דברי תורה לפרשת מצורע ושבת הגדול

דברי תורה, רעיונות, שאלות ותשובות, “ווארטים”, לפרשת מצורע ושבת הגדול
image_printהדפסה - print

מדוע נקראת השבת שלפני פסח בשם “שבת הגדול”

כידוע, השבת שלפני הפסח נקראת “שבת הגדול”. ונאמרו לכך טעמים רבים, אך הטעם הידוע המובא בספרי ההלכה (טור בסימן תל, שולחן ערוך בסימן תל והמשנה ברורה שם) הוא משום הנס שנעשה לישראל במצרים בשבת שלפני הפסח. כי בעשרה בניסן לקחו בני ישראל שה לפסח, ולא עשו להם המצרים דבר על אף שהמצרים החשיבו את השה לאלוהיהם. ונס זה אירע בי’ ניסן, והייתה אז שבת (בשנה שבה יצאו ישראל ממצרים), ולפיכך מאז ואילך נקראת השבת שלפני פסח “שבת הגדול”, על שם הנס הנ”ל.

[ובלשון השולחן ערוך: “שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו”, ומסביר המשנה ברורה, “שבשנה שיצאו ממצרים, היה עשרה בניסן ביום שבת, ולקחו כל אחד מישראל שה לפסחו, וקשרו בכרעי המיטה, כמו שכתוב ‘בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וכו'”, והמצרים ראו זה ושאלום למה זה לכם, והשיבו לשחטו לשם פסח כמצוות ה’ עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלוהיהם ולא היה רשאים לומר להם דבר. ומפני שאז היה עשירי בחודש בשבת, על כן קבעו לקרות שבת שלפני הפסח לעולם ‘שבת הגדול'”].

וכבר תמהו רבים, הרי בדרך כלל כשאנו זוכרים ומציינים מאורע מסוים, הדגש הוא על התאריך בחודש ולא על היום בשבוע (וכגון, את פורים חוגגים בי”ד אדר, את פסח בט”ו ניסן וכו’), ומדוע כאן השתנה הדבר, ובמקום לציין את י’ ניסן, מציינים דווקא את השבת? מה משנה שבמקרה אירע הדבר בשבת, הרי מה שמשנה לכאורה צריך להיות כאמור התאריך?

נאמרו על כך מספר תשובות:

  • הב”ח על הטור (סימן תל) כותב כך: “מה שתמהין העולם, דאמאי יחסוהו לנס אל השבת ולא ליום העשירי בחדש, כבר נאמרו בו דברים הרבה. ואני קבלתי, דהטעם הוא, לפי שבעשור לחודש עלו מן הירדן, ואם היו מייחסים הנס ליום העשירי, והיו קוראין יום העשירי ‘יום גדול’, היו טועים לומר שעל שם הנס שעלו מן הירדן נקרא גדול; ולכך ייחסו הדבר אל השבת לפי שידוע היה שעלייתם מן הירדן לא היה בשבת”. ועיין טעם נוסף בפרישה על הטור.
  • המגן אברהם על השולחן ערוך (ס”ק א) כותב, שלא רצו לקבוע את עשירי בניסן כ”יום גדול”, כי זהו יום תענית על פטירתה של מרים הנביאה, שאירעה באותו יום.
  • בספר “באר הפרשה” מובא בשם ה”אוהב ישראל” כך – בני ישראל היו בעצמם עובדי עבודה זרה במצרים, ובכל זאת התעוררו למצווה, להתנער מעבודה זרה שהיו שקועים בה ולקיים את ציווי ה’ ולהקריב שה לשם הקב”ה, והיה זה מכוח קדושת השבת, שהוא יום שבו מתעצמת הנשמה והרוחניות. לפיכך, נקבעה שבת זו לדורות כ”שבת הגדול”:

“ידועה קושית המפרשים, מדוע מייחסים את הנס ליום השבת, ולא ליום י’ ניסן שבו ביום אירע הנס, כשאר מועדים שנקבעו ביום החודש שחלו בהם ולא ביום השבוע. ומבאר הרה”ק ה’אוהב ישראל’ שליט”א (ליקוטי נ”ל השמטה לשבת הגדול), דמה שקיימו בני ישראל בי’ בניסן משכו ידיכם מעבודה זרה, וקחו לכם צאן של מצווה ודבקו נשמתם בבורא כל עולמים, היה זה בכוחו של יום השבת שהוא יומא דנשמתא (כמבואר בזוהר הקדוש חלק ב’, רה.). לכן נקבעה לדורות גאולה זו ביום השבת, דהוא יומא דנשמתין ואז יוצאים מגלות הנפש”.

לפרשת מצורע:

עץ ארז ושני תולעת ואזוב (יד, ד)

הפסוק מזכיר שלושה רכיבים המשמשים לטהרת המצורע: עץ ארז, שני תולעת ואזוב.

שלושה רכיבים אלה מוזכרים גם בפרשת חוקת, בעניין פרה אדומה (שהרי באפר פרה אדומה, שמים את שלושת החומרים הללו); אלא שיש הבדל בסדר הזכרתם: כאן בפרשת מצורע, הסדר הוא “עץ ארץ ושני תולעת ואזוב”, ואילו בפרשת חוקת, הסדר הוא “עץ ארז ואזוב ושני תולעת”. ויש להבין מדוע הסדר שונה.

ולמעשה, את הסדר האמור בפרשת חוקת (“עץ ארז, ושני תולעת ואזוב”) קל יותר להבין, כי הוא בנוי מן הגבוה אל הנמוך; הארז גבוה מן האזוב, והאזוב גבוה מן התולעת, ולכן הסדר הוא “ארז, שני תולעת ואזוב”. לעומת זאת, הסדר האמור כאן בפרשת מצורע (“עץ ארז, ושני תולעת, ואזוב”) הוא זה שלכאורה פחות מובן: תחילה פותח הכתוב ב”עץ ארז”, שהוא הגבוה, לאחר מכן עובר ל”שני תולעת”, שהוא הנמוך ביותר, ומסיים ב”אזוב”, שהוא הממוצע, וכאמור סדר זה צריך הסבר.

וראיתי מבארים בשם הגר”ח קנייבסקי זצ”ל כך: כידוע, הרמב”ם כותב בהלכות דעות (ב, ב) שבכל מידות האדם, יש ללכת בדרך האמצע ולא בדרך קיצונית (למשל, לא להיות קמצן מדי ולא להיות פזרן מדי, אלא במינון נכון ומאוזן); אך כאשר אדם נגוע באופן קיצוני במידה רעה מסוימת, והוא בא כעת לרפא עצמו ממנה, הדרך היא שיטה עצמו תחילה לקיצוניות ההפוכה, ורק אח”כ יתייצב על דרך האמצע, שהיא הדרך הרצויה[1]. ולכך, רומזת התורה כאן בעניינו של מצורע, באמצעות הסדר “עץ ארז ושני תולעת ואזוב”: מי שנגוע ב”עץ ארז”, דהיינו בחטא הגאווה וההתנשאות (שהוא אחד הגורמים לעונש הצרעת), עליו ללכת קודם לקיצוניות ההפוכה, דהיינו ל”תולעת” (שהיא השפלה ביותר ונמוכה אף מן האזוב), ורק אח”כ יתייצב על האמצע בין תולעת לארז, שהוא האזוב.

ונמצא הכול מיושב: סדר הדברים בפרשת חוקת, הוא הסדר הרגיל, מן הגבוה אל הנמוך. ואילו הסדר בפרשת מצורע, הוא סדר הבא לרמוז לאופן שבו על המצורע לתקן את מידותיו, כמבואר לעיל.

והגיד לכהן לאמר, כנגע נראה לי בבית (יד, לה)

כלומר, מי שבביתו נראה נגע, הולך אל הכהן ואומר לו “כנגע נראה לי בבית”.

