דברי תורה לפרשת נח

דברי תורה, רעיונות, שאלות ותשובות, “ווארטים”, לפרשת נח

אלה תולדות נח, נח איש צדיק… (ו, ט)

על כפל המילה “נח” בפסוק זה (“אלה תולדות נח, נח…”) נאמרו מספר הסברים בדרך דרש. למשל, בבעל הטורים מובא, שהכפילות מרמזת שהיה נוח לשמים ונוח לבריות (“נח לשמים, נוח לבריות, נוח לעליונים, נוח לתחתונים. נוח בעולם הזה ונוח בעולם הבא”).

בדרך “ווארט” והלצה דורשים כפילות זו, כבאה לומר: “אלה תולדות נוח – נוח”; לפעמים אדם נח ומתבטל, והוא מתרץ ומסביר לעצמו, שככל שינוח יותר עכשיו, ייתן לו הדבר כוחות להשקיע בעשייה ולימוד בהמשך. אך בפועל אין הדבר כן, כי מי ששוקע בנוחות ובמנוחה, בסופו של דבר מתרגל לכך ורק קשה לו יותר להתאמץ בהמשך. ועל כך נאמר, “אלה תולדות נוח – נוח”; התולדה והתוצאה של “נוח”, של מנוחה ובטלה, היא שוב “נוח”…

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו, ט)

התורה מעידה על נח, שהיה צדיק תמים “בדורותיו”; וכידוע, ישנם שני הסברים למילה “בדורותיו”, האחד לשבח (שאפילו בדורותיו היה צדיק, וקל וחומר בדורות של צדיקים) והאחד לגנאי (שהיה צדיק לפי דורו, אך בדורו של אברהם לא היה נחשב). ובלשון רש״י:

״יש מרבותינו דורשים אותו לשבח – כל שכן שאילו היה בדור צדיקים, היה צדיק יותר; ויש שדורשים אותו לגנאי – לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”[1].

יש להבין, מדוע הדורשים לגנאי מתמקדים בהשוואה לאברהם דווקא (“אילו היה בדורו של אברהם…”), ולא לצדיקים רבים אחרים הנזכרים בתורה (שאר האבות, או משה וכדומה)?

ובכלל, מה העניין להשוות צדיקים אלו לאלו, או לדון צדיק בדור כלשהו לפי השוואתו לאברהם? וכי אצל צדיקים אחרים בתנ״ך אנו בודקים ביחס לכל אחד אם צדקותו משתווה לזו של אברהם אבינו?

ועוד, כל עניין ה״דורשים לגנאי״ נראה כתמוה מעיקרו – מה העניין “לדרוש לגנאי” אדם המתואר בתורה כצדיק תמים?

דרכים רבות נאמרו בעניין השבח והגנאי[2], ונביא כאן דרך אחת (שבה הלכו החתם סופר ומפרשים נוספים, כמובא כאן בפרדס יוסף על הפרשה) שנראה כי היא מיישבת יפה את הדברים:

יש דמיון רב בין נסיבות חייהם של נח ושל אברהם. כל אחד מהם מצא עצמו בבדידות רוחנית ביחס לאנשי דורו – בדורו של נח, “השחית כל בשר דרכו על הארץ” ו״מלאה הארץ חמס”; ודורו של אברהם היה משופע בעובדי אלילים, לרבות תרח אביו; ועם כל זה, שניהם מוצאים בתוכם את הכוח הפנימי לא להיות מושפעים מסביבתם ולהישאר בצדקותם.

ובכל זאת, למרות דמיון זה, ישנו הבדל ביניהם – אצל אברהם, ההתבדלות הערכית מאנשי דורו לא מנעה ממנו להיות שותף עמם בצערם, לנסות לשנות את מצבם לטובה, להתפלל עליהם (כפי שמצאנו בתפילתו על אנשי סדום) וללמדם בינה. נח, לעומת זאת, הלך בדרך של התנתקות מסביבתו, ולא פעל כאברהם (עיין בלשון המפרשים המובאים למטה בהערה)[3].

וזהו, אם כן, עומק כוונת ה״דורשים לגנאי”; הכוונה אינה לערוך השוואות בעלמא בין צדיק אחד לצדיק אחר; אלא העניין הוא להדגיש, שמבין שתי הדרכים של שני אנשים גדולים אלה, שמצד אחד דומים ומצד אחד שונים, הדרך הנכונה שעלינו לשאוף אליה וללמוד ממנה היא דרכו של אברהם; היינו, לדאוג ככל הניתן לטובתו של הזולת, גם אם נבדלים ממנו בערכים ובמעשים. וזהו ה״גנאי״ האמור כאן – ללמדנו שדרכו של נח, עם כל גדולתה, אינה מגיעה לדרכו של אברהם, שהיא הדרך שעלינו לשאוף אליה.

ומיושבות, אם כן, כל השאלות לעיל: מדוע הדורשים לגנאי מתמקדים דווקא באברהם – ההסבר הוא כאמור שנח ואברהם דומים ביכולתם להתבדל מהחברה הרעה שסביבם, אך שונים בדרך שבה הגיעו לכך; ומדוע בכלל להשוות ביניהם (או לדרוש לגנאי) – כי התורה באה ללמדנו, מהי הדרך הנכונה יותר מבין שתי הדרכים ולהיכן יש לשאוף.

[ומהראוי לציין, שעל אף שבאמת יש מספר סימוכין לביקורת זו על נח שנבדל מסביבתו וכו’[4], נראה שלא כולם הולכים בדרך זו; הבאנו למשל לעיל את המובא בבעל הטורים, שהכפל “נוח נוח” בא לומר שהיה נוח לשמים ונוח לבריות; וכן ראיתי בספר פרדס יוסף, שם כותב המחבר (לאחר שמביא את דברי המפרשים האחרים) שנראה לו לפרש, שהמילים “צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח”, באות ללמד שהיה נח טוב בשני המישורים: גם כלפי “דורותיו” (“צדיק תמים היה בדורותיו”) וגם כלפי הקב”ה (“את האלוקים התהלך נח”). ובלשונו: “וזהו שאמר, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, בין אנשי דורו, אהוב בעיני הבריות, יען שנהג אתם בתום ויושר; וגם את האלוקים התהלך נח, קיים גם מצות שבינו למקום, ולכן, ‘ונח מצא חן בעיני ה'”. ואולי י”ל שבאמת אין הדברים סותרים, כי ייתכן שנהג בתום ויושר, לא פגע באיש ואף היה אהוב ומוערך על הבריות, ובכל זאת היה מצופה ממנו לעשות יותר עבורם ולהיות מעורב בצרתם ומניעת אסונם, כאברהם. ויש לעיין[5]].

נח, איש צדיק תמים (ו, ט)

המשך חכמה (בהמשך הפרשה, פרק ט פסוק כ, על המילים “ויחל נח איש האדמה”) מביא מדרש, שבו עומדים חז״ל על הקבלה מעניינת בין משה לבין נח:

“במדרש, פרשה ל״ו סעיף ג’, אמר רב ברכיה, חביב משה מנח. נח, משנקרא איש צדיק, נקרא איש האדמה; משה, משנקרא איש מצרי, נקרא איש אלוקים”.

