דברי תורה לפרשת כי תשא

דברי תורה, רעיונות, שאלות ותשובות, “ווארטים”, לפרשת כי תשא
image_printהדפסה - print

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש כופר נפשו… ולא יהיה בהם נגף, בפקוד אותם (ל, יב)

התורה אוסרת לספור את בני ישראל באופן ישיר (מפקד אוכלוסין)[1]. לכן הספירה נעשית באמצעות נתינה – כל אחד מבני ישראל נותן סכום קבוע (מחצית השקל) והספירה מתבצעת על פי חישוב הסך שניתן. וכבר דנו המפרשים והמחברים השונים מה הטעם לאיסור הספירה, וניתנו על כך הסברים ותשובות שונות.

הרב יונתן זקס ז”ל, בספרו שיג ושיח, מסכם מספר הסברים שניתנו במהלך הדורות[2], ובהמשך לכך מציע הסבר משלו: כשעם מסוים עורך מפקד אוכלוסין, הדבר נעשה מתוך הנחה שהמספר מבטא בדרך כזו או אחרת את כוחו של העם (עם גדול, נחשב לעם חזק). אך עם ישראל שונה מכל האומות מבחינה זו. כוחו של עם ישראל מנותק לחלוטין ממספרו, ואף תרומתו והשפעתו הכללית על האנושות עולה לאין שיעור על היחס המספרי בינו לבין אוכלוסיית העולם. הדבר צריך להיות נטוע בתודעה, ומכאן המניעה לספור את עם ישראל באופן ישיר. את עם ישראל “סופרים” על ידי תרומה ונתינה (מחצית השקל), כי “כוחו” של עם ישראל הוא ברוחו ובתרומתו הגדולה לעולם:

“אבקש להציע פירוש נוסף – ולו רק על דרך המדרש, בלי יומרה לטעון שזהו מובנו הפשוט של הפסוק. מדוע אומות מקיימות מפקדי אוכלוסין? כדי לאמוד את כוחן… ההנחה שמאחורי כל מפקד היא: יש כוח במספרים. אם המספרים גדולים, העם חזק.

משום כך, מסוכן לספור יהודים. אנחנו עם קטנטן. הסופר המנוח מילטון הימלפרב כתב פעם שמספר היהודים בעולם אינו עולה לכדי שגיאה סטטיסטית במפקד בסין… לפי כל אמת מידה נורמלית אנחנו קטנים מכדי שנהיה בעלי משמעות. אין זה נכון רק בימינו, כך היה גם בימי התורה… ‘לא מרובכם מכל העמים חשק ה’ בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים’ (דברים ז, יז). מסוכן לספור יהודים, מפני שאילו האמינו היהודים ולו לרגע קטן, שהכוח טמון במספרים, היה עמנו נכנע כבר מזמן לייאוש.

איך אפשר אפוא לאמוד את כוחו של עם ישראל? בעיניי, התשובה של התורה יפה להפליא. בקש מהיהודים לתת, ואז ספור את התרומות. מבחינה מספרית אנחנו קטנים, אבל במונחים של תרומה לציווליזציה האנושית ולאנושות אנחנו עצומים[3]” (ור’ עוד בהערה[4]).

מחצית השקל, תרומה לה’ (ל, יג)

מדוע נקבע שיעור הנתינה לכל אחד ל”מחצית השקל” דווקא? כתבו הראשונים, שהדבר מסמל אחדות וחיבור, וכפי שמסכם החיד”א בספרו פני דוד – “טעם למחצית השקל, פירשו הראשונים להורות אחדות, כי כל איש ישראל חייב לאהוב חברו כאילו הם גוף אחד. אי לזאת, זה יתנו כל אחד מחצית השקל, דהוא וחבירו היו לאחדים, ובין שניהם שקל שלם. ולכן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, ועשיר ורש נפגשו”.

