך גזרו חכמים שאין להשתהות עד לאחר חצות.
ומכאן עולה השאלה, האם כאן במצוות הקטרה, שכאמור זמנה מן התורה כל הלילה, ג”כ גזרו חכמים שלא לאחר את ההקטרה לאחר חצות?
בעניין זה נחלקו רש”י והרמב”ם: רש”י (במשנה הראשונה במסכת ברכות) כותב שבהקטרה, בשונה מקריאת שמע, לא גזרו חכמים שיש לקיימה לפני חצות[1]. ולעומת זאת הרמב”ם (בהלכות מעשה הקרבנות, ד, ב, והלכות תמידין ומוספין א, ו) כותב שכשם שבקריאת שמע גזרו עד חצות, כך גם בהקטרה.
והנה, שיטת רש”י לכאורה טעונה הסבר, מדוע באמת דווקא בהקטרת האברים לא גזרו עד חצות, בעוד שבשאר דברים המנויים במשנה במסכת ברכות (ק”ש, אכילת קדשים יום ולילה), גזרו?
התורה תמימה, ומפרשים נוספים, מסבירים את רש”י על פי יסוד הט”ז:
כידוע, הט”ז מקשה (או”ח, תקפח, ס”ק ה), מדוע ביחס למגילה ותקיעת שופר גזרו חכמים שאין לעשותם בשבת, מחשש שמא יטלטל את המגילה או השופר ד’ אמות ברשות הרבים, ואילו לעניין מצוות ברית מילה, לא מצאנו שחכמים גזרו שלא למול בשבת (למרות שגם שם שייך טעם דומה, שמא יטלטל את התינוק וכדומה)? והשיב על כך הט”ז, שחכמים גוזרים גזירות וחומרות רק במקום שהנושא אינו מפורש בתורה להיתר; אך כאשר התורה עצמה מתירה דבר בצורה מפורשת, חכמים אינם מחמירים. ולגבי מילה, מכיוון שהתורה עצמה כותבת שמילה דוחה את השבת (כמו שדרשו חז”ל במס’ שבת דף קלב), אין חכמים גוזרים לאסור[2].
ועל פי דברים אלו של הט”ז מוסבר היטב, מדוע לפי רש”י לא גזרו חכמים בהקטרת אברים עד חצות: שהרי בהקטרת אברים, התורה עצמה כותבת בצורה מפורשת “כל הלילה עד הבוקר“, וכשהתורה כותבת כך בצורה מפורשת, אין חכמים גוזרים להחמיר[3].
ואדרבה, צריך ליישב כעת את הרמב”ם, כיצד כתב שגזרו בהקטרה עד חצות? האם הרמב”ם אינו סובר את יסוד הט”ז הנ”ל, שאין חכמים גוזרים כאשר דבר מפורש בתורה להיתר?
ואולי יש לומר שהרמב”ם סובר, שיסוד הט”ז נכון דווקא בברית מילה, שלגביה, אם נגזור שלא לקיימה בשבת (כשחל בשמיני), אזי נמצא בהכרח שתיעשה המצווה שלא כהלכתה (שהרי גילתה התורה רצונה שמילה תיעשה ביום השמיני תמיד, גם אם חל בשבת, ועל ידי הגזירה נמצא שאינו מל בשמיני, נגד רצון התורה); אך ביחס להקטרה, הגזירה להזדרז לפני חצות לא תפגום בהכרח בקיום המצווה כפי שרצתה התורה (שהרי מי שיזדרז ויקטיר לפני חצות, יקיים גם את הגזירה וגם את רצון התורה).
אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה (ו, ו)
בתלמוד ירושלמי (יומא, פרק ד הלכה ו) נאמר על פסוק זה: “תמיד – אף במסעות”. כלומר, כשהתורה מדגישה “אש תמיד תוקד”, הכוונה היא שהאש צריכה לדלוק גם בזמן שהמשכן נודד ונוסע ממקום למקום, ולא רק בזמן שהוא חונה במקומו.
