דברי תורה לפרשת וישב

דברי תורה, רעיונות, שאלות ותשובות, “ווארטים”, לפרשת וישב
image_printהדפסה - print

יוסף בן שבע עשרה שנה, היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער, את בני בלהה ואת בני זלפה, נשי אביו. ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם (לז, ב)

מחבר הספר הידוע על הש”ס, “אפיקי ים”, הגאון רבי יחיאל מיכל רבינוביץ, מתייחס לפסוק זה בהקדמתו לספרו (חלק שני) ושואל מספר שאלות על הפסוק:

ראשית, מה ראה הכתוב להדגיש “והוא נער”, מה אנו למדים מכך?[1]?

שנית, מהי הלשון “ויבא יוסף את דיבתם”, מדוע לא נאמר בדרך פשוטה, “ויספר” (כמו שנאמר בהמשך, בעניין החלומות, “ויספר אל אביו”)?

 שלישית, מדוע נאמר “אל אביהם“, ולא “אל אביו” (כמו שנאמר קודם לכן בפסוק, “נשי אביו“, וכן בהמשך הפסוקים בעניין החלומות, “ויספר אל אביו ואל אחיו”)[2]?

ומיישב המחבר כך: כוונתו של יוסף, כשסיפר ליעקב על דברים שעשו האחים, הייתה ביסודה כוונה טובה, להביא לידיעת יעקב את מעשיהם כדי שיוכיח אותם ויתקן את דרכם. וכידוע, מותר לספר דברים שליליים על אדם, כאשר הכוונה היא לתועלת (חפץ חיים כלל י’).

אלא שגם כאשר מטרת הסיפור לתועלת, אין הדבר מותר מיד, אלא נדרשים כמה תנאים: אם ניתן להשיג את אותה תועלת בדרך של תוכחה ישירה בלי לספר לאחרים, חובה לעשות כך ואסור לספר; ובנוסף, גם כשכבר מותר לספר, יש להקפיד לספר את הדברים בדיוק כפי שהם, ללא גוזמה והפרזה. וכן, צריך שכוונתו תהיה רק לתועלת, ולא להנאה עצמית מהסיפור (כמפורט בחפץ חיים, כלל י’).

ולכן מדגיש הכתוב, שכל הדברים הללו התקיימו אצל יוסף:

“והוא נער” – יוסף ידע שאין בכוחו להשיג את התועלת על ידי שיוכיח את האחים בעצמו, כי לא היו שומעים לו והיו בזים לתוכחתו, מאחר שהיה נער בלבד (ומה גם שחלק מביקורת יוסף הייתה על כך שאין נוהגים כבוד בבני השפחות בלהה וזלפה, ולכן לא היו שומעים ליוסף, שהוא עצמו היה נער ומשרת של בני השפחות).

ועוד מדגיש הכתוב “ויבא יוסף את דיבתם” (ולא “ויספר” וכדומה) – כדי להדגיש שיוסף הביא את הדברים בדיוק כפי שהם, בלי להגזים ובלי להפריז כמלוא הנימה.

וכמו כן, ההדגשה היא “אל אביהם” ולא “אל אביו” – ללמדך, שלא סיפר לו מצד שהוא אביו ורוצה להתחבב עליו, אלא המטרה הייתה שאביהם, מחנכם, יוכיח אותם ויתקן את דרכם (ואילו נאמר “אל אביו” היה מקום לחשוב שמטרת הסיפור היא גם להתחבב על אביו על ידי הסיפור, וכאמור, גם בלשון הרע לתועלת, אין היתר אלא אם הכוונה טהורה לתועלת)[3].

ויאמר לו [=יעקב ליוסף], לך נא ראה את שלום אחיך, ואת שלום הצאן, והשיבני דבר (לז, יד)

על דרך ה”ווארט” והרמז, מפרשים זאת כך (כך מובא בספר פרדס יוסף בשם כמה ספרים):

הנה, רש”י כותב בתחילת הפרשה, שיוסף סיפר לאביו על האחים שלושה דברים: א) הם אוכלים אבר מן החי. ב) בני לאה מזלזלים בבני השפחות (אלה שנולדו מזלפה ובלהה) וקוראים להם “עבדים”. ג) הם חשודים על העריות.