ומוסיף החיד”א ומסביר בדרך חידוד, מדוע דווקא כעת התחדש מסר זה, שכל ישראל גוף אחד:

רש”י כותב בפסוק טז, שהציווי למנות היה לאחר מעשה העגל (“למדת שנצטווה למנותם בתחילת נדבת המשכן, אחר מעשה העגל”). והנה, כידוע, אחת הטענות לסנגר על בני ישראל שחטאו בעבודה זרה במעשה העגל, הייתה הטענה, שבהר סיני נאמרו ציוויי הלוחות בלשון יחיד, “אנוכי ה’ אלוקיך“, ולא “ה’ אלוקיכם“, שמזה יכלו לטעות ולהבין, שהציווי נאמר באופן פרטני רק למשה רבינו ולא לעם כולו.

על רקע זה באה מצוות מחצית השקל, שממנה ילמדו בני ישראל שכל עם ישראל נחשב לגוף אחד; וממילא על ידי כך יבינו, שהסיבה האמיתית לכך שהקב”ה פנה לעם בלשון יחיד, “אלוקיך”, הייתה שכל ישראל נחשבים לגוף אחד, ולפיכך ניתן לפנות אליהם בלשון יחיד, “אלוקיך”. ולכן, דווקא בנקודת זמן זו בא המסר של מחצית השקל, שכל ישראל נחשבים לאחד, לדבוקה אחת.

[ומוסיף החיד”א, שכך ניתן גם להסביר (בדרך דרש) את המילים “לכפר על נפשותיכם”: על ידי הבנה זו (שעם ישראל אחד), תתוקן טעותכם, שהתייחסתם לעצמכם כ”נפשותיכם”, כרבים נפרדים, שאינם אחד, וכתוצאה מכך טעיתם בהבנת הפסוק “אנוכי ה’ אלוקיך”][5].

ובלב כל חכם לב, נתתי חכמה (לא, ו)

מלשון זו של הפסוק (“ובלב כל חכם לב – נתתי חכמה”) למדו חז”ל במסכת ברכות (דף נה): “אין הקב”ה נותן חכמה, אלא למי שיש בו חכמה”.

כלומר,   התנאי לכך שהקב”ה יעניק לאדם חכמה, הוא שכבר תהיה בו חכמה קודם לכן (וזהו שנאמר בפסוק, שהקב”ה נותן חכמה “בלב כל חכם לב”, בליבו של מי שכבר חכם קודם לכן)[6].

והדברים צריכים ביאור – מה היא אותה חכמה מוקדמת שמהווה תנאי לקבלת חכמה מהקב”ה? ומה בכלל פשר אמירה זו, שאין הקב”ה נותן חכמה אלא למי ש”כבר יש בו חכמה”?

הנצי”ב, בפירושו “העמק דבר”, מפרש את הדברים כך: אין הקב”ה מסייע לאדם להשיג ידיעות ולהתקדם בלימודו, אם אין בו דעת כיצד לנהוג במה שהוא לומד, וכיצד לא לעשות בלימודו ובידיעותיו שימוש שאינו ראוי. וזו אם כן כוונת חז”ל: אין הקב”ה נותן לאדם סייעתא דשמיא בלימוד וברכישת חכמה, אלא אם כן יש בו חכמה, היינו, דעת כיצד להתייחס ללימודו ולידיעותיו[7]. וכך נראה מדברי המדרש בקהלת רבה, א, ה[8].

רש”ר הירש בפירושו, מתייחס גם הוא למאמר חז”ל הנ”ל בברכות (“אין הקב”ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה”), והוא מבאר אותו כך: “אין הקדוש ברוך הוא משרה את חכמתו אלא על מי שיש בו כבר כשרון של חכמה טבעית אנושית, וכבר פיתח בעצמו את הכשרון הזה. חכמת ישראל האמיתית אין בה מקום לאותו מופת אלוהי, כביכול, ההופך את הפתי של אתמול לאיש האלוהים של היום, מלא החכמה וההתלהבות”.

כלומר, לפי דבריו, הדגש הוא על כך שאדם צריך לפתח את כשרון החכמה שבו בכוחות עצמו, ורק אז יסייע לו הקב”ה ממרום ויוסיף בו חכמה. אך אין הקב”ה מעניק חכמה סתם כך, למי שאינו עמל ומפתח בעצמו את חכמתו.

