דברי תורה לפרשת כי תצא

דברי תורה לפרשת כי תצא – ווארטים, רעיונות, שאלות ותשובות על הפרשה

 [photo by Hasan Almasy on Unsplash] 

כי יקרא קן ציפור לפניך וכו’ (כב, ו)

פסוקים אלה הם המקור למצוות “שילוח הקן”: כאשר אדם בא לקחת אפרוחים או ביצים מקינם, לא ייקח את הציפור יחד עמם, אלא קודם עליו לשלח את הציפור לחופשי ורק אז לקחת את הבנים.

הרמב”ם, בספר מורה נבוכים (חלק ג פרק כו), מאריך להוכיח שלכל מצווה יש טעם[1], ובכלל זה גם מצוות שילוח הקן, שאף לה יש טעם. ומה הוא הטעם? מבאר הרמב”ם שם בפרק מח, שהטעם הוא שלא לצער את הציפור, כשרואה את אפרוחיה נלקחים[2].

ומקשה הרמב”ם על עצמו, שדבריו אלה לכאורה נסתרים מדברי חז”ל במסכת ברכות (דף לג ע”ב); שהרי במשנה שם נאמר, “האומר ‘על קן ציפור יגיעו רחמיך’, משתקים אותו”. כלומר, מי שבא לשבח את הקב”ה על כך שמכוח רחמיו ציווה על מצוות שילוח הקן, אין להניח לו לומר כך, אלא “משתקים אותו” (משתיקים אותו). ומבארת הגמרא שם (באחד ההסברים) מדוע משתקים אותו, “שעושה מידותיו של הקב”ה רחמים, ואינן אלא גזירות”; כלומר, יש להתייחס למצוות (ובכלל זה מצוות שילוח הקן) כגזירות ולא לייחס להן הסברים מצד רחמים וכו’[3]. דברי הגמרא הללו סותרים לכאורה לדברי הרמב”ם שהבאנו לעיל, בעניין טעמי המצוות והטעם לשילוח הקן.

הרמב”ם מתרץ (שם במורה נבוכים, חלק ג פרק כו), שדברי חז”ל הנ”ל במסכת ברכות (“שעושה מידותיו של הקב”ה רחמים ואינן אלא גזירות”) הם דעת יחיד בלבד, ואין אנו סוברים כך (אלא אנו סוברים שהעיקר הוא כדעה השנייה שם בברכות, ולפיה, הטעם ש”משתקין אותו” הוא טעם אחר, לפי שמטיל קנאה במעשה בראשית וכו’)[4].

ואילו הרמב”ן בפרשתנו מיישב את הקושי באופן אחר: מה שנאמר בגמ’ בברכות “שעושה מידותיו של הקב”ה רחמים ואינן אלא גזירות”, אין הכוונה בכך לומר, שיש פסול בעצם נתינת הטעם למצווה; אלא הפסול הוא בכך, שאותו אדם טועה בהבנתו וסבור שהציווי נועד לטובת בעל החיים; בעוד שלפי האמת אין זה כך, אלא מטרת המצווה היא לצורך עיצוב מידות האדם, שלא יהיה אכזרי אלא רחמן. וזהו “שעושה מידותיו של הקב”ה רחמים ואינן אלא גזירות” – אותו אדם סבור שהמצווה נועדה לטובת בעל החיים, ובפועל מטרת המצווה היא לחנך את האדם ולעצב את מידותיו שלו.

[ובדרך זו הולך הרמב”ן ומיישב גם מימרת חז”ל ידועה אחרת: נאמר במדרש (לעניין מצוות שחיטה),  “וכי מה איכפת לקב”ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף? לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות“. לכאורה, כוונת המימרא היא שאין טעם למצוות ואין מקום לחיפוש טעמים[5], אך הרמב”ן כותב שאין זו הכוונה, אלא ודאי יש טעמים למצוות; וכל מה שבא המדרש לומר, הוא שהמטרה היחידה של הקב”ה במצוות הוא לתועלת האדם, לצרף ולזכך את מידותיו. וזהו שאמרו חז”ל, “וכי מה איכפת לו לקב”ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות”, כלומר, לקב”ה עצמו אין תועלת במצווה, אלא לבני האדם, לצרף ולזכך את מידותיו ולרומם את נפשו לתועלתו שלו[6]].