כלומר, גם נח וגם משה, מתוארים בתחילתם ובסופם בשם “איש”, אלא שיש הבדל ביניהם – נח, מכונה בתחילת הדרך “איש צדיק תמים”, ובהמשך הפרשה (ט, כ) הוא יורד מדרגתו ומכונה “איש האדמה”; לעומת זאת, אצל משה, הדרך היא הפוכה: בתחילת דרכו הוא מכונה “איש מצרי” (כך מכנות אותו בנות יתרו, בפרשת שמות) ולבסוף, בפרשת וזאת הברכה, דרגתו עולה והוא מכונה בתואר הרם “איש האלוקים”.

ומסביר המשך חכמה את העניין כך: יש שתי דרכים בעבודת ה’ – דרך אחת היא, שיתמקד האדם ברוחניותו ובדרגתו של עצמו, ובדרך זו הלך נח. הדרך האחרת היא לשלב גם עיסוק בצרכי ציבור ודאגה לכלל, ובדרך זו הלך משה. והנה, במבט שטחי נדמה, שההולך בדרך ההתבודדות יעלה מעלה בדרכי ה’, ומי שעוסק בצרכי ציבור יירד ממדרגתו הרוחנית כתוצאה מטרדתו השוטפת בענייני הציבור. אך בפועל, אין זה כך, אלא להיפך – דווקא העוסק בצרכי הכלל, הוא שיזכה משמים להתעלות רוחנית[6]. וזהו שמדגיש הכתוב, שדווקא משה, שדאג לזולתו והחל את דרכו בכך שגלה למצרים כי דאג ליהודי והצילו מיד המצרי (ולכן נקרא “איש מצרי”, על שם גלותו זו), וכך לכאורה היה נע ונד וטרוד, הוא שזכה לבסוף להתעלות ולהיקרא “איש האלוקים” על שם הפסגות הרוחניות שאליהן הגיע. לעומת זאת אצל נח, שבחר בדרך ההתבודדות, אין אנו מוצאים עלייה זו, אלא להיפך – בתחילה הוא מכונה “איש צדיק תמים” ולבסוף “איש האדמה” [עיין לשון המשך חכמה בהערה[7]].

[ושמעתי עוד רמז יפה בעניין זה – ידועים דברי הזוהר (כרך א, בראשית, פרשת נח, דף סז ע״ב), שמי המבול נקראו כביכול על שם נח, שנאמר בישעיהו (נד, ט) “כי מי נח זאת לי”; והנה, אצל משה רבינו, כשמסר נפשו על עם ישראל, אמר “ואם אין, מחני נא מספרך” (שמות לב, לב); האותיות “מחני” הן האותיות של “מי נח”, ויש בכך רמז, שמסירות נפשו של משה באה לאחר שהפנים את הלקח מעניין נח! (שמעתי)].

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו, ט)

בפסוק זה מכונה נח “צדיק תמים”, ואילו בהמשך, כשהקב״ה מדבר עם נח ישירות, בפניו, הוא מכנה אותו “צדיק” בלבד, ללא המילה “תמים” (להלן פרק ז פסוק א- “כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”).

הבדל זה מוסבר בגמרא[8] כך: אין אומרים כל שבחו של אדם בפניו, אלא רק מקצת שבחו. ולכן, כאשר הקב״ה פונה ישירות לנח, הוא משמיט את התואר “תמים” ומסתפק ב״צדיק” בלבד[9].

הסבר אחר להבדל בין הפסוקים (“צדיק תמים” בפסוק זה, לעומת “צדיק” בלבד בפסוק המאוחר) כותב החיד״א בספרו פני דוד בשם ר”י קארו: אם נעיין בשני הפסוקים הללו, נראה שיש ביניהם גם הבדל נוסף – כאן בפסוק נאמר “בדורותיו”, בלשון רבים, ואילו בפסוק השני נאמר “בדור הזה“, בלשון יחיד (“כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”). ונמצא אם כן שיש שני הבדלים בין הפסוקים: “צדיק תמים” לעומת “צדיק”, ו״בדורותיו” לעומת “בדור הזה”. ושני ההבדלים הללו מיושבים היטב בהסבר אחד, כך:

נח חי במהלך חייו בשני דורות, דור הפלגה ודור המבול. בדור הפלגה, הפגם העיקרי היה פגם באמונה; ואילו דור המבול, היה פרוץ בעריות ובגזל. בשני הדורות הללו, עמד נח בצדקתו ולא הושפע מאנשי הדור. ולפי זה מיושב הכול היטב – בפסוק הראשון, המתאר את נח באופן כללי, נאמר “בדורותיו”, בלשון רבים, הן בדור המבול והן בדור הפלגה; ולפיכך הוא מכונה שם בשני כינויים – “צדיק, תמים”: כנגד עמידתו בפני דור הפלגה הוא מכונה “תמים”, המורה על שלמות באמונה (כמו הפסוק “תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך”, שנאמר בספר דברים אחרי איסורי עבודה זרה), וכנגד עמידתו הרוחנית בדור המבול הוא נקרא “צדיק”, שעמד ביצרו. לעומת זאת בפסוק האחר (“אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה”), המתייחס באופן ספציפי למועד כניסתו לתיבה, שם ההתייחסות היא לצדקתו של נח רק ביחס לאותו מועד, דור המבול (שהרי מטרת הפסוק היא להסביר מדוע הוא ניצל מן המבול ולא שאר הדור), ולכן הלשון היא “בדור הזה”, ולא “בדורותיו”; ובדיוק מסיבה זו נאמר שם רק “צדיק”, ולא “צדיק תמים” (כי כאמור, הפסוק שם מתייחס לדור המבול ולא לדור הפלגה בעוד שהתואר “תמים” מתייחס לדור הפלגה).

מדוע “אין אומרים כל שבחו של אדם בפניו”

ראינו לעיל שלפי הגמרא בעירובין, הטעם לכך שהקב”ה לא אמר לנח בפניו “צדיק תמים” אלא רק “צדיק”, היא שאין אומרים שבחו של אדם בפניו.

מה הטעם לכך? מדוע אין אומרים שבחו של אדם בפניו?

רש״י (שם במס’ עירובין) מבאר, “מפני שנראה כמחניף”, כלומר, אמירת שבחים מרובים בפני אדם נראית כחנופה יתרה. וכך גם מבאר בעל התורה תמימה- “וטעם הדבר שאין אומרים כל שבחו של אדם בפניו הוא משום דנראה כמחניף” (ומוסיף התורה תמימה- ׳׳ואע׳׳פ דבהקב״ה לא שייך טעם זה, אך בא להורות נמוסי דרך ארץ לאנשים”).

ואילו המהרש״א (שם בעירובין) נותן טעם אחר בדבר, והוא, שאמירת שבחים מרובים בפני אדם עלולה להביאו לגאווה וגסות רוח:  “ולכאורה יש בזה לתת טעם אחר, דהיינו שלא יהא לב שומע גס בו, ויחזיק טובה לעצמו”.

