דברי תורה לפרשת פקודי

דברי תורה, רעיונות, שאלות ותשובות, “ווארטים”, לפרשת פקודי
image_printהדפסה - print

כל הזהב העשוי למלאכה… תשע ועשרים כיכר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקודש (לח, כד)

מה בא הפסוק ללמדנו בחשבון זה, וכן בחשבונות האחרים (חשבון הכסף, חשבון הנחושת וכו’), האם המטרה היא רק לעשות סיכום חשבוני של החומרים ששימשו למשכן?

הספורנו משיב, שכוונת הכתוב להדגיש את מיעוט הזהב, הכסף והנחושת במשכן, בהשוואה לבתי המקדש (הראשון והשני), שחיצונית היו מפוארים הרבה יותר מהמשכן והיה בהם הרבה יותר זהב, כסף ונחושת; ועל אף זאת, היה כבוד ה’ במשכן יותר מאשר בבתי המקדש – ללמדך, שלא כמות הזהב היא הקובעת את מידת השראת השכינה, אלא יראת ה’ הפנימית.

ובלשון הספורנו: “העיד על קצבת הזהב והכסף והנחושת שנכנסה במלאכת המשכן, שהיה דבר מועט מאוד בערך (=ביחס) אל העושר שהיה בבית ראשון כמבואר בספר מלכים, ויותר ממנו העושר שהיה בבניין הורדוס, ועם כל זה, יותר התמיד מראה כבוד ה’ במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני, ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבניין יהיו סיבה להשרותה השכינה בישראל, אבל רוצה ה’ את יראיו ומעשיהם לשכנו בתוכם“.

ומשחת אותם, כאשר משחת את אביהם (מ, טו)

הקב”ה מצווה את משה למשוח את בניו של אהרן, “כאשר משחת את אביהם” (כפי שמשח את אהרן).

המלים “כאשר משחת את אביהם” לכאורה מיותרות, ומה באות ללמדנו? מסביר המשך חכמה: כשמשה משח את אהרן לכהונה גדולה, בוודאי לא היה מקום שיקנא בו עקב גדולתו, שהרי משה עצמו היה גדול ומנהיג. אך כשמשח את בניו של אהרן, כאן כבר לכאורה היה מקום לקנאה, על כך שאהרן זכה שבניו יהיו ממשיכי דרכו, ומשה לא זכה לכך (שהרי יהושע הנהיג את העם אחריו, ולא בניו). משום כך, מדגיש ומורה לו הקב”ה שימשחם בעין טובה ללא קנאה – “כאשר משחת את אביהם“; כשם שאת אביהם משחת בעין טובה וללא קנאה כלל, כך גם ביחס לבניהם.

ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן (מ, יז)

מהלשון “הוקם” דרשו חז”ל שהמשכן “הוקם מאליו”, כמובא ברש”י בפרק לט פסוק לג: “אמר משה לפני הקב”ה איך אפשר הקמתו ע”י אדם? אמר לו, עסוק אתה בידך. נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו. וזהו שנאמר, הוקם המשכן, הוקם מאליו”.

כלומר, באופן טבעי לא היה עולה בידי משה להקים את המשכן, אלא בדרך נס. אך בכל זאת, ציווה הקב”ה על משה לעשות את ההשתדלות, ולאחר שעשה את ההשתדלות, הוקם המשכן מאליו בדרך נס.

הכלי יקר, בפרק מ פסוק ב, מביא דברים אלה וכותב שמכאן יש ללמוד גם לימוד כללי: מן האדם נדרשת ההשתדלות, ומשעה שהוא ממלא את חובת ההשתדלות כפי יכולתו, הקב”ה הוא שדואג לתוצאה. ובלשונו:  “ויש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה, כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור, אלא האדם הוא המתחיל וה’ יגמור על ידו, וכן אמרו רז”ל (קידושין ל ע”ב) כנגד היצר הרע, אלמלא הקב”ה עוזרו אינו יכול לו וכו'”.