דרך נוספת להסביר וליישב את דברי הגמרא בברכות (“האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו”) היא על פי רש”י: רש”י כותב שם, “האומר- בתפילתו“. ונראה שכוונתו לומר, שסתם כך אין מניעה לנסות למצוא טעם למצוות, אך האומר כך בתפילתו, הרי הוא מראה בזה שהוא מחשיב את הטעם למוחלט וודאי, וזאת אין לעשות, כי בסופו של דבר אין לנו ודאות מוחלטת מהו טעמה של מצווה, אלא רק השערה[7].

שלח תשלח את האם (כב, ז)

הטעם הרווח למצווה זו הוא מניעת צער מהאם, כפי שכותב הרמב”ם במורה נבוכים חלק שלישי פרק מח, שצער האם גדול כשהיא רואה לנגד עיניה את אפרוחיה נלקחים ממנה, אך אם משלחים אותה ואז לוקחים את האפרוחים, אין צערה גדול.

טעם אחר, מעט שונה, הוא למנוע ניצול של רחמי הציפור על בניה; במצב דברים רגיל, לאדם קשה מאוד לצוד ציפור, בגלל קלותה וזריזותה; אך כשהיא נמצאת ליד בניה, היא נוטה להישאר שם ולא לברוח, מתוך דאגתה לבניה. ובאה התורה ואסרה לנצל רגש אימהי זה לצורכי הציד, ולכן מצווה האדם לשלח את האם, ולא לצודה[8]. ונראה שלכך מכוון הנצי”ב בפירוש העמק דבר – “שהאם, היה ביכולתה לפרוח מן האדם, אך ביקשה להגן על האפרוחים או על הביצים – על כן תימלט”[9].

ואילו בזוהר (תיקוני זוהר תיקון ו), מבואר טעם המצווה על דרך הנסתר: כאשר משלחים את האם, מתעוררים רחמיה וגעגועיה לאפרוחיה הנטושים, ודבר זה מעורר רחמי שמים מצד הקב”ה על עמו ונחלתו (ועיין בהערה למטה ביתר פירוט[10]). ולנפקא מינה בין הטעמים, עיין בהערה הבאה.

עוד בעניין שילוח הקן:

ישנה שאלה ידועה באחרונים, הנוגעת להלכה, והיא שאלה בסיסית ביותר במצוות שילוח הקן: כאשר התורה מצווה על שילוח הקן, האם כוונתה לצוות שכל אדם הרואה בדרכו ציפור וביצים או אפרוחים, צריך לקחת את האפרוחים או הבנים ולשלח את האם, וזאת גם אם אינו מעוניין בביצים או באפרוחים כלל (דהיינו, עליו לשלח את האם כדי לקיים את המצווה, בלי קשר לשאלה אם הוא באמת חפץ בביצים או באפרוחים); או שמא מצוות התורה לשלח את האם מוטלת אך ורק על האדם המעוניין באפרוחים או בביצים (דהיינו, שעל אדם כזה התורה מצווה, אם ברצונך לקחתם, קח אותם ללא האם; אך אין ציווי לשלח את האם סתם כך).

ונחלקו בזה הפוסקים: החוות יאיר בסימן סז (הובאו דבריו בפתחי תשובה יו”ד סימן רצב סק”א) דן בדבר ונוטה להחמיר (דהיינו, לשיטתו יש לקיים המצווה גם כשאינו מעוניין), עיין שם ראיותיו. מנגד, בשו”ת חתם סופר (או”ח, ק) מבואר בפשטות שאין חיוב אא”כ מעוניין (ושאדרבה, מי שאינו מעוניין בביצים ובכ”ז מגרש האם, מצער בעל חי בחינם וחוטא בצער בעלי חיים). וכן ראיתי מובא בשם ספר המקנה על קידושין לד וחזון איש יו”ד קעה.

והנה, לכאורה ההיגיון מורה כצד השני (דהיינו, שאין חיוב אא”כ מעוניין בביצים), שהרי כל מצוות שילוח הקן נועדה כפשוטה שלא לצער את הציפור האם, או טעמים דומים כמובא בהערה הקודמת, ואם כן בוודאי שאם לא יגע בביצים כלל אלא ישאירם כמו שהם, הדבר עדיף מבחינת הציפור ולא תצטער כלל; ואם כן, כיצד ניתן להבין את הצד הראשון, שלפיו מצווה לשלח גם כאשר האדם אינו מעוניין באפרוחים או בביצים? [וכך מאריך כאן התורה תמימה להקשות על החוות יאיר[11]].