[וכן בספר “פלא יועץ”, בערך “שבח”, כותב המחבר – “והטעם שאין אומרים כולו בפניו, נראה דהיינו כדי שלא תזוח דעתו ולא ירום לבבו; אבל מקצת, אומרים, כדי שיזדרז בעשיית הטוב בראותו שיהללוהו בשערים מעשיו; וגם כדי להרבות אהבה ואחוה שלום ורעות…”. ובמלים אחרות, כאשר משתמשים בשבח במינון נכון, הוא משמש כלי לעידוד וצמיחה, ואף מרבה אחווה ורעות; אך כאשר מפריזים בו, הוא מביא לגאווה ומחטיא את מטרתו. והמשבח צריך למצוא את “שביל הזהב” בין אלה].

נמצא שיש לפנינו שני טעמים, טעם רש”י וטעם המהרש”א. וראיתי מביאים ראיה לדעת רש”י, כך:

כידוע, לכלל זה שאין אומרים שבחו של אדם בפניו, יש גם מקור נוסף (כמובא ברש”י בפרשת בהעלותך, יב, ה, והוא על פי מדרש בספרי): בסוף פרשת בהעלותך מצאנו, שכאשר מנה הקב״ה בפני אהרן ומרים את שבחי משה רבינו, ואמר עליו “בכל ביתי נאמן הוא” וכו’ [לאחר שאהרן ומרים דיברו סרה במשה], נמנע הקב”ה מלעשות זאת בפני משה, אלא קרא לאהרן ומרים לצאת מהאוהל ולהיפרד ממשה כדי לשמוע את שבחיו. ומכאן למדו חז״ל, שאין אומרים שבחו של אדם בפניו. והנה, לפי טעם המהרש״א, שהטעם ל”אין אומרים שבחו בפניו” הוא מצד שלא תזוח דעתו ויבוא לגאווה, לכאורה קשה, מה יועיל שאמירת השבח לא הייתה בפני משה, הרי בסופו של דבר משה יכתוב את התורה ויראה שבחים אלה, ושוב נמצאו השבחים “בפניו”!

אך לפי טעם רש״י (שפירש שהטעם הוא “מפני שנראה כמחניף”) לא קשה כלל, שהרי לפי רש״י הדגש הוא רק על שעת האמירה, שלא תהיה בפני האדם, “מפני שנראה כמחניף”, אך אין קפידא אם לאחר מעשה יתגלה לאדם בדרך כלשהי מה נאמר עליו (ולכן גם כאן אין קפידא בכך שמשה ראה לאחר מעשה את דברי השבח). ומכאן ראיה, איפוא, לדעת רש״י.

(וראיתי אמנם מיישבים את טעם המהרש״א, שהואיל וספר התורה נכתב על ידי משה סמוך למותו, בזמן זה אין חשש שישתנה ויתגאה).

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח (ו, ט)

יש לבאר, לאחר שכבר נאמר על נח שהוא “צדיק” ו״תמים”, מהי תוספת הדרגה “את האלוקים התהלך נוח”?

הנצי״ב[10], בפירושו העמק דבר, מפרש שהכתוב בא להדגיש במילים אלה, שמה שהיה נח “צדיק תמים” לא נבע רק מטבעו ומזגו הנוח, אלא שהוא הוסיף והתעלה והתגבר על טבעו המולד, כדי לקיים את רצון בוראו, וזוהי תוספת ההדגשה “את האלוקים התהלך נח”.

והתגברות זו של נח על טבעו, מוסיף הנצי”ב, היא זו שבזכותה ניצל מן המבול, כי המתעלה על טבעו כדי לקיים רצון ה׳ ומצוותיו, זוכה להשגחה וישועה פרטית למעלה מהטבע, וגם כאשר הסביבה כולה ניזוקה, ובעולם שורר מצב סכנה ו״עידנא דריתחא”, הריהו זוכה לישועה פרטית.

הסבר נוסף כותב הפרדס יוסף (הבאנו דבריו לעיל): הצירוף “צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח”, בא ללמד שהיה נח טוב בשני המישורים: מצד אחד כלפי “דורותיו” (“צדיק תמים היה בדורותיו”) ומצד שני כלפי הקב”ה (“את האלוקים התהלך נח”). ובלשונו: “וזהו שאמר, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, בין אנשי דורו, אהוב בעיני הבריות, יען שנהג אתם בתום ויושר; וגם את האלוקים התהלך נח, קיים גם מצות שבינו למקום, ולכן, ‘ונח מצא חן בעיני ה'”.

שלש מאות אמה אורך התיבה וגו׳ (ו, טו)

הרמב״ן מדגיש (ו, יט), שהכנסת חיות כה רבות לתיבה אחת הייתה בגדר נס, שלא בדרך הטבע.

אך ממשיך הרמב״ן ומקשה, אם ממילא הוזקקו לנס, ניתן היה כבר לעשות תיבה קטנה מאוד ולא לטרוח ולבנותה באורך שלש מאות אמה? ועל כך משיב הרמב״ן שתי תשובות:

האחת – גודל התיבה, והטירחה בעשייתה, נועדו להסב את תשומת הלב של בני דורו, וכך ייתכן שיחזרו בתשובה[11].

השנייה – גם כשהקב״ה עושה נס, עדיין על האדם לעשות את מה שבכוחו לעשות, ולא להסתמך לחלוטין על הנס: “כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים, לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים”[12].

בוא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק לפני (ז, א)

לפי פשט הכתוב, נח ניצל מן המבול בזכות צדקתו (“כי אותך ראיתי צדיק לפני”). אך בגמרא במסכת סנהדרין אומרים חז״ל, שמן הדין היה ראוי שלא יינצל, אלא שחנן אותו הקב״ה והצילו[13]. והדבר צריך ביאור, הרי הכתוב מעיד על צדקתו, ומדוע נזקק ל״חנינה” זו?

אחד היישובים הידועים לשאלה זו, הוא כך[14]: נח אכן היה צדיק תמים, אך חסרונו היה בכך שלא דאג לאנשי דורו כדרך שעשה אברהם בעניין אנשי סדום [וכך מבואר בזוהר, שמשום כך קורא הנביא למבול “מי נח” (ישעיה נד, ט), כי המבול נקרא במידה מסוימת על שמו ובאחריותו, על שלא התפלל על אנשי דורו[15]]. כשהקב”ה מודיע לנח על קץ העולם, איננו מוצאים שהוא מתנגד לכך או מתפלל, ואילו אצל אברהם, כשהקב”ה הודיע לו על חורבנה העתידי של סדום, התחנן אברהם להצילם למרות רשעותם.

ומשום דרכו זו של נח, המנוגדת לאחת התכליות המרכזיות של בריאת האדם, לדאוג לזולתו[16], ראוי היה לפי מידת הדין שלא יינצל מגורל אנשי דורו, ולכן הוזקק ל”חנינה” כדי להינצל.