כותב על כך הרב שמשון פינקוס זצ”ל בספרו תפארת שמשון:
“מה נפלא הרמז הטמון בדברי חז”ל אלו. כל אחד מאתנו מקדיש את מיטב זמנו ומרצו לתורה ותפילה ועבודת ה’, תמידים כסדרם, שלוש תפילות בכל יום, קביעת עתים לתורה ושמירת כל המצוות. אמנם, כאשר מזדמן לנסוע למקום רחוק, או אפילו קרוב, לפעמים חל ערעור בחוזק הבניין. התפילות נחטפות איך שהוא, בכשרות המאכלים כבר מוצאים היתרים שבדרך כלל לא מקילים ולא סומכים עליהם, וכל שכן לימוד התורה שאינו בתמידות ובאיכות והכמות הרגילה. על זה באה הדרשה – אש של התלהבות עבודת ה’, תמיד תוקד על המזבח, ולא תכבה אף רגע. והדגשה מיוחדת – אף במסעות”.
אש תמיד תוקד על המזבח (ו, ו)
הסדר בבית המקדש היה, שמבעירים את האש במזבח החיצון, ומשם מעבירים אש להדליק במזבח הפנימי.
בספר “שבת שלום חני” (לקט דברי תורה על הפרשיות מגיסתי חני וינרוט ז”ל) ראיתי דבר יפה שכתבה בעניין המסר הנלמד מכך ביחס לאדם עצמו: לפעמים האש הפנימית אינה בוערת בו, והוא מרגיש חסר חשק וחסר כוחות; והפתרון הוא לתחיל מה”חיצון”, דהיינו, לסייע לאחר, לחיצוני לך, ואז יבעיר הדבר גם את האש שבתוכך-
“בבית המקדש היה מזבח חיצון ומזבח פנימי.
סדר הפעולות היה שמדליקים קודם את האש במזבח החיצוני, וממנו מעבירים אש למזבח הפנימי[4].
הרעיון הוא, שקודם מצווה עליך לתת לאחר, לחיצוני לך, ורק אחר כך האש הפנימית שלך תבער, הרצון הפנימי שלך יסופק.
… תעשה טוב לאחרים, תהיה נוכח במקום שצריך אותך, גם אם זה לא מה שהכי נוח לך ולא מה שבהכרח בוער כרגע מבפנים. כאשר אנו פונים לאחרים במטרה לסייע להם, האדם העיקרי שמרוויח מכך הוא אנו עצמנו”.
במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת (ו, יח)
בפסוק זה מלמדת התורה, שמקום שחיטת החטאת זהה למקום שחיטת העולה, ושניהם נשחטים בצפון.
מדוע שחיטת החטאת והעולה נעשית באותו מקום? בגמרא במסכת סוטה דף לב ע”ב מבואר שהטעם הוא שלא לבייש את החוטא. דהיינו, אילו היו קובעים לחטאת מקום מיוחד, היו החוטאים מתביישים, כי כל מי שהיה ניגש לאותו מקום לשחוט, מיד היו יודעים כולם שחטא. לכן נקבע, שמקום השחיטה של החטאת לא יהיה נפרד, אלא באותו מקום שבו שחטו את העולה[5].
רצון התורה הוא שאדם יוכל לחזור בתשובה על חטאו, בלי שהדבר יהיה בולט וניכר לכול ויצטרך להתבייש. ויש ללמוד מכאן רבות כמה צריך להיות רגיש לכבודו של אדם, גם כשמדובר באדם שחטא.
עוד מבואר שם בגמרא, שמכאן למדו חז”ל לתקן, שגם התפילה תהא בלחש ולא בקול, כדי שלא לבייש את החוטאים המתוודים בתפילתם [ובלשון הגמ’ שם- “מפני מה תיקנו תפילה בלחש, כדי שלא לבייש את עוברי עבירה (ומפרש רש”י, “שלא לבייש את עוברי עבירה- המתוודים בתפילתם על עבירות שבידם”), שהרי לא חילק הכתוב מקום בין חטאת לעולה”]. גם כאן, רצון חכמים היה שאדם יוכל להתוודות ולחזור מחטאו בלי שהדבר יהיה ניכר.