אך את שבתותי תשמורו (לא, יג)

בפסוק זה נאמר “שבתותי” בלשון רבים, ואילו בפסוק שלאחר מכן נאמר “ושמרתם את השבת“, בלשון יחיד. מה פשר השינו? מבאר זאת הגרי”ז סולובייצ’יק כך:

כידוע, ישנם שני טעמים עיקריים לשמירת השבת- האחד, זכר ליציאת מצרים, והשני, זכר למעשה בראשית (ושני טעמים אלה מוזכרים גם בנוסח הקידוש – “זכר ליציאת מצרים” ו”זכרון למעשה בראשית”).

והנה, הטעם הראשון שייך גם בשאר המועדים, ואילו הטעם השני, זכר למעשה בראשית, שייך דווקא בשבת ולא במועדים.

ועל פי זה מובן היטב שינוי הלשון בפסוקים: בפסוק הראשון, הדגש הוא על הטעם של זכר ליציאת מצרים (שהרי נאמר בסוף הפסוק “לדעת כי אני ה’ מקדשכם”, וקדושה זו היא בהוצאת ישראל ממצרים ע”י הקב”ה והפיכתם לעם), ולכן נאמר בו “שבתותי” בלשון רבים, לכלול את השבת ואת המועדים, שאף הם נקראים “שבתות”[9]; ואילו מהפסוק השני ואילך, הדגש הוא על זכר למעשה בראשית (כפי שנאמר בהמשך, בפסוק יז, “כי ששת ימים עשה ה’ וכו'”), ולכן נאמר שם “שבת” בלשון יחיד, כי טעם זה אינו שייך בשאר מועדים.

ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם (לא, יד)

פסוק זה הוא אחד המקורות לכך שמותר לחלל שבת לצורך הצלת חיים; שנאמר, “קודש היא לכם“, אתם העיקר, והשבת טפלה לכם [דברי רב נחמן בר יצחק במס’ יומא דף פה ע”ב (ומלבד מקור זה מובאים שם גם מקורות ידועים אחרים שמותר לחלל שבת להצלת נפש, כגון הפסוק “וחי בהם” ולא שימות בהם וכו’)].

מקשה המשך חכמה – מאחר שערך החיים עדיף מערך קדושת השבת (שהרי קדושת השבת נדחית כאמור כדי להציל חיי יהודי), אם כן איך ייתכן שהמחלל שבת דינו מיתה? הרי אם החיים חשובים מן השבת, אין הדין נותן שיילקחו חיי אדם על שחילל שבת (עיין לשונו בהערה[10]).

ומיישב המשך חכמה כך: אמנם ערך החיים עולה על ערך השבת; אך אדם המחלל שבת, הרי הוא מנתק את עצמו מהקשר המיוחד שבין הקב”ה לעם ישראל; ומי שמנתק עצמו מקשר זה, אין חייו חיים, ועונש המיתה מיטיב עמו ומהווה את כפרתו (עיין לשונו בהערה[11]).

ומוסיף על כך המשך חכמה, שהסבר זה רמוז וכלול בפסוק עצמו. כיצד? לשונו המלאה של הפסוק היא –  “ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם, מחלליה מות יומת, כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא”; וסדר הפסוק נדרש כך – תחילה אומר הפסוק “כי קודש היא לכם”, דהיינו, אתם העיקר והשבת טפלה לכם, ולכן פיקוח נפש דוחה שבת, כאמור לעיל; וממשיך הפסוק שעל אף זאת, “מחלליה מות יומת”, כלומר, אע”פ שפיקוח נפש דוחה שבת (וא”כ ערך החיים עולה על ערך השבת), בכל זאת המחלל את השבת דינו מיתה. ומדוע זה כך? מסיים הפסוק, “כי כל העושה בה מלאכה, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה”, דהיינו, כמוסבר לעיל, מי שעשה מלאכה וחילל את השבת, כרת בעצמו את נפשו מהקשר בינו לבין הקב”ה וירד ממעלתו באופן המחייב ומצדיק את עונשו, כמבואר לעיל[12].

ויחר אף משה, וישלך מידיו את הלוחות (לב, יט)

על פי התיאור בפסוקים, כשירד משה מן ההר וראה את חטא העגל, הוא השליך מידיו את הלוחות.