ובהמשך לכך יש ליישב שאלה ידועה אחרת, והיא, מדוע הוצרכו נח ומשפחתו לסבול בתיבה שנה שלמה, וכי נבצר חלילה מהקב״ה להחריב את העולם בפחות זמן, ולא להביא על נח ומשפחתו סבל ממושך?[17] אלא שהתשובה לכך היא, שהתיבה לא שימשה רק ככלי מילוט מהמבול, אלא גם כאמצעי תיקון, לרפא את חסרונו האמור של נח (אי הדאגה המספקת לזולת); תיקון זה הגיע על ידי שבהיותו בתיבה, הוזקק נח במשך שנה שלמה לטפל בבעלי החיים, לדאוג לצרכיהם, לבדוק את טבעו וצרכיו של כל אחד מהם. על ידי דאגה בלתי פוסקת זו השתנה טבעו לדאוג יותר לזולתו, וניתן היה להתחיל עולם חדש המושתת על נח ובניו ועל מידת החסד שהשתרשה בהם (ועיין בהערה למטה יישוב יפה למדרש חז״ל על פי האמור[18]).

ומן הבהמה אשר לא טהורה היא (ז, ב)

מכך שהפסוק נקט בלשון “הבהמה אשר לא טהורה”, במקום לשון קצרה ופשוטה יותר, “הבהמה הטמאה”, למדו חז״ל (פסחים ג ע״א) שלא יוציא אדם דבר מגונה מפיו (ולכן לא נאמר בפירוש “טמאה”, אלא “לא טהורה”, וכן בפסוק ח, נאמר “אשר איננה טהורה”).

הדברים צריכים ביאור, שהרי במקומות רבים התורה כן נוקטת את המילה טמאה, כגון “טמאים הם לכם” וכיוצא בזה?

בפירוש בעל המאור על הרי”ף בתחילת מסכת פסחים, מיישב המחבר כך (וכך מובא גם בספר פנינים משולחן הגר”א בשם הגר”א): במקומות שבהם התורה נוקטת “טמאים הם לכם” וכדומה, כוונת התורה היא להרחיק אדם מאיסור אכילת בהמה טמאה, וברור שכדי להרחיק אנשים מאיסור, יש לנקוט לשון מיאוס והרחקה, ולכן נקטה התורה לשון טומאה. אך כאן, שתיאורי הבהמות נועדו רק לתאר את הבהמות הנכנסות לתיבה (ונמצא שהמילה ״טמאה״ היא פשוט שם תואר), בזה נמנעה התורה מלנקוט במפורש לשון טומאה.

ויבוא נח… אל התיבה, מפני מי המבול (ז, ז)

מדוע יש צורך להדגיש “מפני מי המבול”, הרי הדבר ברור? רש”י כותב, שההדגשה היא, שנח נכנס לתיבה רק כשממש דחקוהו המים, ולא קודם לכן, כי לא האמין בלב שלם שיבוא המבול. ומוסיף רש”י, שנח “מקטני אמנה היה” (לשון רש”י: “אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתבה עד שדחקוהו המים”).

וכבר תמהו על כך רבים, כיצד ייתכן שנח היה “מקטני אמנה”? ובפרט, שעמל על בניין התיבה מאה עשרים שנה, ואף ראה בחוש שהתחילו הגשמים לרדת וההזהרה מתממשת לנגד עיניו.

נאמרו בעניין זה כמה יישובים, חלקם על דרך הפשט[19] וחלקם על דרך ה”ווארט”[20]. וראיתי בספר “אמת ליעקב” של הרה”ג יעקב קמינצקי, שמסביר כך:

נח ראה עד כה, שלאורך כל הדרך נהג הקב”ה במידת הרחמים בכל עניין המבול; כך, למשל, דחה הקב”ה את מועד הגזירה עד תום האבל על מתושלח (רש”י, ז, ד); ואף לבסוף, כשכבר נגזרה הגזירה והחל הגשם לרדת, הוא ירד בתחילה בנחת, כדי שיהיה להם זמן לחזור וייהפכו הגשמים לגשמי ברכה (כמובא ברש”י, ז, יב, “כשהורידן, הורידן ברחמים, אם יחזרו יהיו גשמי ברכה”). וכשראה נח כך, סבר שעל אף שאמר לו הקב”ה להיכנס לתיבה, אין כוונתו עדיין להוריד את המבול, אלא הוא מצפה מנח שימשיך לעוררם לתשובה ולהצטרף למידת הרחמים – “ולכן אפילו כשהתחיל הגשם לירד, חשב נח שגם בזה העיקר הוא לעוררן לתשובה, ולכן כל זמן שלא דחקוהו המים, ניסה נח בכל כוחו להצטרף למידת הרחמים, הפועלת בזמן זה, ולעכב את הפורענות. אבל אעפ”כ נחשב זה לקטנות באמונה, דלפי חוקי המצוות אין לו לאדם להיכנס במחשבות המקום, וכיוון שהיה מצווה להיכנס אל התיבה, אין לו לאדם להיכנס במחשבות עילאות”.

שנים שנים באו אל נח אל התיבה (ז, ט)

בעניין זה מסופר במדרש תהלים, ז, יא (מובא בילקוט שמעוני על פרשתנו, וכן בדעת זקנים בעלי התוספות ועוד), שאחד הזוגות שהגיעו לתיבה, הם ה״שקר״ וה״פחת״ (קללה, חיסרון). וכך מסופר שם (בתרגום ללשוננו):

בא השקר, ורצה להיכנס לתיבה. אמר לו נח, אין אתה יכול, אלא אם כן תיקח בן זוג;

פגש (השקר) את “פחתא” (פחת, קללה). אמר הפחת לשקר, מניין אתה בא? אמר לו השקר, אני בא מנח, שרציתי להיכנס לתיבה ולא נתן לי, אלא אמר, אם יש לך בן זוג תוכל להיכנס. ואם תרצה, תהיה בן זוגי;

אמר לו (הפחת לשקר), ומה אתה נותן לי בתמורה? אמר לו (השקר לפחת), אסכם עמך, שכל מה שאני מרוויח, אתה תיקח.

התקינו ביניהם, שכל מה שירוויח השקר, ייקח הפחת, ונכנסו שניהם לתיבה.

ומאז והלאה, כל מה שאדם מרוויח בשקר, לוקח הפחת…

והיתה הקשת בענן, וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלוקים ובין כל נפש חיה (ט, טו)

כידוע, ישנם כמה הסברים במפרשים, מדוע הברית מסומלת דווקא על ידי הקשת (עיין הערה למטה שני פירושים ברמב”ן[21]). רש״ר הירש בפירושו, לאחר שהוא מסכם בתמצית מספר הסברים שנאמרו במפרשים (עיין הערה)[22], מוסיף וכותב הסבר משלו:

“אך אולי יש קשר הדוק עוד יותר בין גווני הקשת לבין כל האמור עד כה… זו כל עצמה של הקשת: היא קרן אור אחת מלאה וטהורה, השבורה לשבעה גוונים – מן הקרן האדומה הקרובה אל האור, ועד לקרן הסגולה הרחוקה מן האור ומתמזגת עם האופל; אך כל הגוונים הם אור, והם מצטרפים לקרן לבנה אחת, המאירה במלוא טהרתה.