נמצא שלפי הגמרא, הטעם לאמירת התפילה בלחש ולא בקול, הוא כדי שלא לבייש את החוטא.
והקשה על כך המהרש”א (שם במס’ סוטה, על דברי הגמ’ הנ”ל), הרי בגמרא במקום אחר, במסכת ברכות דף כד ע”ב, מבואר לכאורה טעם שונה מדוע תקנו להתפלל בלחש; שם מבואר, שהמתפלל בקול מראה בכך חוסר אמונה, כאילו אין הקב”ה שומע דברים הנאמרים בלחש [ובלשון הגמ’ שם, “המשמיע קולו בתפילתו, הרי זה מקטני אמנה” (ומסביר שם רש”י, “הרי זה מקטני אמנה- כאילו אין הקב”ה שומע תפילת לחש ומגביה הרבה”)], וזהו לכאורה טעם שונה מהטעם המובא לעיל, שתיקנו בלחש כדי לא לבייש החוטא וכו’.
ומיישב המהרש”א, שלא מדובר בטעמים שונים, אלא הדברים משלימים זה את זה: באמת, הטעם האמיתי לתפילה בלחש, הוא כדי לא לבייש את החוטא; ומה שנאמר בגמרא בברכות, שהמתפלל בקול מראה בכך חוסר אמונה, אין זה טעם נפרד ועצמאי, אלא כוונת חז”ל היא כך – הואיל וכבר תקנו חכמים להתפלל בלחש כדי לא לבייש עוברי עבירה, אזי מי שחורג מתקנה זו ומתעקש להתפלל בקול, מראה בכך שהוא אינו מאמין שהקב”ה ישמע תפילתו בלחש (שהרי אחרת, מדוע חשוב לו לחרוג מהתקנה להתפלל בלחש?), ולכן הרי הוא מקטני אמנה. ונמצאו שני הטעמים משלימים.
***
מדוע נקראת השבת שלפני פסח בשם “שבת הגדול”
כידוע, השבת שלפני הפסח נקראת “שבת הגדול”.
נאמרו על כך טעמים רבים, אך הטעם הידוע המובא בספרי ההלכה (טור בסימן תל, שולחן ערוך בסימן תל והמשנה ברורה שם) הוא משום הנס שנעשה לישראל במצרים בשבת שלפני הפסח; כי בעשרה בניסן לקחו בני ישראל שה לפסח, ולא עשו להם המצרים דבר על אף שהמצרים החשיבו את השה לאלוהיהם. ונס זה אירע בי’ ניסן, והייתה אז שבת (בשנה שבה יצאו ישראל ממצרים), ולפיכך מאז ואילך נקראת השבת שלפני פסח “שבת הגדול”, על שם הנס הנ”ל.
[ובלשון השולחן ערוך: “שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו”, ומסביר המשנה ברורה, “שבשנה שיצאו ממצרים, היה עשרה בניסן ביום שבת, ולקחו כל אחד מישראל שה לפסחו, וקשרו בכרעי המיטה, כמו שכתוב ‘בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וכו'”, והמצרים ראו זה ושאלום למה זה לכם, והשיבו לשחטו לשם פסח כמצוות ה’ עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלוהיהם ולא היה רשאים לומר להם דבר. ומפני שאז היה עשירי בחודש בשבת, על כן קבעו לקרות שבת שלפני הפסח לעולם ‘שבת הגדול'”].
וכבר תמהו רבים, הרי בדרך כלל כשאנו זוכרים ומציינים מאורע מסוים, הדגש הוא על התאריך בחודש ולא על היום בשבוע (וכגון, את פורים חוגגים בי”ד אדר, את פסח בט”ו ניסן וכו’), ומדוע כאן השתנה הדבר, ובמקום לציין את י’ ניסן, מציינים דווקא את השבת? מה משנה שבמקרה אירע הדבר בשבת, הרי מה שמשנה לכאורה צריך להיות כאמור התאריך?