בתשובה לכך, רגילים לומר שהמחלוקת הנ”ל (האם מצווה לגרש את האם וכו’ גם כשאינו מעוניין בביצים או האפרוחים) תלויה בשאלה מהו טעם המצווה; אם הטעם הוא מצד צער הציפור וכו’, אזי עדיף להניח לאפרוחים ולאם ולא לקחתם כלל; אך אם הטעם הוא על פי הזוהר שהבאנו בהערה הקודמת, שהעניין הוא דווקא לגרום שיתעוררו געגועי האם על בניה וכו’ וירחם הקב”ה על ישראל בגלות, אזי מובנת השיטה שלפיה על האדם לקיים מצווה זו גם אם אינו מעוניין באפרוחים ובביצים.

לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו (כב, י)

למצווה זו יש כמה טעמים על דרך הפשט:

בספר החינוך, מצווה תקנ, מבואר כך: טבע השור וטבע החמור שונה, וכל יצור בטבע, בין אדם ובין בעל חי, מצטער כשמציבים אותו בצוות עם מי ששונה ממנו – “מטעמי מצווה זו, עניין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה, וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן, וכל שכן לעשות עמהן מלאכה, וכמו שאנו רואים בעינינו באותם שאינם תחת ידינו, כי כל עוף למינו ישכון, וכל הבהמות ושאר המינין גם כן ידבקו לעולם במיניהן”.

וממשיך המחבר, שמכאן יש ללמוד לנהוג ברגישות עם בני אדם, ולא לצוותם יחד עם מי שאינם מתאימים להם: “וכל חכם לב, מזה יקח מוסר, שלא למנות שני אנשים לעולם, בדבר מכל הדברים, שיהיו רחוקים בטבעם ומשנים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי חיים שאינם בני שכל, כל שכן בבני אדם, אשר להם נפש משכלת לדעת יוצרם”.

לפי האבן עזרא, טעם האיסור הוא שאין כוח החמור והשור שווה: “והשם חמל על כל מעשיו, כי אין כוח החמור ככוח השור”.

טעם מעניין אחר מובא בבעל הטורים: השור מעלה גרה, והחמור אינו מעלה גרה, וכאשר החמור רואה את השור מעלה גרה, הוא סבור שהשור אוכל שוב, וכך הוא מקנא בו ומצטער. ובלשונו: “לפי שהשור מעלה גרה והחמור אינו מעלה גרה, וכשיראה שהשור מעלה גרה, יהיה סבור שהוא אוכל, ומצטער”[12]. ועיין עוד בהערה[13].

ונתן לה ספר כריתות (כד, א)

מובא בשם הגר”א, שמה שנתקבל לקרוא לספר כריתות בשם “גט”, הוא משום שאותיות המילה גט, גימ”ל וטי”ת, הן שתי אותיות שאינן נמצאות זו ליד זו בשום מקום בתנ”ך כולו. דבר זה מתאים למהותו של הגט, שעניינו הפרדה.

הגר”ח קנייבסקי מקשה על כך, שמלבד האותיות גימ”ל וטי”ת, ישנם צירופי אותיות נוספים שאינם מצויים בתנ”ך כולו, כגון האותיות גימ”ל וקו”ף. ותירץ, שמכל מקום, גימ”ל וטי”ת הן האותיות הראשונות באותיות האלף בי”ת, בעלות המאפיין הנ”ל (שאינן מצויות יחדיו בכל התנ”ך כולו).

כך כאמור מתרץ הגר”ח קנייבסקי בדעת הגר”א, אך בשם עצמו, הוא מסביר את הכינוי “גט” באופן אחר: “גט” מורכב מהאות גימ”ל ומהאות טי”ת. והנה, בסדר האלף בית, האות גימל מפרידה בין האות ב’ לאות ד’, והאות ט’ מפרידה בין האות ח’ לאות י’. אם נצרף את כל האותיות המופרדות הנ”ל (ב’, ד’, ח’, וי’), עולה בידינו המילה “ביחד”. נמצא שאותיות גימ”ל וטי”ת הן למעשה האותיות ה”מפרידות את הביחד”, ולכן המילה “גט” משמשת ככינוי לשטר הגירושין (בשם ספר יין מלכות).

נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושימח את אשתו אשר לקח (כד, ה)

על פי ספר החינוך במצווה תקפ”ב, טעם המצווה הוא כדלהלן- אדם נושא אשה, ובתחילה הם זרים זה לזה, והזמן שאורך להם להתגבר על הזרות, להתרגל ולהתדבק זה לזה, הוא שנה אחת; ולכן במשך שנה זו הדבר הנכון הוא שיהיו יחדיו ולא ייצא האיש לדברים אחרים, עיין בלשונו.

אך הרמב”ן כאן כותב טעם אחר: אדם בשנתו הראשונה לנישואיו שקוע כל כך בשמחתו שלו, עד שאינו נותן לבו ואינו רגיש לצרכיהם של שותפיו לצבא, ולכן עדיף שיישב בביתו… (“שלא יעבור האיש הזה על הצבא לכל דבר, לא להיות פקיד על אנשי הצבא או מצביא את עם הארץ או לכל הצריך להם כגון סיפוק מים, לא ישגיח עליהם, רק בשמחתו, והוא פירוש נכון”).

כי תחבוט זיתך, לא תפאר אחריך (כד, כ)

בפסוקים אלה מצווה התורה על מתנות עניים בשדה. אך יש להבין, מה פירוש המילים “לא תפאר אחריך”? [עיין רש”י].

רבינו בחיי כותב כך: “אל תתפאר על העניים אם אתה מיטיב להם…והעניין, לפי שראוי לאדם שיעשה חסד ושלא יפרסמנו“.

כלומר, לדבריו, התורה מצווה על המיטיב לעניים, שלא להתגאות בשל כך ולא לפרסם את הדבר.

וממשיך רבינו בחיי, שתכונה זו, עשיית חסד בצנעה וללא פרסום, נדירה היא, וזו כוונת הפסוק במשלי כ, ו, “רוב אדם יקרא איש חסדו, ואיש אמונים מי ימצא”. ופירוש הכתוב הוא כך (בלשון רבינו בחיי): “ביאור הכתוב, רוב בני אדם, כל אחד מהם יכריז החסד והטובה שעושה ולא יכסה אותה, אבל איש אמונים שיעשה חסד ולא יפרסמנו אלא שיכסנו, מי ימצא”[14].

 

 

[1] הרמב”ם מדגיש שלכל מצווה יש טעם, וגם מצוות שאנו קוראים להן בשם “חוק”, על שם שטעמן נסתר מאיתנו, אין משמעות הדבר שאין להן טעם כלל, אלא שיש להם טעם רק שהוא נסתר מאיתנו ועלינו לעמול לגלותו. הרמב”ם מוכיח כשיטתו  מכמה פסוקים, וכן ממה שאמרו חז”ל (במדבר רבה, יט, ג, ד) ששלמה ידע את הטעמים לכל המצוות (מלבד פרה אדומה), וכן ממה שאמרו חז”ל בסנהדרין דף כ”א שהקב”ה היה מגלה את טעמי המצוות אילולא החשש שמא יהיו אנשים שיזלזלו במצוות כי יחשבו שהטעמים אינם חלים לגביהם. מכל זה משמע שיש טעם, אלא שאין אנו יודעים אותו. וכן מוכיח ממימרות נוספות, עיין שם.

[2] הרמב”ם מבאר שברוב הפעמים לוקחים את הביצים במצב צעיר כל כך שאין הם ראויים לאכילה, ולכן לא התירה התורה לצער בעל חי רק משום הסיכוי הרחוק שהביצה תהיה ראויה לאכילה.

[3] הסבר נוסף בגמרא הוא, “שמטיל קנאה במעשה בראשית” (דהיינו, שמדבריו משמע שהקב”ה מרחם רק על הציפורים, ומתקנאים שאר הבריות, כביכול).