וכך נרמז לנו: כל הרבגווניות של הנפשות החיות, מנפש האדם ה’אדום’, החסר מעט מאלהים, ועד לנפש הכהה של תולעת רומשת – כולן נפש חיה בכל בשר; ומעל לכל: כל ריבוי הגוונים של נפש האדם, מן האדם הרוחני המאיר באור הרוח ועד לאדם המגושם, שאור ה׳ בו מעומעם – כולם מחוברים אל החיים, וה׳ פורש עליהם את סוכת שלומו; בכולם שבירת קרן אור של רוח ה׳; וגם כהי הרוח המרוחקים מן האור – בני האור המה”.

ופניהם אחורנית… וערוות אביהם לא ראו (ט, בג)

הכתוב מתאר, שכאשר לקחו שכם ויפת את הטלית לכסות את ערוות אביהם, הם הלכו “ופניהם אחורנית”, ומוסיף הכתוב “וערוות אביהם לא ראו”.

והנה, תוספת זו, “וערוות אביהם לא ראו”, לכאורה מיותרת, שהרי לאחר שכבר נאמר ״ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחורנית״, ברור לכל שהרעיון הוא להימנע מראייתו.

האדמו״ר מחב״ד, בליקוטי שיחות (כרך י’, עמ’ 24 ואילך) מבאר שתוספת המלים “וערוות אביהם לא ראו”, באה להדגיש עניין אחר, נוסף: הדבר היחיד שהעסיק את מחשבתם של שם ויפת, היה המחשבה העניינית כיצד לנהוג למעשה וכיצד לתקן, ולא העסיקו את מחשבתם במחשבות גנות על אביהם, כיצד נפל ממדרגתו, כיצד השתכר כך ואיך הגיע לאן שהגיע וכו׳. זוהי, איפוא, ההדגשה, “וערוות אביהם לא ראו” – לא ראו ולא התעסקו ודשו בחסרונו. ועיין שם ביתר עומק וביתר הרחבה ביסוד זה.

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים… ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני בל הארץ (יא, א-ד)

בפסוקים אלה, ובפסוקים הבאים, מתארת התורה כיצד ניסו אנשי אותו דור להתאחד למטרה מסוימת, וכיצד סיכל הקב״ה את רצונם והפיצם על פני כל הארץ; אך מטרתם אינה מבוארת כל כך בפסוקים עצמם, ולא ברור גם מדוע מנע מהם הקב״ה את אותה מטרה והפיצם.

בעניין זה נאמרו כידוע פירושים ומדרשים רבים (חלקם מובאים ברש״י), אך נביא את הפירוש שלעין רגילה נראה הקרוב ביותר לפשט המקרא, והוא פירוש רשב״ם (ועיין ביתר הרחבה באור החיים): הקב״ה ציווה “פרו ורבו ומלאו את הארץ”, כלומר, שהמין האנושי יתפזר בעולם וימלא אותו, ואילו הם לא רצו בכך, אלא היו מעוניינים לרכז את כל המין האנושי במקום אחד. המגדל שימש אותם כמין “נקודת מרכז”, כך שמי שמתרחק יראה את המגדל וידע להיכן לשוב. אך הקב״ה לא רצה בכך, אלא כאמור, רצה בפיזור המין האנושי בארץ, ועל כן אמר “ועתה לא יבצר וכד”, כלומר, אם לא אעשה דבר, הם יממשו את מחשבתם זו, ואין רצוני בכך אלא שימלאו את הארץ כולה[23]. ועל כן הפיצם (ומסיים האור החיים שאמנם יש מדרשים שלפיהם הייתה כאן מלחמה בקב״ה וכד, אך אין מקרא יוצא מידי פשוטו).

פירוש ייחודי אחר לפסוקים אלה הוא פירוש הנצי״ב ב״העמק דבר”. הנצי״ב מפרש, שמלבד הבעיה שבהתרכזות במקום אחד במקום להתפזר בעולם (כפי שמפרש הרשב״ם), הייתה גם בעיה שורשית אחרת במעשיהם ובתכנונם של אנשי הדור ההוא. רצונם היה ליצור חברה שבה יהיו כולם בדעה אחת, באופן שאדם שיחשוב בצורה שונה מהכלל, ייענש בחומרה.

וזו, איפוא, כוונת הפסוקים, לפי פירושו: תחילה מציין הכתוב שהארץ הייתה “דברים אחדים”, כלומר, אחידים, ללא דעות שונות, ובהמשך לכך, ביקשו להקים עיר מרכזית שתשלוט על השאר -“עיר ומגדל וראשו בשמים״ – על מנת שניתן יהיה לפקח על כולם ולהעניש את מי שאינו חושב בדומה לכלל[24]. ועיין דברים דומים בפירוש רש״ר הירש[25].

 

 

[1]  ובספר “פנינים משולחן גבוה” מובא בשם רבי יוסף פיימר (תלמיד הגר״ח מוולוז׳ין) להסביר לפי מחלוקת זו את דברי רש״י לקמן. על הפסוק “צוהר תעשה לתיבה” (ו, טז), מפרש רש״י “יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם״. ועל כך כותב רבי יוסף פיימר – “נראה שמחלוקת זו תלויה במחלוקת הידועה אודות ‘צדיק תמים היה בדורותיו’, אם לדורשו לשבח או לגנאי. כי לדעה האומרת שלגנאי הוא נדרש, ורק בדורותיו היה צדיק, הרי כמו שאסרו ללוט לראות במפלת רשעי סדום ואמרו לו ‘אל תביט אחריך’, כמו כן מנע הקב״ה מנח להתקין חלון בתיבה, כדי שלא יביט במפלת רשעי דורו, ולפיכך ציווהו להעמיד ‘אבן טובה ומאירה’ כדי להאיר להם. אולם, למאן דאמר שצדיק גמור היה, לכך נצטווה להתקין חלון בתיבה, שהרי ניתנה לו רשות להביט בעדו במפלתן של הרשעים, כאברהם שנאמר עליו ‘וישקף על פני סדום'”. וכן ראיתי מובא בספר פרדס יוסף על התורה, בשם ספר “עדות ביוסף”.

[2]החזון איש מפרש (כך ראיתי מובא בכמה ספרים בשמו), שאין מחלוקת בין הדורשים לגנאי לדורשים לשבח: כי באמת, אם לוקחים את דרגת צדקתו של נח כפי שהיא, ומשווים אותה לצדיקים אחרים כאברהם, צדקתו של נח פחותה (וזהו “אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום”, שאם ניקח את דרגתו כפי שהיא, ונשווה אותה לדרגת אברהם, לא היה נחשב לכלום); אך מצד שני, אם נח היה בדור של צדיקים, סביר להניח שההשפעה ההדדית הייתה מעלה את דרגתו הרוחנית, וזהו “כל שכן שאילו היה בדור צדיקים, היה צדיק יותר”.

נמצא ששני הדברים נכונים, והשאלה רק מה באה התורה להדגיש במילה “לדורותיו”. ונראה להוסיף, שכוונת הדורשים לגנאי, היא שנלמד מכך שלמרות שדרגתו הייתה נמוכה ביחס לצדיקים אחרים, מכל מקום עדיין הוא מכונה “צדיק תמים”; כי כל אדם מוגדר בסופו של דבר לפי הקשיים שלו ולפי הניסיונות שהוא עובר; ואין הקב”ה מתחשב בדרגתו “המוחלטת” אלא בנסיבותיו הייחודיות, בקשייו ובמכשולים העומדים בדרכו.