[דברים אלה מזכירים את דברי הרמב”ן בפרשת נח, ו, יט. שם מבאר הרמב”ן, שהכלת בעלי חיים כה רבים בתיבת נח הייתה בדרך נס, והוא ממשיך ושואל, אם כן מדוע היה צורך לבנות תיבה גדולה, הרי בכל מקרה אין היא מכילה את כולם אלא בנס? והוא עונה על כך (בתירוצו השני) “ועוד עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים, לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים”].

***

יש להוסיף, שמהלך זה של משה רבינו (לבצע את ההשתדלות הטבעית גם אם לכאורה אין בה להועיל, ואז להסתייע על ידי הקב”ה) היה טבוע בו כבר מעצם לידתו, וליווה אותו לאחר מכן בימי חייו: כידוע, התיבה שבה שמו את משה לאחר לידתו הייתה רחוקה מן החוף, ובת פרעה שלחה את ידה לקחתה, ובדרך נס התארכה אמתה והגיעה אל התיבה (כמבואר ברש”י, שמות, ב, ה, על המילים “ותשלח את אמתה”). והרי גם כאן, שליחת היד לכאורה הייתה נראית חסרת תועלת, ובכל זאת עשתה בת פרעה את המאמץ וההשתדלות, והקב”ה סייע בידה. ובדרך זו הלך משה בימי חייו.

ופעם נוספת מצאנו כך אצל משה, בספירת הלויים. משה הצטווה לספור את הלויים מגיל חודש ומעלה, ובספירה זו נאמר שהיא הייתה “על פי ה'” (במדבר, ג, טז). ומסביר שם רש”י כך: “על פי ה’ – אמר משה לפני הקב”ה היאך אני נכנס לתוך אוהליהם לדעת מנין יונקיהם? [כלומר, בשונה מספירת אנשים בוגרים, שמגיעים אל משה והוא סופר אותם, בספירת תינוקות יש צורך להיכנס לכל אוהל ולספור]. אמר לו הקב”ה, עשה אתה שלך ואני אעשה שלי. הלך משה ועמד על פתח האוהל, והשכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצאת מן האהל, ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה. לכך נאמר על פי ה'”. גם כאן אנו מוצאים, שמשה מצדו ביצע צעד קטן של השתדלות, והקב”ה המשיך וסייע בידו.

ולסיום ספר שמות:

הפרשיות האחרונות בספר שמות עוסקות בעיקר בבניית המשכן, בגדי הכהונה, כמות הזהב וכו’. ולכאורה תמוה הדבר, מדוע פרשיות אלה משויכות לספר שמות ולא לספר ויקרא? הרי כידוע, הנושא של ספר שמות הוא שעבוד ישראל במצרים וגאולתם,  ובהמשך לכך התגבשותם לעם במתן תורה וכו’ (ולכן מכונה ספר שמות ספר הגאולה, או ספר הגלות והגאולה, עיין ברמב”ן בהקדמתו לספר שמות); ואילו הנושא של ספר ויקרא הוא הקורבנות בבית המקדש, ולכן הוא מכונה “תורת כהנים”. ולפי חלוקה זו, כל הפרשיות העוסקות בבניית המשכן וכו’, שייכות יותר לספר ויקרא, ופחות לספר שמות.

הרב יונתן זקס, בספרו שיג ושיח, מסביר זאת כך: הדבר שיותר מכל הופך אנשים לקבוצה מלוכדת, שיש לה זהות משותפת ומגובשת, הוא כאשר הם פועלים יחד, כאשר הם חוברים יחד לעשייה של דבר גדול ומשותף. עד לבניית המשכן, מתוארים בעיקר מעשים ונסים שהקב”ה עושה עבור בני ישראל; ואילו בניית המשכן, היא הדבר הראשון שאותו עושים בני ישראל עבור הקב”ה, בפעילות משותפת לכל העם, שכל אחד מקדיש לה מממונו, מיכולותיו וכו’. חבירה זו, לעשייה משותפת לשם מטרה משותפת, היא שהפכה את בני ישראל יותר מכל מיחידים לאומה, לקבוצה בעלת זהות; ולכן כל עניין המשכן ועשייתו שייכים לספר שמות, שהוא הספר העוסק בהתגבשות בני ישראל לעם.