הלשון “כנגע נראה לי”, בכ”ף הדמיון, היא לשון של ספק: האדם שבביתו נראה הנגע, אינו אומר “נגע נראה לי”, בלשון ודאית, אלא “כנגע”, לשון של ספק והשערה.

ומוסיף על כך רש”י בפירושו לפסוק (על פי המשנה במס’ נגעים פרק י”ב משנה ה’), שאפילו אם בעל הבית הוא תלמיד חכם, והוא יודע בוודאות שמדובר בנגע, עדיין עליו להקפיד על ניסוח זה של ספק, ולא יאמר לכהן בצורה ישירה וברורה “נגע נראה לי”, אלא יאמר “כנגע נראה לי”, בכ”ף הדמיון.

וצריך ביאור מה הטעם לכך, ומדוע על האדם להיזהר שלא לומר לשון ודאית, בזמן שבפועל ידוע לו בוודאות שמדובר בנגע.

התוספות יום טוב (על המשנה הנ”ל במסכת נגעים) כותב, שאפשר שדין זה נובע מהכלל שלא יפתח אדם פיו לשטן (עיין מס’ ברכות יט ע”א), דהיינו- הרי תמיד ייתכן שעד שיבוא הכהן לבחון את הבית, הנגע כבר יחזור וידהה וכך ניתן יהיה לטהר את הבית; אך אם לא ייזהר השואל בלשונו, ויאמר במפורש “נגע נראה לי” (כאילו כבר מחליט שנגע הוא), בכך הוא “פותח פיו לשטן” ומחזק את האפשרות שהבית יישאר בטומאתו.

ונראה להוסיף על כך, שלא במקרה בחרה התורה להשמיע יסוד זה במצורע דווקא; הצרעת, כידוע, באה בעיקרה על לשון הרע. ואחד הגורמים העיקריים לחטא לשון הרע, הוא שהמדבר אינו מייחס חשיבות, או שאינו מבין, את כוחו ההרסני של הדיבור. לכן, תחילת תהליך התשובה הוא דווקא להיזהר בדיבורו, מתוך הבנה עד כמה דיבור יכול להשפיע.

טעם אחר המובא במפרשים לדין הנ”ל (מדוע צריך אדם לומר בלשון ספק, “כנגע”), הוא שדין זה משקף את הכלל “למד לשונך לומר איני יודע” (ראה ברכות ד’ ע”א). כלומר, באופן כללי, אדם צריך להימנע מלנקוט בלשון בטוחה וודאית, אלא להסתייג בלשונו (גם פירוש זה מובא בתוס’ יו”ט שם).

והנה, גם לפי טעם זה, נראה לומר שלא במקרה בחרה התורה להשמיע זאת במצורע דווקא; הואיל ושורש הבעיה היא בגאווה יתרה (שהרי גאווה ולשון הרע הם שני חטאים המנויים בחז”ל כגורמי נגע הצרעת), אזי הצעד הראשון לתשובה הוא שילמד עצמו לדבר בדרך מצטנעת יותר, “כנגע”, ולא “נגע”[2].

טעם נוסף במפרשים הוא, כדי לחלוק כבוד לכהן ולא להיות כמורה הלכה בפניו (וכך מובא כאן בתורה תמימה: “ולולא דבריהם היה אפשר לומר הטעם, כדי שלא יראה כמורה הלכה בפני הכהן, דכן משמע לשון נגע, נגע ודאי, וזה צריך הכהן להורות ולהחליט”. וכן בתפארת ישראל על המשנה שם – “כדי לחלוק כבוד לכהן שיפסוק הוא את דינו”).

[וגם כאן יש להוסיף ולומר, שזהו חלק מתהליך התשובה על הגאווה וגסות הרוח, שיחלוק לאחרים את הכבוד הראוי להם].