[3] הפרדס יוסף על הפרשה מביא מספר מפרשים ההולכים בדרך זו: “עיין בספר ווי העמודים פי”א דף י”ג ט”א, את האלקים התהלך נח, דהיה ירא שמא ילמוד ממעשיהם, לכן היה מתבודד ופירש עצמו מן הבריות; זה פירוש את אלקים התחלך נח… שהיה מתבודד והלך יחידי כאלו הלך עם אלקים ולא עם בני אדם, מה שאין כן אברהם, שהיה גם מטיב לאחריני”.

וזה היה ההבדל בין אברם לבין נח וכן חנוך (שגם עליו נאמר בפרשת בראשית “ויתהלך חנוך את האלוקים”): “ובפתיחה לספר פנינים יקרים… הביא בשם החתם סופר… כי נפלאה אהבת ה’ לאברהם אבינו… הגם כי לפניו היו יחידי סגולה ומי לנו גדול מחנוך, דנתעלה להיות כמלאך; אך לא מצד פחיתת נפשו של אברהם לא נתעלה, רק התבונן [=אברהם], כי לא זה הדרך שישלים האדם רק את נפשו, ואת אנשי הדור ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים כאשר קרה לדורו של חנוך ודור המבול. הנסיון הזה לימד אותו, כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו למען לרבות כבוד ה’, כי מה ייתן ומה יוסיף… ונח ג”כ הלך בדרך חנוך, שלא הסתכל על דורו רק על עצמו. וזה פירוש, אלו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב…”.

[4] עיין המפרשים שהובאו לעיל, וכן בזוהר [כרך א (בראשית) פרשת נח, דף סז ע״ב], הכותב שהמבול נקרא בנביא “מי נח” כי היה לו להתפלל על אנשי דורו, וכן בספורנו, הכותב שהיה לנח ללמד דעת את בני דורו.

[5] בספר “אמת ליעקב” (הרה”ג יעקב קמינצקי) כותב המחבר דבר מעניין, שנוח אמנם הוכיח את אנשי דורו, כמובא במדרש, שאמר להם “ריקים אתם, מניחים מי שקולו שובר ארזים ומשתחווים לעץ יבש”; אך החיסרון היה, שלא ידע כיצד להוכיחם – “אבל לא ידע נח, שבאמת גם הם ידעו שאין בעבודה זרה ממש, אלא שעבדו עבודה זרה רק בגלל שהתאוו לעריות (היינו, שידעו שמי שמקבל עליו עול הקב”ה, מנוע מדברים שהיצר הרע מושך אליהם), וא”כ התוכחה שהוכיחם לא הייתה לנקודת החטא, וזהו שהביא לרבותינו לדרוש אותו לגנאי, ומפני שלא ידע היאך להוכיחם“.

ומוסיף המחבר, “ואף על פי שאין זה פגם בצדקות אלא בחכמה, מכל מקום מוכח מזה דחסרון חכמה הוא פגם בצדקות, דאילו היה מבקש את האמת לאמיתה, היה מוצא שצריך להוכיחם בדבר עריות ולא בדבר עבודה זרה. כי זהו היסוד בעבודת השם – לעמוד על הנקודה המרכזית ולשום כל מעייניו בה“.   

[6] אגב כך נציין את דברי ספר “פנים יפות” (בפירושו לפרשת וירא), שם מסביר המחבר באופן נפלא את הפסוק בתהלים (צב, יג) – “צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון יסגה”. וכך פירושו: “צדיק, כתמר יפרח” – על אף שהארז גבוה מן התמר, הצדיק בוחר להיות כתמר, הנותן פירותיו לאחרים, בניגוד לארז, שאינו נותן פירות. בכך הוא מקריב לכאורה את התפתחותו ודרגתו האישית (שהרי הוא משקיע מזמנו עבור אחרים וללמדם, במקום להשקיע בעצמו), אך האמת היא שאין הדבר כן, אלא לבסוף “כארז בלבנון יסגה” – הוא ישיג את כל הגבהים שאותם סבר שהפסיד.

[ובלשונו: “שתמר עושה פירות, והוא דמיון הצדיק שמלמד לאחרים דרכי ה’ ותורתו, ואז אינו יכול ליגדל בגבהו כמו ארז שאינו עושה פירות… , וזהו שכתוב ‘כארז בלבנון’… שהקב”ה מצליח אותו בתורה אח”כ… והיינו דאמר, אף שהצדיק שהוא כתמר, דהיינו, שהוא עושה פירות, ואפילו הכי, בזכות זה יצליח ה’ בידו להעלות למעלה למעלה ויזכה אח”כ ליגדל כארז בלבנון שאינו עושה פירות”].

[7] בלשון המשך חכמה: “העניין, דיש שתי דרכים בעבודת השם יתברך. דרך אחד, מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד; ויש מי שעוסק בצרכי צבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם. אם כן, צריך לומר לפי המושג (כלומר, לכאורה נראה במבט ראשון), שזה שמתבודד יעלה מעלה מעלה, וזה ירד ממדרגתו… ובכל זאת מצאנו, שנח התבודד ולא הוכיח את בני דורו… ורק מתבודד לעצמו היה, בכל זאת, אחר שנקרא איש צדיק, ירד ממדרגתו ונקרא ‘איש האדמה’. ומשה נקרא ‘איש מצרי’, שהוכרח לגלות, שזה מורה פחיתות בנפש, הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי נקרא ‘איש אלוקים’ שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג”.

[8] עירובין דף יח ע׳׳ב. וכך מובא גם ברש׳׳י על הפרשה, בפרק ז פסוק א.

[9] ובלשון הגמ’ שם: “מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו. מקצת שבחו בפניו, דכתיב ‘כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה’. כולו שלא בפניו, דכתיב ‘נח איש צדיק תמים היה בדורותיו’ “.

[10]הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, מחבר פירוש “העמק דבר” על התורה.

[11] “ראה ה׳ יתברך לעשותה גדולה כדי שיראו אותה בני דורו ויתמהו בה, ויספרו עליה, וידברו בעניין המבול וכנוס הבהמה והחיה והעוף לתוכה, אולי יעשו תשובה”.