[4] יש להעיר, שישנה לכאורה סתירה ברמב”ם: כאן, כותב הרמב”ם כאמור שהדעה הסוברת “מפני שעושה מידותיו של הקב”ה רחמים וכו'” היא דעה דחויה שאין אנו סוברים כמותה, ואילו בפרק ט’ מהלכות תפילה הלכה ז’, פוסק הרמב”ם בפירוש כהלכה זו: “משתקין אותו, מפני שמצוות אלו גזירת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים, לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר”!. התוס’ יו”ט על המשנה במסכת ברכות (ה, ג) מעיר על סתירה זו, אך אינו מיישב.

[5] נציין שהרמב”ם אכן הבין את דברי המדרש הללו כבאים לשלול מתן טעם למצוות, ולכן הוא מתקשה כיצד הדבר מתיישב עם שיטתו, שיש טעם לכל מצווה. ומשיב על כך הרמב”ם שתי תשובות: ראשית, גם אם אכן מוכח ממאמר חז”ל זה שאין טעם למצוות, מכל מקום אין עיקר כדעה זו, ואין אנו פוסקים כמותה אלא כמאמרי חז”ל אחרים המורים להיפך; שנית, אומר הרמב”ם, באמת אין הכוונה כאן לומר שאין כלל טעם למצוות, אלא שאין טעם לפרטי המצוות (כגון, אם לשחוט מהצוואר או העורף). כלומר, לכל מצווה יש טעם, אך לפרטים הפנימיים לא תמיד יש טעם. ולדוגמה, במצוות שחיטה (אליה מתייחס המדרש הנ”ל), למצווה זו באופן כללי יש טעם, למנוע צער בע”ח; אך הפרט המסוים, שיש לשחוט מן הצואר, לזה אין טעם כלל, ונקבע כך רק כדי שתהיה הנהגה קבועה כיצד לקיים את מצוות השחיטה.

[6] הערה: ישנו מדרש שלא הוזכר בדברי הרמב”ם והרמב”ן, והוא המדרש בדברים רבה, פרשה ו, א, שם אומרים חז”ל, “ולמה תינוק נימול לשמונה ימים, שנתן הקב”ה רחמים עליו, להמתין לו עד שיהא בו כוחו. וכשם שרחמיו של הקב”ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה, מניין, שנאמר, ומיום השמיני והלאה יירצה לקרבן, ולא עוד אלא שאמר הקב”ה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. וכשם שנתן הקב”ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על העופות, שנאמר ‘כי יקרא קן ציפור לפניך'”. מפשט הלשון משמע, שטעם המצווה הוא רחמים ישירים על בעלי החיים ולא רק חינוך האדם, שהרי נאמר ש”נתמלא רחמים על העופות”, וצ”ע.

[7] ובמלים אחרות, עצם חיפוש הטעמים אינו אסור, אך כשאומר כך בתפילתו, נמצא שהוא סובר שזהו הטעם בוודאות, ושזהו עיקר המצווה בעיניו, והרי בפועל, טעם המצווה הוא רק משוער, ואדם צריך לקיים משום שכך נצטווה. וכך מדייק התוס’ יו”ט מלשון רש”י, שהדגיש “האומר בתפילתו” (ומבאר התוס’ יו”ט “שכשאומר בתפילה, מחליט הדבר“).

השאלה כיצד להסביר את דברי הגמרא בברכות (האם באמת כוונתה היא שאין טעם למצווה, או שמא הסבר אחר) נדונה גם בתורה תמימה כאן על הפרשה. לאחר שהמחבר כותב שטעם המצווה הוא למנוע אכזריות, הוא ממשיך וכותב: “ועל מה שכתבנו דמטעם עיקר המצוה… הוא שלא להתאכזר… אל תשיבני ממשנה דברכות לג ע”ב (כוונתו למשנה שהבאנו לעיל, שעושה מידותיו של הקב”ה רחמים וכו’)… דבאמת לא קשה כלל, דהכוונה, שמחויבים אנו לשמוע מצות ה’ רק כמו גזירת המלך ולא מפני הטעם הצפון בה לבד…” (כלומר, כוונת הגמ’ במסכת ברכות היא רק לכך, שהאדם לא יאמר נוסח שממנו משתמע, שהוא מקיים המצווה רק משום טעמה, אלא יש לקיימה משום עצם הציווי).