***

עוד בעניין “כנגע נראה לי בבית”:

ב”באר הפרשה” על פרשת תזריע, הערה י’, מובא בשם הרב חיים ויטאל, לפרש שהסיבה שהאדם אומר “כנגע נראה לי” ולא “נגע נראה לי”, היא משום שתפקיד האדם הוא להבין, שבעומקם של דברים, הנגע החיצוני הנראה בבית אינו עיקר הנגע. הוא רק הביטוי (הסימפטום) של הנגע הפנימי שבנשמת האדם, הלשון הרע. שם נמצא עיקר הנגע ושורשו, ולכן, על הנגע החיצוני בקיר הבית, שאינו אלא ביטוי חיצוני, אומר האדם “כנגע”, כאומר, לא זהו עיקר הנגע.

ומוסיף, שבאופן זה יש להבין גם את אזהרת התורה בספר דברים (כד, ח), “השמר בנגע הצרעת”, ופירש שם רש”י, “שלא תתלוש סימני טומאה ושלא תקוץ את הבהרת”. כלומר, התורה מזהירה את המצורע, שלא יתלוש את הנגע מגופו. ומיד לאחר מכן נאמר שם, “זכור את אשר עשה ה’ אלוקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים” (כלומר, יש לזכור את מה שאירע למרים, שדיברה על משה והצטרעה). ומובא על כך ב”באר הפרשה” הנ”ל, “ושמעתי אומרים בשם הגה”צ רבי אליהו לאפיאן זצ”ל לבאר עומק סמיכות המקראות, שבא הכתוב לומר, הישמר בנגע הצרעת מלחתכו, כי לא הצרעת היא החולי שיש ‘לטפל’ בה, אלא ‘זכור את אשר עשה ה’ אלוקיך למרים’, כלומר התבונן ב’שורש’ הדבר שגרם לצרעת, דהיינו, לשון הרע, והוא הוא החולי שצריך רפואה, על ידי שיחזור בתשובה עליו”.

[ושמעתי שבדרך זו גם מסבירים גם דבר תמוה נוסף: רש”י בפרשת תזריע (יג, כד) כותב, שצרעת מסוג “מכווה” וצרעת מסוג “שחין”, הלכותיהן ושיעוריהם שווים, והסיבה שהתורה מתייחסת לכל אחד מהם בנפרד ולא כוללת אותם יחד, הוא משום שאין מצטרפים זה לזה (דהיינו, אין הנגע מטמא אלא בשיעור מסוים – “כגריס”; ואם ראה אדם “מכווה” בשיעור פחות מגריס, ו”שחין” בשיעור פחות מגריס, אין הם מצטרפים). והנה, לכאורה מדוע שלא יצטרפו זה לזה, הרי הכלל הוא שדברים ששיעורם שווה והלכותיהם שוות, מצטרפים? אלא שהתשובה היא (כך ראיתי מביאים בשם הגאון הרב משה פיינשטיין), שכל נגע הוא ביטוי לבעיה פנימית מסוג אחר, ולכן אין שייך “צירוף” ביניהם].

[ומלבד ההסברים לעיל יש עוד הסברים ומהלכים נוספים לביטוי “כנגע” ולא “נגע”, עיין בבאר הפרשה כאן בעמ’ ג-ד].

 

[1] “וכיצד היא רפואתם? מי שהוא בעל חמה, אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל. וילך בדרך זו זמן מרובה עד שיתעקר החמה מלבו. ואם היה גבה לב ינהיג עצמו בבזיון… עד שיעקור גובה הלב ממנו, ויחזור לדרך האמצעית שהוא הדרך הטובה“.

[2] ובדרך קצת אחרת: מי שמספר לשון הרע, “יודע” הכול בוודאות ובנחרצות; פלוני גנב, פלוני שקרן וכו’. חלק מהתיקון לכך הוא שילמד האדם את עצמו להיות נחרץ פחות. לא כל הנסיבות ידועות, ולעולם אין האדם יודע באמת ולעומק מה עובר חברו ומה בלבו של חברו.

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!