[12]דברים דומים כותב רבינו בחיי, והוא מוסיף שלפי זה מוסבר, מדוע נזקקו עם ישראל לצבא גם כשניהלו מלחמותיהם על פי נס; כי האדם צריך להשתדל כפי יכולתו, ולא להסתמך על הנס בלבד. ובלשונו: “ולפי הטבע חמישים תיבות כיוצא בה היו קטנות מהכיל את המינין האלו כולם, אבל היה העניין נס גדול בלי ספק, ומחזיק מועט את המרובה. ואולי תשאל בכאן, כיוון שהיה הדבר נס, למה יצווה לעשות את התיבה מעץ הידוע, ובמידות ידועות באורך ורוחב וקומה… והתשובה בזה, כי דרך התורה לצוות על האדם שיעשה כל יכולתו בדרך הטבע, ומה שיחסר הטבע בהן ישלים הנס. ועל דרך זה תמצא בכל הניסים בתורה אם תסתכל בהן, כי אף על פי שהם ניסים מפורסמים, יש בהם טבע במקצת, וזהו כעניין שתצווה התורה באנשי המלחמה שייצאו חלוצים לצבא. גם הכתוב שאמר (יהושע ח) ‘שים לך אורב לעיר מאחריה’, ומאחר שכל ענייני מלחמותיהם של ישראל היו על ידי ניסים גדולים, מה יצטרכו למארב… אלא בוודאי היו ראויים להתנהג בדרך הטבע, וה’ ישלים מה שיחסר…”. וממשיך רבינו בחיי: ועוד יש בזה טעם אחר (=לטירחה בתיבה), הזכירו רז״ל כי מתוך מעשה התיבה שיטרח בה תמיד כל היום באורכה וברוחבה, יראו הבריות וידברו בזה ויחזרו ויתעוררו לחזור בתשובה מדרכם הרע, ואם לא ישובו, הנה הם רשעים קטני אמנה, ראויים שתחול עליהם מידת הדין”.

[13] הגמ’ במסכת סנהדרין דף קח ע״א מדייקת מן האמור בסוף פרשת בראשית (“ונח מצא חן בעיני ה'”), שהינצלותו של נח מן המבול לא הייתה מן הדין ממש, אלא משום ש״מצא חן״, כלומר, חנן אותו הקב״ה (וכדברי הגמ’ שם – “אף על נח נחתם גזר דין, אלא שמצא חן”).

[14] יישוב זה מובא בהרחבה גם בספרו של הרב גולדוויכט, “אסופת מערכות”.

[15] זוהר, כרך א (בראשית) פרשת נח, דף סז ע״ב. וזו לשונו, בתרגום ללשון הקודש: “כיוון שאמר לו (-הקב״ה) שיינצלו הוא ובניו, לא ביקש רחמים על העולם, ונאבדו. ומשום כך נקראו מי המבול על שמו, כמו שנאמר (ישעיה נד, ט) ‘כי מי נח זאת לי’…״ (ובמקור: “כיוון דאמר ליה דישתזיב הוא ובנוי, לא בעא רחמין על עלמא, ואתאבידו. ובגין כך אקרון מי המבול על שמיה, כמו דאת אמר (ישעיה נד, ט), ‘כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח'”).

בדומה לכך כותב הספורנו בסוף פרשת בראשית, שנח לא דאג ללמד דעת את בני דורו.

[16] ועיין בהקדמה לספר ‘נפש החיים’, שם כותב בנו של הגר״ח מוולוז’ין: “והיה רגיל (-הגר״ח-) להוכיח אותי על שראה שאינני משתתף בצערא דאחרינא, וכה היה דברו אלי תמיד, שזה כל האדם, לא לעצמו נברא רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכוחו לעשות“.

ורבים מפרשים בדרך זו גם את דברי התנא בפרקי אבות (ב, ח) “אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת״ – אל תחזיק את התורה שלמדת בתוך עצמך, אלא דאג גם ללמד אחרים, “כי לכך נוצרת”, אדם נועד ללמד ולהועיל לאחרים (עיין במדרש שמואל שם על אבות) [וכן אמרו חז״ל במס׳ ראש השנה דף כג, “הלומד תורה ואינו מלמדה, דומה להדס במדבר”, כלומר שיש בו ריח אך אין בו תועלת כי אינו מהנה אחרים].

[17] כידוע, חז״ל אכן דנים מדוע בניית התיבה נמשכה זמן כה רב, ותשובתם היא, כדי שיראו האחרים ושמא יעשו תשובה; אך אין תשובה לשאלה, מדוע שהייתם בתיבה ארכה זמן רב כל כך.

[18]  במדרש תהלים, לז, מובא דו שיח בין אברהם לבין שם בן נח, שבו מברר אברהם בזכות מה יצאו נח ובניו מן התיבה: “כיצד יצאתם מן התיבה? אמר לו: בצדקה שהיינו עושים שם, אמר לו: וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה? וכי עניים היו שם?… אמר לו: בצדקה שעשינו עם הבהמה וחיה ועוף – לא היינו ישנים, אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אלו, אילולי שעשו צדקה עם הבהמה וחיה ועוף לא היו יוצאים… ואני אם אעשה צדקה עם בני אדם שהם צלמו של הקב”ה על אחת כמה וכמה. אותה שעה ‘ויטע אשל’.”

אלה דברי המדרש, ולכאורה הם תמוהים- מה פשר השאלה “כיצד יצאתם מן התיבה”? הרי התיבה שימשה בסך הכול כאמצעי להפריד בין נח ובין דורו, שלא יקבל עונש כמותם, ואם כך, ברור מאליו שבתום המבול ייצאו נח ובניו מן התיבה, ומדוע נזקקו ל”זכות” מיוחדת לשם כך?

אלא שהתשובה לכך היא כאמור לעיל, שהתיבה לא הייתה אך ורק “אמצעי מילוט” אלא גם “אמצעי תיקון” לפגם שהיה מלכתחילה בנח, שלא דאג כראוי לבני דורו אלא לעצמו בלבד (כמובא לעיל). והתיקון בא על ידי הדאגה הבלתי פוסקת לבעלי החיים בתיבה והאכלתם. ללא אמצעי תיקון זה, לא ניתן היה לברוא את העולם מחדש לאחר המבול, כי לא ניתן לברוא עולם חדש, שתחילתו ובסיסו באדם המרוכז רק בעצמו ולא בזולתו. משום כך, נגזר על נח לשהות בתיבה במשך שנה כשעליו לדאוג לכל חיה וחיה ולמלא את מחסורה (עיין רש”י על המילים “וישאר אך נח”, שהיה גונח מרוב הטורח); כשאדם טורח כך במשך שנה שלמה, משתנה טבעו והוא לומד להיות רגיש לזולת. זו הייתה איפוא המטרה של השהייה בתיבה למשך שנה, ומכאן מובנים היטב דברי המדרש לעיל: עשיית החסד בתיבה, היא שאיפשרה את צאתו של נח ומשפחתו מן התיבה, כי היא זו ששינתה את אופים ואיפשרה את יציאתם לבניית עולם חדש, כמבואר לעיל.

[ושמעתי רמז יפה לכך שהזמן לשינוי אופיו של אדם הוא שנה: בספר החינוך במצווה תקפב, על המצווה בפרשת כי תצא “נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח”, מבאר החינוך, ששנה אחת הוא הזמן הדרוש לחתן כדי שתתקבע אשתו בלבו ויאהבנה עד שידבק רק בה, עיין שם. מכאן אנו רואים, ששנה היא פרק הזמן הדרוש כדי להשריש דברים בלבו של אדם].