נאמרו על כך מספר תשובות:
- הב”ח על הטור (סימן תל) כותב כך: “מה שתמהין העולם, דאמאי יחסוהו לנס אל השבת ולא ליום העשירי בחדש, כבר נאמרו בו דברים הרבה. ואני קבלתי, דהטעם הוא, לפי שבעשור לחודש עלו מן הירדן, ואם היו מייחסים הנס ליום העשירי, והיו קוראין יום העשירי ‘יום גדול’, היו טועים לומר שעל שם הנס שעלו מן הירדן נקרא גדול; ולכך ייחסו הדבר אל השבת לפי שידוע היה שעלייתם מן הירדן לא היה בשבת”. ועיין טעם נוסף בפרישה על הטור.
- המגן אברהם על השולחן ערוך (ס”ק א) כותב, שלא רצו לקבוע את עשירי בניסן כ”יום גדול”, כי זהו יום תענית על פטירתה של מרים הנביאה, שאירעה באותו יום.
- בספר “באר הפרשה” מובא בשם ה”אוהב ישראל” כך – הרי בני ישראל היו בעצמם עובדי עבודה זרה במצרים, ובכל זאת עלה בידם להתעורר למצווה, להתנער מעבודה זרה שהיו שקועים בה ולקיים את ציווי ה’ ולהקריב שה לשם הקב”ה; התעלות זו באה לבני ישראל מכוח קדושת השבת, שהוא יום שבו מתעצמת הנשמה והרוחניות. לפיכך, נקבעה שבת זו לדורות כ”שבת הגדול”:
“ידועה קושית המפרשים, מדוע מייחסים את הנס ליום השבת, ולא ליום י’ ניסן שבו ביום אירע הנס, כשאר מועדים שנקבעו ביום החודש שחלו בהם ולא ביום השבוע. ומבאר הרה”ק ה’אוהב ישראל’ שליט”א (ליקוטי נ”ל השמטה לשבת הגדול), דמה שקיימו בני ישראל בי’ בניסן משכו ידיכם מעבודה זרה, וקחו לכם צאן של מצווה ודבקו נשמתם בבורא כל עולמים, היה זה בכוחו של יום השבת שהוא יומא דנשמתא (כמבואר בזוהר הקדוש חלק ב’, רה.). לכן נקבעה לדורות גאולה זו ביום השבת, דהוא יומא דנשמתין ואז יוצאים מגלות הנפש”.
[1] במשנה הראשונה של מסכת ברכות מובא דין הקטרת האיברים בלילה כדוגמה לעיקרון, שדבר שמצוותו בלילה ניתן לקיימו מן התורה עד לסוף הלילה. וכותב שם רש”י, שעל אף שדין זה מובא במשנה יחד עם דברים אחרים שגזרו בהם עד חצות, מכל מקום בהקטרה הדבר שונה, ולא גזרו בה עד חצות, אלא היא מובאת במשנה רק כדוגמה לכך שדברים שמצוותם בלילה, ניתן לעשותם כל הלילה.
[2] הט”ז חוזר על יסוד זה גם ביורה דעה סימן קיז סק”א וכן בחו”מ בסימן ב (אמנם בשינויי לשון, כי באו”ח לשונו היא שלא רצו חכמים לגזור כשהתורה מפרשת להיתר, ואילו ביו”ד כותב שאין כוח ביד חכמים לגזור).
[3] ובלשון התורה תמימה כאן: “ויתכן לומר על פי מה שכתב הט”ז ביורה דעה סימן קי”ז ובכמה מקומות, דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור, והכא ההיתר מפורש, מדכתיב כל הלילה עד הבוקר, כמבואר בדרשה שלפנינו”.
[4] רמב”ם, הלכות תמידין ומוספים, ג, ד-ה.
[5] הגמ’ ממשיכה להקשות על כך, הרי ישנם בכל זאת הבדלים בין אופן הקרבת חטאת להקרבת עולה, ואם כן שוב ניכר. מתרצת הגמ’ שאותם הבדלים אינם ניכרים כל כך, עיין שם.