[8] בספר “כמוצא שלל רב” מובא הסבר זה בשם ר’ חנוך הכהן ארנטרוי, אב”ד מינכן; ועל פי זה הוא מבאר גם את דברי הגמ’ בחולין, שם מבואר שאין מצוות שילוח הקן נוהגת בציפור ביתית (כלשון הגמרא: “כי יקרא- פרט למזומן”). ודין זה מובן היטב על פי האמור לעיל, שהרי בציפור ביתית לא שייכת הסברה הנ”ל (כי אפשר היה לתופסה גם לולא רחמיה).

[9] וממשיך הנצי”ב – “וזהו מסעיפי הרחמים, ומכל מקום אינו אלא גזירה”. נציין שאף ברמב”ם, באחד מהמקומות שבהם הוא מתייחס למצוות שילוח הקן, יש רמז לטעם זה, כי כך כותב הרמב”ם בהלכות שחיטה פרק י”ג הלכה ז’: “לא אסרה תורה אלא לצוד אותה והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן שלא יילקחו, שנאמר והאם רובצת על האפרוחים”.

[10] וזה תוכן דברי התיקוני זוהר, בקצרה (כפי שהם מתורגמים ע”י הרב שלזינגר, בשו”ת שואלין ודורשין חלק ד’): כששולחים את האם מעל הבנים, האם פורחת ממקום למקום ומצטערת ובוכה, וכן האפרוחים צועקים ובוכים, ועי”ז מתעוררים הרחמים למעלה בשמים, וכל המלאכים הממונים על הציפורים שלהם שהם הנפשות הרוחות והנשמות בוכים על הציפורים שלהם שנתגרשו ממקום מנוחתם ואומרים להקב”ה, למה גזרת על ציפור זו לגרשה מהקן שלה הלא כתיב ורחמיו על כל מעשיו, ואז מתעורר הקב”ה ואומר, כל המלאכים הממונים מלמדים זכות על הציפורים שלהם, למה אין מי שיעורר רחמים על בני בכורי ישראל ועל השכינה הקדושה, שהקן שלהם היא ירושלים, והיא חריבה ושוממה ונתגרשו בגלות תחת עול השיעבוד הקשה של אומות העולם, באותה שעה צועק הקב”ה ואומר למעני למעני אעשה ואעשה למען שמי, ועי”ז מתעוררים רחמים מרובים על השכינה ועל בני ישראל שבגלות.

[הרב שלזינגר (שם) מוסיף ומביא את קושית החתם סופר, שלכאורה אם זהו הטעם, אין צורך לקיים את המצווה כשביהמ”ק קיים ואין גלות. אך מוסיף הרב שלזינגר בשם האמרי יוסף, שנעלם לכאורה מהחתם סופר, שבתיקוני זוהר עצמו הקשה רבי אלעזר לרבי שמעון אביו קושיה זו, ותירץ לו רבי שמעון שגם בזמן המקדש יש לעורר רחמים על הנשמות שחזרו בגלגול ונתגרשו מגופם הראשון, שזהו “קינם”].

[11] התורה תמימה (כאן בפרק כב אות סח) מביא את דברי החוות יאיר הנ”ל (הסובר כאמור שיש לקיים את השילוח בכל מקרה, גם אם אינו חפץ באפרוחים או הביצים) ותמה על כך: “ואני תמה בכלל איך יעלה על הדעת… כי הלוא ברור ונעלה מעל כל ספק, כי מטעם עיקר המצוה הזאת בכלל, שלא להתאכזר וליקח האם מעל הבנים בעודה רובצת עליהם, ורק אחרי כי סוף סוף תכלית כל הנבראים לא נבראו אלא בשביל האדם, וכמו שהותרה טביחת הבהמה, לכן התירה התורה ליקח את הבנים באופן כזה לקלוח מקודם את האם, שלא תראה בלקיחת הבנים, ואם כן ברור הדבר כי רק היתר התירה התורה בזה, אבל מי שאינו רוצה בטפולם כלל וכלל, בודאי הוא שרשאי לעבור מעליהם, ואדרבה, עוד עושה קורת רוח לאם ולבנים שמניחם ביחד, ואין סברה כלל שעוד יתחייב לעשות פירוד בין הדבקים…”.