ומשום כך, מבקש יעקב מיוסף שלושה דברים: “לך נא ראה את שלום אחיך” – שהם בשלום זה עם זה ולא מזלזלים איש ברעהו; “ואת שלום הצאן” – שהצאן שלמים באבריהם ואין אוכלים מהם אבר מן החי; “והשיבני דבר” – בדוק האם חשודים בעריות, שמצאנו שנקראו בתורה ובחז”ל “דבר” (נאמר בתורה “כי ימצא בה ערוות דבר“. וכן, ידוע שבכמה מקומות למדו חז”ל דיני עריות מדיני ממונות מכוח גזירה שווה, שבשניהם נאמר “דבר”; בממון נאמר “על פי שנים עדים יקום דבר”, ואף בעריות נאמר “כי יימצא בה ערוות דבר“, וזהו המקור לכך שבדיני עריות צריכים שני עדים, כגון להעיד שאשה התגרשה וכו’)[4].

וימצאהו איש, והנה תועה בשדה, וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש (לז, טו)

רש”י מפרש שה”איש” הוא המלאך גבריאל. והנה, גם בפרשה הקודמת נאמר “איש” (“ויאבק איש עמו עד עלות השחר” – לב, כה), ושם מפרש רש”י “זהו שרו של עשיו”.

בהקשר זה ישנו סיפור ידוע על הגאון רבי חיים מצאנז, בעל ה”דברי חיים”: פעם ביקש ה”דברי חיים” מתלמיד חכם אחד לסייע לו במאמציו לסייע לעני חסר כול ולאסוף כסף עבורו. אותו תלמיד חכם, סירב והסביר שהוא עסוק בתלמוד תורה ובהעברת שיעורים וכיוצא בזה ואין לו פנאי לסיוע זה. אמר לו על כך הגר”ח מצאנז, בזכותך התיישבה לי קושיה: בפרשת וישלח נאמר “ויאבק איש עמו” ומפרש רש”י שהוא שרו של עשיו, ואילו בפרשת וישב, על “וימצאהו איש והנה תועה בשדה וכו'”, מפרש רש”י שהוא המלאך גבריאל; ולכאורה, מניין לרש”י הבדל זה, שה”איש” בפרשת וישלח הוא שרו של עשיו וה”איש” בפרשת וישב הוא המלאך גבריאל? אלא שהדבר נלמד מתוך המעשה עצמו: ה”איש” בפרשת וישב פוגש אדם אחר הזקוק לעזרה, ומיד מפנה מזמנו, מתעניין במצוקתו ומציע לו את עזרתו – “איש” כזה, זהו המלאך גבריאל; אך ה”איש” בפרשת וישלח, כשיעקב זקוק לברכה, הוא משתמט בנימוק שהוא צריך לומר שירה לפני הקב”ה (כמבואר ברש”י שם, ש”שלחני כי עלה השחר” פירושו שצריך אני לומר שירה), ומי שמשתמט מלסייע לזולת בנימוק שהוא עסוק במצווה ובאמירת שירה לקב”ה, “איש” כזה הוא שרו של עשיו… אותו אדם הבין את המסר ושינה מדרכו[5].

וימאן, ויאמר אל אשת אדוניו… ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וגו’ (לט, ח-ט)

[יוסף מסרב להצעת אשת פוטיפר, שמשדלת אותו לחטוא, והכתוב מתאר זאת כך: “וימאן, ויאמר אל אשת אדוניו וגו’… ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים”].

לכאורה, תוספת המילה “וימאן” בתחילת הפסוק מיותרת, שהרי המיאון עולה מעצם התיאור בפסוק; כי כל המשך הפסוק מתאר את מיאונו של יוסף ואת הסברו לסירוב (“הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל יש לו נתן בידי… ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וגו'”), ואם כן, אין צורך לציין בתחילת הפסוק “וימאן”.

השפת אמת מיישב זאת כך:

“פירוש, בתחילה מיאן בעבירה בלי טעם, רק כמו שאמרו חז”ל, אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, רק מה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. ואמת, שעל ידי יראת שמים זה זוכין אח”כ למצוא טעמים לבחור בטוב ולמאוס ברע. לכן, על ידי ‘וימאן’, בא לנתינת טעם… הוא שאמרו חז”ל (אבות, ג, ט), כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת…”.

כלומר, התורה באה ללמדנו כיצד על אדם לנהוג כשהוא עומד בפני פיתוי לחטוא: השלב הראשון הוא, “למאן”, דהיינו, עוד בטרם מתן טעמים שכליים מנומקים ומפורטים, עליו למאן מכוח עצם הידיעה שהדבר שהוא עומד לעשות נוגד את רצון הקב”ה, וזהו “וימאן”; רק לאחר מכן, יגיע מקומם של הנימוקים השכליים וההגיוניים, כפי שאכן הוסיף יוסף בהמשך – הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכו’; כאשר אדם הולך בדרך זו, וממאן תחילה מכוח ציווי ה’ בלבד גם מבלי ידיעת הטעמים המדויקים, על ידי כך מסייעים לו משמים להבין את הטעמים לאשורם (והדבר כלול במאמר חז”ל במסכת אבות, “כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת”). לכן נאמר תחילה “וימאן”, ובהמשך מפורטים טעמי המיאון.

הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכו’ ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וחטאתי לאלוקים (לט, ט)

לאורך הפסוק כולו, יוסף מסביר מדוע המעשה מהווה בגידה באדוניו: הן אדוני לא ידע אתי מה בבית, וכל יש לו נתן בידי, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וכו’.

אלא שאם כך, מדוע מסיים יוסף את דבריו ב”וחטאתי לאלוקים” (ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים), הרי הסיום היה צריך להיות “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאדון“;

שמעתי ממו”ר אבי ז”ל ליישב זאת כך: כידוע, רש”י בפסוק א’ כותב שאשת פוטיפר התכוונה לשם שמים (ולכן נסמכה פרשת אשת פוטיפר לפרשת תמר, ששתיהן לשם שמים התכוונו[6]). והנה, לפי זה מן הסתם, כאשר אשת פוטיפר שכנעה את יוסף לביצוע המעשה, היא בוודאי השתמשה בנימוק זה של “לשם שמים”, וניסתה להסביר לו שאין בהצעתה איסור, אלא להיפך, הכול “לשם שמים” וזהו רצון הקב”ה; ועל כך עונה לה יוסף, שהדבר לא ייתכן: אם מעשה מסוים רומס אדם אחר, הוא לעולם יהיה גם מנוגד לרצון הקב”ה, ואין כאן מקום לטענת “לשם שמים”. לכן ההדגשה היא “וחטאתי לאלוקים” –בניגוד לטענתך, שזו הדרך לקיים את רצון אלוקים, הדבר לא ייתכן, אלא להיפך- וחטאתי לאלוקים[7].

ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים (שם)

החלק הראשון מנוסח בלשון עתיד (“ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת”) ואם כן, גם ההמשך צריך היה להיות בלשון עתיד, “ואחטא לאלוקים”, ומדוע שינה יוסף ועבר ללשון עבר, “וחטאתי לאלוקים”?

בדרך “ווארט”, מתרצים כך: בתחילת הפרשה מסופר, שיוסף הביא את דיבת האחים רעה אל אביהם, ומבואר ברש”י, שאמר עליהם שהם חוטאים בעריות. ובוודאי הסתמך יוסף בעניין זה על ההיתר לספר “לשון הרע לתועלת”, כלומר, שיוסף סבר שיש תועלת בסיפור זה, לגרום  לכך שיחדלו מחטאם, ולכן סיפר; אלא שהחפץ חיים פוסק (בכלל י’), שסוג זה של “תועלת” (דהיינו, לספר על חטא של אדם אחר כדי לגרום שיחדל) מותנה בכך שהמספר עצמו נקי מאותו חטא שהוא מספר עליו. לכן אומר יוסף, אם אחטא בעצמי בעריות, אזי בטל היתר ה”תועלת”, שמכוחו סיפרתי עליהם לשון הרע, ואם כך, נמצא ש”חטאתי לאלוקים” – בחטא לשון הרע שכבר סיפרתי, כאמור.

[ונוסיף שעל דרך “ווארט” זה, מיושבת גם השאלה בהערה הקודמת, מדוע נאמר “וחטאתי לאלוקים” ולא “וחטאתי לאדון“; כי החטא הרמוז כאן הוא לא רק חטא העריות והבגידה באדון, אלא גם הלשון הרע שדיבר בשעתו, במידה שמתבטל היתר ה”תועלת” כאמור].

***

ידועים דברי הגמרא במסכת יומא (דף לה ע”ב), ש”יוסף מחייב את הרשעים” [דהיינו, רשע המתרץ את עצמו ואומר הייתי נאה וטרוד ביצרי ולכן הרשעתי, אומרים לו- כלום היית נאה יותר מיוסף? הרי גם הוא היה נאה, ולא הרשיע], ולכאורה הדברים צריכים ביאור, וכי מצפים מכל אדם להיות במדרגתו של יוסף?

משיב על כך השפת אמת: עמידת יוסף בניסיון, נטעה כוח מיוחד זה בעם ישראל לדורותיו, וכל אחד מאיתנו נושא בתוכו כוח זה, שאותו קיבל מיוסף.