וכבר הקשו רבים, מה התחדש למשה כשירד מן ההר? הרי עוד לפני רדתו מן ההר, כבר הודיע לו הקב”ה במפורש על כך שהעם חטא בעגל (“לך רד כי שיחת עמך וגו'”).

הספורנו מסביר זאת כך: אמנם על החטא גופא נודע למשה עוד לפני שירד; אך כשירד מן ההר וראה את המתרחש, התחדש לו דבר נוסף: לא זו בלבד שבנ”י חטאו, אלא הם אף שמחים בחטא, עד כדי ריקודים ומחולות (“וירא את העגל ואת המחולות”). הבנה זו, שבני ישראל התחברו לחטא ושמחים בו, היא שהביאה לשבירת הלוחות. נמצא לפירושו, ששבירת הלוחות לא הייתה רק מחמת חטא העגל גופא, אלא מחמת שמחתם בדבר. וזאת משום שישנו הבדל גדול בין עשיית חטא, לבין התדבקות בחטא ועשייתו מתוך שמחה[13].

אפשרות נוספת ליישב מדוע שבר משה את הלוחות דווקא ברדתו מן ההר ולא קודם לכן: משה רצה לשבור את הלוחות דווקא לנגד עיני העם, כדי לעורר את בני ישראל במעשה זה, שיחזרו בתשובה ויתנערו מטעותם (ועיין במשך חכמה שנביא בהערה הבאה). לכן, שבירת הלוחות הייתה דווקא ברדתו מן ההר, לעיניהם (ועיין ברוח זו בספורנו בסוף משפטים פרק כד, וכן באברבנאל, ובהעמק דבר כי תשא פרק לב פסוק טו).

תירוץ נוסף: אינה דומה שמיעה לראיה, ולכן, גם כששמע משה מפי הקב”ה, לא עשה בו הדבר רושם כל כך כמו הראיה בעיניו. וכך מבואר בספר העיקרים (הגאון רבי יוסף אלבו, אחד מגדולי הראשונים), ד, טו – “שהדבר הנראה לעיניים מצער את האדם צער גדול יותר מהידיעה בו, שהאדם מתפעל יותר מהמורגש ומושג בחוש, יותר ממה שיתפעל מן הנודע באמיתות. הלא תראה, משה רבינו עליו השלום נאמר לו מפי השם בהר לך רד וגו’, ולא היה הדבר אצלו בספק כלל אחר שנאמר לו מפי השם. ועם כל זה לא נמנע מלהוריד הלוחות… וכשקרב אל המחנה וראה את העגל בחוש, חרה אפו וישלך מידיו את הלוחות, וישבר אותם תחת ההר. הרי שנתפעל מן הנראה לעיניים ונצטער וחרה אפו יותר ממה שנתפעל מן הנשמע, ואע”פ שהיה יודע שהנאמר לו מפי השי”ת אמת גמור בלא ספק”.

והנה, הגאון רבי משה פיינשטיין בתשובותיו (שו”ת אגרות משה, יו”ד, א, רכג), מתייחס לסברה אחרונה זו (המועלית שם על ידי השואל כניסיון להסביר מה התחדש ברדת משה מההר) ואינו מקבל אותה; לשיטתו, לא ניתן לקבל ששמיעה מהקב”ה עצמו תהיה פחותה מראיה: “הוא לעניות דעתי דבר שחס ושלום לומר כן אצל משה, ששמע מהקב”ה, ששמיעה מה’ ודאי לא גרע מראיה, אף לעניין התרגשות” (לכן, הוא דוחה הסבר זה ומתרץ כשני התירוצים שהובאו לעיל).

[ואולי אפשר לומר, ששורש המחלוקת הוא בשאלה, מדוע ראיה עדיפה משמיעה: האם הדבר נובע מהוודאות שבראיה (ולפי זה, כאשר השמיעה היא מהקב”ה עצמו, לא שייכת סברה זו, וכך הבין האגרות משה), או שמא זוהי פשוט תכונה חקוקה בנפש, שדברים הנקלטים באדם בחוש הראייה, עושים בנפשו רושם יותר מאשר שמיעה (ולכן, גם אם רמת הוודאות שווה בין שמיעה לראיה, הטבע האנושי הוא כזה שהראיה חוקקת רושם עז יותר)].