[12] בעל הטורים מוסיף ומפנה לכך, שבשני מקומות בתורה נאמר “איסור לחרוש”: אחד בפסוק זה (“לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו”), ואחד בפסוק “לא תחרוש על רעך רעה” (משלי ג, כט). לדעת בעל הטורים, הדמיון הלשוני אינו מקרי, אלא בא לרמז, שכשם שהאיסור “לא תחרוש על רעך רעה” עניינו במחשבות רעות על הזולת, כך גם באיסור “לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו”, העניין הוא בכך שהדבר עלול לגרום לחמור לקנא ולחשוב “רע” אודות השור (ובלשונו: “…וזהו אל תחרוש על רעך רעה, שגורם לחמור שחורש על רעהו רעה”).

הרב זמיר כהן מביא טעם זה של הטור ומוסיף:

“והרי עבורנו הלקח כפול. האחד, לא להיות כמו השור שלועס ונהנה לעצמו, ואינו נותן לבו לחשוב על מי שנמצא לידו ושרוי בצער, אלא על האדם להיות תמיד קשוב לתחושות הסובבים אותו, ולוודא עד היכן שידו מגעת שאינו גורם צער לאיש במעשיו או בדיבוריו, ואינו מעורר קנאה אצל מכריו. ויתבונן בדעתו קומה על גבי קומה, שאם התורה חסה על בעל חיים אדיש כמו החמור שלא יבוא לידי צער של קנאה, כמה עלינו להיזהר שלא לגרום צער לבעלי חיים בעלי רגש רב כמו הכלב, ועל אחת כמה וכמה שלא להביא את חברנו, נזר הבריאה, האדם, לידי צער…

ומאידך, גם לא להיות כמו החמור, שסבור שכולם נגדו, והוא בטוח שבעל הבית נתן לחברו יותר ממנו… כל אדם מקבל כלים לשם העמידה בניסיונות הנכונים לו ביותר לשם תיקונו והגעתו לשלמותו הרוחנית בגלגול הזה, ואם היה מקבל את הכלים שקיבל חברו… לא היה בידו להגשים את ייעודו בעולם הזה” (ראיתי בעלון “הידברות”).

[13] לכאורה, לפי טעמו הנ”ל של בעל הטורים, האיסור יהיה דווקא כשהחרישה היא במין אחד שמעלה גרה ומין אחר שאינו מעלה גרה (דהיינו, מין טמא עם מין טהור), ולעומת זאת אם יחרוש בשני מינים שמעלים גרה, או שניים שאינם מעלים, כגון טמא וטמא או טהור וטהור, לא שייך טעם זה [ואח”כ ראיתי שעומד על כך ה”משך חכמה” וכותב: “לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו- בטעם הדבר כתבו, דהשור מעלה גרה והחמור רואה ומצטער. וזה כשיטת רמב”ם, דמן התורה דווקא מין אחד טהור ומין אחד טמא”].

[כמו כן, המשך חכמה מוסיף ומפנה גם לדברי הרמב”ם במורה נבוכים פרק מט, שמשם עולה שטעם האיסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו, הוא שאם יעשה כך, יבוא גם להרביע אותם. ומעיר המשך חכמה שטעם זה שבמורה נבוכים סותר לכאורה לדברי הרמב”ם במשנה תורה, כי חשש ההרבעה שייך הרבה יותר דווקא בשני מינים טמאים או בשני טהורים (כי טהור עם טמא אינו מתעבר ופחות שייך חשש ההרבעה). לבסוף מסיים המשך חכמה, “והעיקר, שזה חוק מחוקי התורה, ואין לנו לחקור טעמו”].

[14] ומעין זה במלבי”ם, על הפסוק במשלי הנ”ל (“רוב אדם יקרא איש חסדו, ואיש אמונים מי ימצא”): “… וזהו שכתוב ‘רוב אדם יקרא איש חסדו’, על זה ימצאו רבים לעשות חסד, כדי שיקראו כל איש ואיש את חסדו ויפרסמוהו, אמנם איש אמונים לא נמצא…מי ימצא איש אמונים שיעשה חסד של אמת שהוא החסד הנעשה בצנעה שלא בקריאה ופרסום רב, כי כל המעשה שרשו הוא אהבת הכבוד והגמול”.

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!