ובלשונו: “”איתא בגמרא, יוסף מחייב הרשעים… וצריך ביאור, כי הייתכן שיאמרו לרשע שיהיה כיוסף הצדיק?… אכן הפירוש, כי אלו הצדיקים, הובאו לידם הניסיונות כדי להכין דרך לכל הדורות. ועל ידי שהקדים יוסף הצדיק לעמוד בניסיון, הוכן הדרך שיוכל כל איש ישראל ג”כ להינצל. וכמו שמצינו שכל יורדי מצרים נגדרו בעריות בזכותו. וכמו כן נשאר לכל הדורות”.

ויקח אדוני יוסף אותו, ויתנהו אל בית הסוהר, מקום אשר אסירי המלך אסורים, ויהי שם בבית הסוהר (לט, כ)

הסיפא של הפסוק, “ויהי שם בבית הסוהר”, נראית לכאורה מיותרת לחלוטין, שהרי כבר בתחילת הפסוק נאמר במפורש “ויתנהו אל בית הסוהר”, ומה הצורך להוסיף “ויהי שם בבית הסוהר”?!

ולמעשה ניתן להקשות קושיה דומה על פסוקים לעיל; בתחילת העניין, כאשר יוסף מובא מצרימה ונקנה ע”י פוטיפר, מתארים זאת הפסוקים כך – “ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר… איש מצרי… ויהי ה’ את יוסף, ויהי איש מצליח, ויהי בבית אדוניו המצרי” (לט, ב); לשם מה צריך להוסיף ולכפול בסוף הפסוק “ויהי בבית אדוניו המצרי”? הרי כבר נאמר שקנה אותו פוטיפר איש מצרי, ומה הצורך לחזור ולומר “ויהי בבית אדוניו המצרי”?

שמעתי תשובה יפה על כך – גדולתו של יוסף היא, שהוא אינו שוקע במחשבות על העבר ועל מה שעוללו לו; על אף שבמצבו יש לו לכאורה הצדקה לשקוע בחוסר מעש, במרה שחורה ובמחשבות על מה שהפסיד ועל מה שעוללו לו, יוסף אינו נוהג כך, אלא מתמקד בהווה – מה אני יכול לעשות כרגע, במצבי הנוכחי.

וזהו שרומז הכתוב באותן תוספות מיותרות לכאורה – “ויהי בבית אדוניו המצרי”, “ויהי שם בבית הסוהר”; יוסף מתמקד ב”כאן ועכשיו”, מה ניתן לעשות במצרים ומה ניתן לעשות בבית הסוהר, ולא במחשבות על מה יכולתי להיות בארץ ישראל וכיצד יכולתי להתפתח שם. הוא אינו שבוי של העבר, אלא פניו בהווה ולעתיד.

כי אם זכרתני אתך, כאשר ייטב לך, ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה (מ, יד)

ידועים דברי המדרש (המובאים גם ברש”י בפסוק כג), שיוסף נענש על כך שבטח בשר המשקים שיזכיר אותו לפני פרעה, ומשום כך הוארכה שהייתו בבית הסוהר שנתיים נוספות.

החזון איש, בחיבורו אמונה וביטחון, פרק ב סעיף ו, מסביר זאת כך: יוסף סבר שאין כל פסול בפניה אל שר המשקים, כי אין סתירה בין ביטחון בקב”ה לבין פעולות השתדלות מצד האדם. אלא שאם כך, מדוע נענש יוסף? מוסיף החזון איש ומבאר, שיש להבחין בין פעולות השתדלות רגילות, שאכן אין בהן כל פסול, לבין פעולות שהתועלת בהן רחוקה ביותר, ובדרך כלל נוקטים אותן מתוך ייאוש מהמצב (כלשון החזון איש, “והמיואש עושה כל מה שיכול, אף דברים הרחוקים מכל תועלת”). פעולות מהסוג האחרון אינן בגדר ההשתדלות הרגילה המוטלת על האדם, ולכן אין לנקוט בהן, ואדרבה, הן פוגעות במידת הביטחון, ובלשון החזון איש, יש בהן “כעין זריית אבק על זוהר האמונה והביטחון”.

פניית יוסף אל השר המצרי נחשבת לפעולה חסרת תוחלת (כי אין  טבעו של שר מצרי לזכור את הבטחתו לעבד בבית הסוהר, להיטיב עמו ולהשתדל אצל המלך עבורו), ומשום כך, יש בעצם הנקיטה בה פגיעה במידת הביטחון.

 

[1] המפרשים עומדים על שאלה זו ומסבירים כל אחד בדרכו, עיין רש”י ואור החיים ועוד.