**

לאחר מכן הראוני, שבמדרש בשמות רבה ישנה ג”כ תשובה מעין תשובתו של בעל העיקרים הנ”ל (היינו, שהסיבה שמשה שבר רק למטה ולא כשהיה למעלה, היא משום שלא הסתפק בשמיעה אלא רק בראיה); אך המעיין בדברי המדרש יראה, שלשיטתו, אין זה משום ההבדל בין הרושם שבראיה לעומת הרושם שבשמיעה (כפי שמשמע מלשון העיקרים), אלא מסיבה אחרת, ללמד לדורות שלעולם אין לפעול לפי שמועה ששומעים מיחיד. וזו לשון המדרש:

“אתה מוצא, בשעה שאמר לו הקב”ה ‘לך רד כי שחת עמך’, היה תופס בלוחות, ולא היה מאמין שחטאו ישראל; אמר, אם איני רואה איני מאמין, שנאמר (שמות ל”ב) ‘ויהי כאשר קרב אל המחנה וגו”, שלא שברן עד שראה בעיניו. אפשר שלא היה משה מאמין בהקב”ה, שאמר לו ‘כי שחת עמך’? אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל, אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן, אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה“.

וישלך מידיו את הלוחות (לב, יט)

לפי המשך חכמה, שבירת הלוחות אינה רק פעולה של כעס, אלא פעולה שנועדה להעביר מסר לעם, והוא, שאין קדושה עצמית בלוחות, אלא כל קדושתם יונקת מכך שהם אמצעי וכלי לקיום רצון ה’; ולפיכך, במציאות כזו שבה רצון ה’ מופר ומחולל כפי שנעשה בחטא העגל, אין עוד טעם בקדושת הלוחות. והוא הדין בדברים קדושים אחרים, כגון ארץ ישראל, ירושלים, או המקדש. ובלשונו:

“כל הקדושות, ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, המה רק פרטי וסעיפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה. ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. ה’ יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה, וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, כי הלוחות מכתב אלוקים, גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם, כשתקיימו מה שכתוב בהם. וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרס, ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם, רק ה’ יתברך הוא קדוש במציאותו המחויבת, ולו נאווה תהילה ועבודה… כל המקומות הקדושים, אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות; והר סיני, מקור הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר”.

ומוסיף המשך חכמה, שבכך טעו בני ישראל גם במישור היחס אל משה רבינו: הכבוד והקדושה שייחסו לו הגיעו לכדי כך, שהם ייחסו לו קדושה עצמית, ועל כן חשו חסרי אונים וחסרים כשבושש לבוא, וחטאו כפי שחטאו. ובדיוק כדי לשלול מכל וכל הלך מחשבה זה, שבר משה את הלוחות, להמחיש שאין דבר בעולם הקדוש בקדושה עצמית, המנותקת מקיום רצון ה’. ובלשונו:

“ועל זה צווח משה ככרוכיא, האם תדמו כי אני עניין ואיזו קדושה, בלתי מצוות ה’, עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל? חלילה, גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי, הייתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה…וזהו ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות, וראה כי גדל טעותן עד אשר לא חשבוהו לספק כלל, כי לא רצו לעמוד אולי יירד משה ולהביט מרחוק על ביאתו, רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלוקי, הבין טעותן, ויחר אף משה, וישלך מידיו את הלוחות, רוצה לומר כי אין שום קדושה ועניין אלוקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית”ש, ואם הביא הלוחות, היו כמחלפים עגל בלוח, ולא סרו מטעותם. אולם כאשר שבר הלוחות, ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה’ ותורתו הטהורה”.

[מן האמור עולה, ששבירת הלוחות לא נבעה מכעס בלבד, אלא נעשתה במכוון כדי להעביר מסר לבני ישראל; ובכך גם מיושב הקושי בהערה הקודמת, מדוע שבר משה את הלוחות דווקא ברדתו מן ההר ולא קודם לכן; כי כאמור המטרה הייתה להעביר מסר אליהם, לעיניהם].