[19] בספר “נתיבות המוסר” כותב המחבר – “עומדים אנו מכאן על נבכי הכוחות הנוראים הצפונים והחבויים בנפש האדם. נח זה, שנאמר עליו ‘איש צדיק תמים היה בדורותיו’… עליו מעידים חז”ל כי מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול. והלא מאה ועשרים שנה נתעסק בבניין התבה, מאה ועשרים שנה היה מזהיר מכריז ומפרסם, כי עתיד הקב”ה להביא מבול לעולם… ואחרי כל זאת באים חז”ל ומעידים עליו, כי אף הוא מקטני אמנה היה. בעומק סתרי לבב נשארו עדיין ספקות… אף ירידת הגשמים ובקיעת כל מעיינות תהום רבה, לא הועילו לו כלל להוציא מלבו את הספקות והוא לא נכנס לתבה עד שדחקוהו המים. עד כדי כך מגיע עומק נבכי הכוחות המצויים באדם, אפשר לו לאדם לעסוק ולטרוח בבניית תבה מאה ועשרים שנה, ולפרסם ולהודיע ברבים את הגזירה העתידה לבוא לעולם, ואילו הוא עצמו, אותו האיש המיועד להינצל ולהציל בזכותו את כל העולם, הוא גופו הריהו מאמין ואינו מאמין, בידיו הוא עושה בתבה, בפיו ובשפתיו הריהו מודיע ומפרסם את אזהרתו הגדולה לכל באי עולם, ואילו בלבבו בתוך תוכו, בפנימיות סתרי נפשו, מפקפק הוא ומסתפק בדבר, ואין הספיקות מרפים הימנו אף למראה עיניו את התחלת הגשמת הדבר, והוא לא זז ממקומו עד שבא המים ודחקוהו לתבה, עד כדי כך עמוקים הם כוחות הנפש שבאדם”.

[20] אחד התירוצים הידועים על דרך הווארט, הוא שיש לפסק את המשפט כך: “נח, מקטנה אמנה היה מאמין; ואינו מאמין שיבוא המבול”. כלומר, נח היה מאמין אף בקטני אמנה, ולכן האמין באנשי דורו שלבסוף יחזרו בהם ברגע האחרון ולא יירד המבול, ולפיכך לא נכנס עד הרגע האחרון ממש, כשכבר לא הייתה ברירה ודחקוהו המים. ואח”כ ראיתי שפירוש זה מובא בספר פרדס יוסף בשם “הרב הקדוש ר’ יצחק מווארקי ז”ל”,

[21]  הרמב״ן מסביר כך: כשאדם יורה חיצים כלפי אויבו, הוא מחזיק את הקשת באופן שהחלק הקשתי פונה כלפי חוץ (כלפי האויב) ורגלי הקשת קרובים יותר אליו. ואילו כשהוא חפץ בשלום, הוא מחזיק את הקשת באופן הפוך, כך שהחלק הקשתי פונה אליו ורגלי הקשת כלפי חוץ. וכשנראית הקשת בענן, היא נראית באופן שהחלק הקשתי כלפי מעלה ורגליה כלפי הארץ, ובכך יש מעין סמל לשלום ופיוס. ובלשונו: “ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה, שייראה כאילו מן השמים מורים בו… אבל עשאו בהיפך מזה, להראות שלא יורו בו מן השמים. וכן דרך הנלחמים, להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שנגדם”.

פירוש נוסף כותב הרמב״ן, “ועוד, שאין לקשת יתר לכונן חיצים עליו”. דהיינו, בקשת רגילה יש יתר, שעליה מכוננים את החיצים, וכאן נעדרת יתר זו, כדי להורות על שלום ופיוס.

[22]  ״עלינו להבין את הקשר שבין האות ובין משמעותה. המפרשים הלכו כאן בדרכים שונות: האות היא קשת הפוכה,  והיתר פונה אל הארץ, הוה אומר, הקשת היא אות של שלום: תמו חצים משמים; הקשת נראית כמחברת שמים וארץ, הוה אומר, היא מסמלת את הקשר שבין שמים וארץ; הקשת ארוגה מאור ומים, האור מתגלה בעיצומו של הענן, המשפיע חיים ומות, הוה אומר: העולם מתקיים בחסד, אפילו מידת הדין מתוחה”.

[23]  ומוסיף האור החיים שטעם רצון זה של הקב״ה “ידוע ליודעי חן”.

[24] על המילים “ודברים אחדים” כותב הנצי״ב- “לא פירשן הכתוב מה המה, כי אם שהיו ׳דברים אחדים׳, וללמדנו, דלא משום איכות הדברים התעורר הקב״ה, כי אם בשביל שהיו ׳אחדים׳” (כלומר, עצם רצונם להתאחד למחשבה אחת ללא חילוקי דעות). וכן בהמשך, על המילים “פן נפוץ על פני כל הארץ” כותב הנצי״ב, “אמנם יש להבין, מה חששו אם יצאו כמה לארץ אחרת!”. ומשיב הנצי״ב- “ומובן, שזה שייך ל׳דברים אחדים׳ שהיו ביניהם, ובאשר אין דעות בני אדם שווים, חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת, על כן היו משגיחים שלא ייצא איש מיישוב שלהם, ומי שסר מ׳דברים אחדים׳, שביניהם, היה משפטו לשריפה, כאשר עשו לאברהם אבינו. נמצא, היו ׳דברים אחדים׳ שביניהם לרועץ, שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם”.

ועל המילים “עיר ומגדל וראשו בשמים כותב הנצי״ב- “זה ודאי לא יעלה על הדעת שיהיה עיר אחת לכל העולם, אלא כסבורים שיהיו כל הערים סמוכות וטפלות לאותו העיר שבה המגדל, ויהיה המגדל לצפות ממנו למרחוק, אחר כל הישוב שלהם, שלא יהיו נפרדים בארץ אחרת, על כן נצרך שיהיה ראשו בשמים”.

[25] רש״ר הירש מביא את דברי חז״ל ב״פרקי דרבי אליעזר, פרק כד: “אם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם עליו, ואם נפלה לבינה, היו יושבים ובוכים, אוי לנו, אימתי נעלה אחרת תחתיה”. מימרא זו משקפת, לפי פירושו, מצב שבו האדם, כיחיד, הוא נטול ערך, והדבר היחיד שיש לו ערך הוא “מטרת הציבור”.

רוח זו של אותו דור, מסבירה לשיטתו גם מה היה הניסיון הגדול של אברהם בתחילת “לך לך” (כך הוא כותב בתחילת פרשת לך לך: “עצם הבדידות שהוטלה על אברהם העמידה אותו בניגוד גמור לתקופתו. לא הערכת ערך הפרט, אלא ריכוז השלטון, זו הייתה רוחו של הדור, שהחל לבנות בניין פאר בסיסמת ׳נעשה לנו שם׳. כך ניטל מן האדם ערכו האישי, וסופו שהפך למכשיר גרידא, ללבינה בבניין הפאר של נציגות מדומה של הציבור. רוח זו מטפחת את אמונת השוא בסמכותו הבלעדית של הרוב…”). ועיין עוד באריכות בדבריו כאן בפרשת נח, לעניין מעלותיו וחסרונותיו של “ערך הרוב”.

 

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!