[2] ובלשונו: “והפסוק מוקשה, א) מהו הפירוש והוא נער ומה ר”ל בזה? ב) מהו הלשון ‘ויבא’ הוי ליה למימר ‘ויספר’ כמו שכתוב להלן ‘ויספר אל אביו’? ג) מהו הלשון ‘אל אביהם’, הוי ליה למימר, ‘אל אביו’, כמו שנאמר ‘והוא נער וגו’ נשי אביו’, וכמו שנאמר לקמן, ‘ויספר אל אביו’ ומהו זה שאמר ‘אל אביהם’, אטו אביהם הוא ולא אביו, והוא פלא”.

[3] ובלשונו: “והנראה בזה… שלא בא חלילה להוציא דיבה על אחיו, ורק דכוונתו הייתה לטובה, ובאופן שמותר עפ”י הדין, דהדין בזה, אם רואה כאחד שעושה דבר שלא כהוגן, והוא רוצח לגלות לאביו או לרבו שיוכיחו אותו על זה ולהחזירו למוטב, יש בזה איזה תנאים עיקריים. א שמקודם יוכיח לו בעצמו, ואם לא יועיל, אז מותר לגלות לאביו או לרבו שיוכיחוהו, וכן אם משער שתוכחתו לא תועיל, מותר לגלות. ב) שלא יגדיל העולה יותר, ולא יוסיף שום דבור שיוכל להגדיל העולה וכיו”ב. ג) שיכוון דווקא לתועלת ולא להנות ח”ו מפגם חבירו. עתה יובן הפסוק, דמתחילה מקדים ‘והוא נער’, היינו לתרץ מאי טעמא לא הוכיח יוסף לאחיו טרם שגילה לאביו כפי הדין, דהוא משום שלפי השערתו חשב שודאי לא תועיל תוכחתו, כיון דהן היו מזלזלין בבני השפחות והוא היה משמש ומשרת אצל בני השפחות (וכך פירש במלבי”ם) א”כ בודאי הלא לא תועיל תוכחתו. ואח”כ אמר ‘ויבא יוסף’ ולא ‘ויספר’, להורות שלא הוסיף שום דבור, כמו שיוכל להיות בסיפור, רק ‘ויבא’, כמביא דבר ממקום למקום ממש, בלא הוספה וגרעון. ואח”כ אמר עוד לרמז שכיוון רק לתועלת, שיוכיחם אביהם, וזהו מרומז במאי דאמר ‘אל אביהם’ ולא אביו, דאז הלא יוכל היות, שכיוון להנות מפגם שלהם, שאביו יחבבהו ביותר, וע”כ אמר דהיה כוונה רצויה רק לתועלת, כאילו אין הדבר נוגע כלל לעצמו, וכאילו אינו אביו כלל, ומבואר בכל זה צדקת יוסף הצדיק”.

[4] ובלשון פרדס יוסף: “ועל זה שלח יעקב את יוסף, ראה נא את שלום אחיך, אם שלום ביניהם לבין בני השפחות; ואת שלום הצאן, אם הצאן עדיין שלמים, שלא חתכו מהם אבר בחייהם. והשיבני דבר, רוצה לומר אם אינם חשודים בעריות, הנקרא ‘דבר’, דילפינן דבר דבר מממון”.

[5] המעשה מובא בכמה ספרים, בגרסאות שונות אך רוח הדברים זהה. הלכתי בעקבות אחת הגרסאות הרווחות (לפי גרסה דומה, הגר”ח מצאנז שלח עני עם מכתב המלצה לרב עיירה פלונית כדי שיסייע לו באיסוף כסף מעשירי העיר. הרב הסביר שהוא אינו יכול, כי הוא עסוק בשיעורי תורה וכו’. לימים, הגיע אותו הרב לעירו של הגר”ח מצאנז, וכשביקש ללחוץ את ידו, הגר”ח סירב. כששאל אותו לסירובו, הסביר לו הגר”ח את ההבדל הנ”ל המובא למעלה בין “איש” ל”איש” ואותו רב קיבל את התוכחה ולמד מן המעשה להבא).

[6] בלשון רש”י (בהסברו השני)- “כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך, מה זו לשם שמים, אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה”.

[7] ובדרך זו ראיתי גם במעיינה של תורה (בשם “ה”ק ר’ יעקל’ה ראדזימינר ז”ל”), שאשת פוטיפר ניסתה לשכנעו ב”לשם שמים” והשיב לה יוסף כי “היות והדבר הוא בניגוד לנימוס האנושי, לא ייתכן שזהו רצון השמים. אם ‘רעה גדולה’ היא זאת כלפי האדון, מעילה מגונה באמון שנתן בי, הרי ללא ספק גם ‘וחטאתי לאלוקים’, זהו חטא גם כלפי שמים, נגד רצון השם יתברך“(!). 

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!