וראית את אחורי, ופני לא יראו (לג, כג)

בתגובה לבקשת משה “הודיעני נא את דרכיך”, אומר לו הקב”ה, “וראית את אחורי, ופני לא יראו”.

החתם סופר מפרש זאת כך – פעמים רבות מתחוללים מאורעות בעולם, אשר נראים כאקראיים או בלתי מובנים; ורק לאחר זמן רב, אנו מבינים מדוע קרו כפי שקרו, כפי שקרה במגילת אסתר – בזמן אמת המאורעות נראו אקראיים ותמוהים וללא תכנון, אך בדיעבד, מבינים כיצד הכול תוכנן מלמעלה ונועד להביא לתוצאת ההצלה. וזהו “וראית את אחורי, ופני לא יראו”, האדם בעולם נידון להבין דברים רק בדיעבד ובמבט לאחור, ולא במבט לפנים, בזמן אמת כשהוא ניצב אל מול המאורעות עצמם. והטעם שכך נוהג הקב”ה בעולם, הוא כדי שיקבל האדם שכר על האמונה וההתחזקות גם כשהדברים נראים לו תמוהים. ובלשונו:

“הנה אנו רואים כמה דברים, סיבות מסיבות שונות הנעשים בארץ, אשר אנו מתמהים למה עשה השם יתברך ככה. אבל לאחר רבות הזמן אנו רואים ומבינים למפרע הכול… וכאשר היה בנס פורים, בהריגת ושתי ולקיחת אסתר, וכל הסיבות שסיבבו לדבר הזה, והכול היה הכנה להצלת ישראל. אבל קודם שנעשה פתגם המלך, אין אנו מבינים (דהיינו, בזמן אמת איננו מבינים מדוע נוהג הקב”ה כפי שנוהג, והדברים נראים כאקראיים), רק מאמינים, בלתי ספק (=ללא ספק), לא דבר ריק הוא, אלא שמאיתנו טעם הדבר כמוס ונעלם; זאת האמונה טובה גדולה היא לנו, כי מקבלים שכר על האמונה, וזה ‘וראית את אחורי’, לאחר שנעשה תכלית הדבר תראה ותבין למפרע מה שהיה ומה שנעשה, אבל ‘ופני לא יראו’, קודם הדבר לא יראו ולא יבינו תכליתו”.

 

[1] ואכן, בספר שמואל ב, כד, לאחר שדוד המלך ספר את העם באופן ישיר, הוא הבין שחטא ועשה תשובה על כך (“חטאתי מאוד אשר עשיתי, ועתה ה’ העבר נא את עוון עבדך כי נסכלתי מאוד”), אך למרות תשובתו, הספירה גרמה למגיפה גדולה בקרב העם.

[2] רש”י – מצד חשש עין הרע; רבינו בחיי – כאשר אנשים נספרים, ההתייחסות אליהם היא כאל נפרדים ולא כחלק מקהילה, והדבר גורם לכך שהיחיד נשפט על פי מידותיו וזכויותיו שלו בלבד ולא כחלק מהקהילה; פירוש נוסף הוא של הספורנו, כפי שמסכם את דבריו הרב זקס – “מפקד מזכיר לנו את מה שהשתנה, הוא מפנה את תשומת הלב למתים ולחיים כאחד, וגם הדבר הזה מסוכן, מפני שהוא מעלה את השאלה ‘באיזו זכות אני כאן, בין החיים, ואחרים לא’. כדי לעקוף זאת אנו נדרשים לתת מעין כופר נפש, מתנה למקדש ולעבודת ה’ הנעשית בו”.

[3] בהמשך דבריו מתאר המחבר באריכות את התרומה היהודית במספר רב של תחומים, וחותם תיאור זה במלים –