[ובלשונו –

“לאחר שמשה ירד מההר וכיתת את העגל מסופר, ‘וירא משה את העם כי פרוע הוא…’ (לב, כה). העם הפך לאספסוף פרוע. מה עוד יכול או צריך לקרות לעם כזה עד שייעשה לקבוצה מלוכדת בעלת תחושה של זהות ושל ייעוד? נסים גדולים מקריאת הים וההתגלות בהר סיני לא יכולים להיות. אם בהם לא היה די, מה כן?

בשלב הזה בדיוק, בתחילת פרשת ויקהל, משה מורה לעם לבנות את המשכן… כאילו אמר ה’ למשה: אם רצונך ליצור קבוצה בעלת תחושה של זהות משותפת, תן לאנשים ליצור משהו ביחד. לא מה שקורה לנו מפתח אצלנו זהות ואחריות, אלא מה שאנחנו עושים. הדבר שהצליח לשנות את בני ישראל איננו דבר שה’ עשה למענם, אלא דבר שהם עשו למענו.

עד בניית המשכן, סיפורם של בני ישראל הוא סדרה של אירועים שבהם ה’ פעל בשביל העם. הוא שחרר אותם מהשעבוד, הוא קרע להם את הים, הוא נתן להם מים מן הסלע ומן מן השמים. כל אותו זמן הם רבו והתלוננו. לעומת זאת, לכל אורך בניית המשכן לא היו לא מריבות ולא תלונות. בני ישראל נתנו את רכושם, את זמנם ואת כשרונותיהם. הם נתנו כל כך הרבה, שמשה נאלץ להורות להם לחדול מכך (לו, ה-ז). זו התנהגות שלא נראתה קודם לכן. בני ישראל אכן השתנו – לא על ידי נס, אלא בכוח מאמציהם. מה שאנחנו עושים הוא המשנה אותנו, לא מה שעושים לנו.

עתה היה ברור לי מדוע סיפור המשכן שייך לספר שמות, לא לספר ויקרא: מפני שזהו סיפור על בניין אומה. הדרך האפקטיבית ביותר להפוך אוסף של יחידים לקבוצה היא להציב בפניהם משימה שהם יוכלו למלא רק בקבוצה. ההירתמות למשימה תשבור את כל החלוקות השבטיות, החברתיות והתרבותיות. אומה איננה תלויה במוצא אתני משותף. היא יכולה לקום מתוך תחושת אחריות משותפת, הצומחת מביצועה של משימה משותפת”].

“משנכנס אדר, מרבים בשמחה”

ידוע מאמר חז”ל במסכת תענית (כט ע”א), “משנכנס אדר, מרבין בשמחה”.

רש”י במקום מסביר את עניין השמחה, וזו לשונו: “משנכנס אדר – ימי נסים היו לישראל, פורים ופסח”. כלומר, הסיבה שמרבים בשמחה החל מחודש אדר, היא משום שמתחילים ימים שהיו בהם נסים לישראל, פורים, ופסח.

וכוונת רש”י צריכה ביאור: ניתן להבין שמתחילים להרבות בשמחה מראש חודש אדר כהכנה לשמחת פורים, אך מה עניין פסח לכאן? הרי פסח הוא לכאורה חג נפרד ושונה, בחודש אחר, ואינו קשור לאדר ולשמחת פורים? ואמנם במקרה אדר וניסן הם חודשים רצופים, אך בסופו של דבר פורים ופסח נראים במהותם כשני חגים שונים ונפרדים, ומה העניין להתחיל לשמוח בראש חודש אדר, לקראת חג הפורים וחג הפסח?