“אולם, מעל הכול ניצבת התרומה היהודית לחיי הרוח. היא ייחודית ומרובה, ולא זו בלבד אלא שהיא אף קבעה את כל מהלך התפתחותה של הציוויליזציה המערבית. העם הזערורי הזה ייצר בדרך כלשהי זרם בלתי פוסק של אבות, כוהנים, משוררים ונביאים, חכמי הלכה ואגדה, פוסקים ופרשנים, פילוסופים ומיסטיקנים, גדולי תורה וצדיקים, במידה כמעט בלתי נתפסת… פעם אחר פעם התנער עם ישראל מחורבנות והתחדש בפרץ יצירתיות. חורבן בית המקדש הראשון הוליד את לימוד התורה השיטתי בבבל. חורבן בית שני האיץ את התפתחותה של התפתחותה של ספרות התורה שבעל פה: המדרש, המשנה והתלמוד. העימותים עם הקראים והנוצרים הניבו את גדולי פרשני המקרא. אתגר הניאו-אפלטוניות והניאו-אריסטוטליות שהעמיד העולם המוסלמי, עורר תור זהב של פילוסופיה יהודית בספרד שבין המאה השתים עשרה למאה הארבע עשרה.

אם רצונכם לאמוד את כוחו של עם ישראל, בקשו מהיהודים לתת, וספרו את התרומות. זהו הרעיון רב ההוד הפותח את פרשת השבוע שלנו“.  

[4] אסמכתא לרעיון זה מביא המחבר מספר שופטים, פרקים ו-ז. שם יוצא גדעון למלחמה נגד מדיין, ומגייס בתחילה שלושים ושניים אלף איש; הקב”ה מורה לו להפחית מספר זה: “רב העם אשר איתך מתתי את מדין בידם” (ז, ב). לכן, משלח גדעון לביתם עשרים ושניים אלף איש היראים מן המלחמה. ועדיין אומר הקב”ה לגדעון, “עוד העם רב”, וגם ממספר זה מפחית גדעון אנשים באמצעות מבחן, כיצד הם שותים מים (מי שבדרך שתייתו כורע על ברכיו, כדרך עבודה זרה, לא יצא למלחמה), וכך נותרים שלוש מאות איש בלבד, המנצחים את מדיין באמצעות תחבולה. על תיאור זה כותב המחבר –

“ניכר כי לפנינו יותר מסיפור מלחמה גרידא. התנ”ך הוא טקסט דתי, לא צבאי. מה שה’ אמר לגדעון – מה שה’ אומר לאבותינו ולנו זה ארבעת אלפים שנה – הוא שכדי לנצח בקרב היהודי, בקרב של הרוח, כדי לנצח את ניצחון הלב, הנפש והנשמה, אין צורך במספרים גדולים. צריך התמסרות, מחויבות, לימוד, תפילה, חזון, אומץ, אידיאלים, תקווה. צריך אנשים שנטייתם הטבעית היא לתת, לתרום. תן להם לתת, ואז ספור את התרומות; הדרך המדויקת ביותר שהותוותה אי פעם למדוד כוחו של עם”.

[5] לשון החיד”א: “ואפשר שלאחר שעשו העגל, שטעו בטענת כי אמר אלוקים ‘אנוכי ה’ אלוקיך’ לשון יחיד, וכמו שאמר משה רבינו עליו השלום, ‘לי ציווית’, להם לא ציווית’, לכן בא אחר כך מצוות מחצית השקל, להורות שכולם נחשבים כאחד, וזה שנאמר ‘לכפר על נפשותיכם, כלומר, על אשר עלה על לבכם כי אתם הרבים, ועל זה סברתם, כי אני ה’ אלוקיך בלשון יחיד נאמר, ולא דיבר לכל ישראל, וצריכים אתם לכפר על ‘נפשותיכם’, על מה שהחזקתם נפשותיכם רבים, כי לפי האמת, נפש אחת אתם חשובים, ולכן זה יתנו מחצית השקל, להורות כי כל אחד פלגא דגופא עם חבירו”.

[6] וכך מדייקת הגמ’ גם מהפסוק בדניאל (ב, כא) – “יהב חכמתא לחכימין” (תרגום: נותן חכמה לחכמים).

[7] ובלשונו- “והכוונה בזה, דשורש חכמה מתפרש על שתי הוראות, א’- שכל וחריצות, ב’- לימודיות ומדעים, מה שהעלו אחרים כבר… ולמי הוא מסייע ויהיב מדעין… למי שהוא בר שכל, וידע היאך לשמור את ידיעותיו, שלא ילכו למקום שאינו ראוי”.

בהמשך דבריו מוסיף הנצי”ב פירוש אחר (אך דומה): אין הקב”ה נותן חכמת השכל, אלא למי שיש בו כבר חכמת הלב, יראת ה’. וזהו “ובלב כל חכם לב, נתתי חכמה” – מי שהוא “חכם לב”, שלבו מלא ביראת שמים, בו ראוי לתת “חכמה”, חכמת השכל.

[8] שם במדרש מובא ששאלה “מטרוניתא אחת” את רבי יוסי בן חלפתא, מה פשר מאמר זה שאין הקב”ה נותן חכמה אלא לחכמים, והסביר לה רבי יוסי – “אילו נתן הקב”ה חכמה לטפשים, היו יושבין והוגין בה בבתי כסאות ובבתי תיאטראות ובבתי מרחצאות, אלא נתן הקב”ה חכמה לחכימין, והם יושבין והוגין בה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות”.

[9] וכך מבואר ברש”י במס’ שבועות דף טו ע”ב, שכאשר נאמר “שבתותי”, הכוונה גם ליו”ט, ומכאן שאין בניין בית המקדש דוחה יו”ט, שנאמר “שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו”.

[10] “הלא השבת גופיה נדחית מפני פיקוח נפש אחת מישראל, והרי היא קלה אף מפני ספק פיקוח נפשו של אדם. ומי שעובר על השבת, נהרג ונסקל!”.

[11] “אכן באמת קדושת השבת נדחית מפני נפשו של ישראל, כי אם אין ישראל, ליכא שבת בעולם, ומי יעידו על שביתות השם ממעשיו ועל קדמותו בעולם. אכן, אם הישראלי לא שמר את השבת… גם אם אינו נסקל, נפשו נכרתת מן הקשר האמיץ אשר קשורה כנסת ישראל בה’ ובתורתו, ומיתתו טובה גדולה לו”.

[12] ובלשונו: “כי קודש היא לכם, היינו שהיא נתונה לכם, ואתם העיקר, והיא (=השבת) הטפלה לכם… ועושים כל צרכיהם בחולי שיש בו סכנה בשבת, כי אם אין ישראל, מי המה המקדשים אותה. ואף על פי כן, ‘מחלליה מות יומת’, כי המחללה, הוא נשפל ממעלתו וחילל ברית קודש שהיה בינו ובין השם, ‘כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה’, אם כן הוא לאו בר קיימא הוא, ומיתתו טובה גדולה לו”.

[13] “כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, כעניין ‘כי רעתכי אז תעלוזי’ (ירמיה יא, טו), ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות…”.

[וברוח זו כותב רש”ר הירש: “כל עוד אמונת ההבל האלילית בכל צורה שהיא עולה על יסוד שגיון הרוח, ומצטמצמת בתחום השכל בלבד, עדיין יש תקוה שבמקום השגיון תבוא הדעת…ובנקל יחזרו למוטב. אולם אם אמונת ההבל האלילית עברה מתחום התעייה הרוחנית אל תחום השחתת המידות והמעשים בחיי המוסר, וההוללות החושנית מתקדשת בריש גלי על מזבח השגיון, או אז מתדבקת החושניות אל השרשים המציעים לה את המזון הרצוי לה כל כך. וכשם שקל ללמד דעת את העם כל עוד הוא שוגה בחיי רוחו בלבד, כן קשה לתקן את מידות העם ששקע בהשחתה מוסרית, ואז קשה גם ללמד אותו דעת. כל עוד ידע משה רק על אודות העגל והאלהתו, עדיין קיווה שיוכל להקים מקום טהרה לתורה בקרב העם, והוא לקח בידו את עדות התורה ברדתו מן ההר. אולם כאשר ראה את העגל ואת המחולות שערכו מסביבו, נוכח לדעת שהשגיון האלילי – כדרך העולם – כבר הביא לידי התפרקות יצרי החושניות, ואז הבין שתחילה יש להחזיר את העם למוטב, למען התורה הזאת. ללא היסוסים…השליך את הלוחות וישבר אתם. על ידי המעשה הזה הכריז בכל תוקף, שהעם במצבו הנוכחי איננו ראוי ואיננו כשיר לקבל את התורה הזאת”].

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!