ונראה לומר, שאצל כל יהודי, שמחת הפורים ושמחת הפסח משלימות זו את זו ויוצרות אצלו חטיבה אחת:

בפסח, נעשו לישראל נסים גלויים, בדרך של שידוד מערכות ושינוי הטבע (המכות, קריעת הים וכו’). לעומת זאת בפורים, אירע ההיפך: התשועה הגיעה בדרך טבעית ומבלי לשנות סדרי בראשית (כל מאורע התרחש בדרך רגילה ו”טבעית”), ורק בסופו של דבר כשמתבוננים ברצף המאורעות, מתגלה השגחת הקב”ה).  והנה, בכל אחד משני סוגים אלה של גילוי שכינה, יש דבר שאין בחברו: מצד אחד, כשהדברים נעשים בדרך של נס גלוי ושינוי הטבע, בולטת יותר עוצמת הקב”ה ושליטתו לעשות כרצונו; אך מצד שני, כשהדברים נעשים בדרך טבעית ומבלי לשנות שום מערכת טבע, זוהי עוצמה מסוג אחר, שבה מוכח שאין מניעה להשגחה פרטית אפילו מבלי לשנות דבר מהטבע. וכשאדם רואה את גדולתו של הקב”ה ותשועתו בשני אופנים משלימים אלה, שבכל אחד מהם יש מה שאין בחברו, נעשית הודאתו ושמחתו שלמה. ומשנכנס אדר, יכין האדם את עצמו להתבוננות רצופה זו, בשמחת חג הפורים ובשמחת חג הפסח ובמשמעויותיהן המשלימות.

ובסידור עם פירוש הגר”ח קנייבסקי שיצא בשנים האחרונות, ראיתי שמפרש את האמור בברכת מודים, “ועל נסיך ועל נפלאותיך…” – מה ההבדל בין ניסים ונפלאות? נסים הם נסים גלויים בדרך של שינוי טבע, ואילו נפלאות הן השגחה פרטית מבלי לשנות מהטבע, כמו במגילת אסתר, ועל שני אלה אנו מודים לקב”ה. ואם כן, פורים הוא בגדר “נפלאותיך” ופסח הוא בגדר “נסיך”, ושניהם משלימים זה את זה.

***

[ונסיים במשל שרגילים בעלי מוסר להביא בעניין זה: היה אומן אחד, שפיסל סוס, והפליא לעשות עד שהיה נראה כסוס אמיתי ממש; ולאחר שסיים, הציב את הסוס במרכז העיר. אך כשחלפו אנשים ליד הסוס, איש לא שם לב לגודל האמנות, שהרי הסוס היה נראה כסוס אמיתי לכל דבר. הלך אותו אומן, ועשה בסוס חתך ופגימה קלה, וכך היה ניכר שעם כל דמיונו לסוס, הוא אינו סוס אמיתי. ולאחר שינוי זה, כשחלפו אנשים ליד הסוס, הייתה התפעלותם רבה, על האומנות הגדולה ליצור סוס שנראה “כמעט כסוס אמיתי”. והנה, בוודאי כשמשווים בין היצירות, הסוס הראשון יצירתו שלמה ואומנותית יותר, אך האומנות אינה ניכרת ונוצר הצורך לעשות את הפגימה.

והנמשל – בעומק הדברים, הטבע ה”רגיל” הוא יצירה מרשימה הרבה יותר מהנס, ואם למשל נתבונן בקריעת ים סוף, הרי שאדרבה, עוצמת היצירה הטבעית של הים הגדול והשלם גדולה ומרשימה הרבה יותר מהים שנקרע ונבקע לכמה רגעים באופן שאינו מתיישב עם הטבע. אך הואיל ואנו בני אדם, יש צורך גם בניסים כאלה של קריעת הים, לעורר את תשומת הלב לגדולתו והשגחתו של הקב”ה. ואף ביחס לפורים ופסח, מצד אחד ההשגחה כפי שנתגלתה פורים, בדרך של טבע, הינה לא פחות ואף יותר מזו שהתגלתה בפסח וקריעת ים סוף, אך אנו כבני אדם זקוקים לפעמים גם לנסים דוגמת חג הפסח, הנס הגלוי].

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!