דברי תורה לפרשת ויקרא

ויקרא אל משה (א, א)

כידוע, האות א' שבסוף המילה "ויקרא" נכתבת קטנה.

ידוע הסברו של בעל הטורים, שקוטנה של הא' קשור לענוותנותו של משה (היינו, על ידי הקטנת האות הא', המילה נדמית כאילו כתוב "ויקר", בדרך מקרה, כביכול בא משה לומר שהתגלות הקב"ה אליו היא באקראי בלבד, ולא בדרך קבע)[1].

לפי הסבר אחר (לעתים מובא בשם רבי משה לייב מסאסוב ולעתים בשם גדולי חסידות אחרים), האל"ף הקטנה במילה "ויקרא" מלמדת אותנו מוסר השכל כללי: על ידי הקטנת האל"ף, נוצר מצב שבו במבט ראשון, המילה נראית כאילו כתוב "ויקר", לשון מקרה ואקראי, אך כשמתבוננים במילה ביתר דקדוק (ואז רואים גם את האל"ף) המילה השלמה היא "ויקרא", קריאה מאת הקב"ה; וכך גם המאורעות השונים החולפים עלינו בימי חיינו, פעמים רבות נראים לכאורה ובמבט שטחי וראשוני כאילו הם יד המקרה ("ויקר"), אך בהתבוננות לעומק, יש בהם קריאה של הקב"ה אלינו.

אדם כי יקריב מִכֶּם קרבן (א, ב)

המילה "מכם" בפסוק זה לכאורה מיותרת, שהרי ניתן לכתוב פשוט, "אדם כי יקריב קרבן".

ועוד קשה, שעל פי כללי התחביר, המילה "מכם" לכאורה אינה במקומה הנכון; כי סדר המשפט הראוי הוא "אדם מכם כי יקריב קרבן", ולא "אדם כי יקריב מכם קרבן".

משיב הספורנו – הכתוב בא ללמד, שיחד עם הבאת הקרבן צריך האדם להקריב גם מעצמו, ולשוב בתשובה בווידוי והכנעת עצמו. וזהו "אדם כי יקריב מכם" – ההקרבה צריכה להכיל גם את "מכם", את "עצמכם".

[ובלשונו: "אדם כי יקריב מכם- כי יקריב מעצמכם, בווידוי דברים והכנעה… וכאמרו (תהלים נא, יט), 'זבחי אלוקים רוח נשברה'. כי אין חפץ בכסילים, המקריבים בלתי הכנעה קודמת"].

ומעין זה מבואר בשפת אמת- "אדם כי יקריב מכם… ליתן מפנימיות כוחו ורצונו לה' יתברך".

[בדרך זו הולך גם אברבנאל, וכך הוא מפרש גם את המלים בהמשך הפסוק, "לרצונו, לפני ה'": "לומר שיקריב האדם את עצמו ורצונו וחפצו לפני ה', כאילו הוא מורה בזה חיוב הקרבת עצמו בכל כוחות נפשו לעבודת הבורא ושכל מאוויו וחפצו הוא לדבקה בו"].

אדם כי יקריב… מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (א, ב)

הכתוב פותח בלשון יחיד ("אדם כי יקריב") ומסיים בלשון רבים ("תקריבו את קרבנכם").

ללמדך, שהחטא שאדם חוטא, משפיע לא רק על עצמו אלא גם על כלל סובביו, על הרבים. אדם אינו "אי" לעצמו, וכל מעשה שלו משפיע גם על הכלל, לטוב או לרע (על פי הרב משה שטרנבוך בספרו טעם ודעת).

על כל קרבנך תקריב מלח (ב, יג)

יש טעמים שונים למצווה למלוח את הקרבנות במלח. ואביא כאן טעם אחד ששמעתי על דרך הרעיון:

למלח יש תכונה ייחודית, שמצד אחד הוא דבר נחוץ מאוד לסוגי המאכלים השונים, והם מאבדים את טעמם בלעדיו. אולם, כשאדם אוכל, הוא אינו מרגיש את שבח המלח ואת המעלה שבו (אדם אינו אומר "כמה טעים היה המלח וכמה נחוץ היה לאוכל"), והוא אינו מודע בכלל לקיומו אלא מתייחס אליו כמובן מאליו. רק בזמן שהמלח חסר, אדם מרגיש פתאום כמה חשוב המלח.

וזו גם מהותם של מרבית הקרבנות (על כל פנים הקרבנות הבאים כנדבה ותודה), שאדם יודע לומר תודה על הדברים שנותן לו הקב"ה בעולמו והם לכאורה מובנים מאליהם (ואדם מרגיש בהם יותר בעת חסרונם מאשר בעת קיומם, כמו בריאות, ילדים ההולכים בדרך הישר וכדומה). ולכן, "על כל קרבנך תקריב מלח".

כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה לה' (ב, יא) 

השאור הוא דבר חמוץ ביותר, והדבש מתוק ביותר; ומשניהם מזהירה התורה שלא להקריב קרבן כלשהו.

מקובל לפרש שאיסור זה מרמז לאדם להתרחק מן הקצוות. וכפי שכותב ר' מנחם בקר בספרו פרפראות לתורה, בשם הרבי מקוצק –

"הצדיק ר' מנחם מנדיל מקוצק רואה באיסור זה סמל לדרך הרצויה של היהודי בעבודת ה'. לעולם יש להלך ב'דרך המלך' ולהתרחק מן הקיצוניות ('לא בחמיצות יתר ולא במתיקות יתר'). כיוצא בכך כותב רבי יוסף שאול נתנזון בספרו 'דברי שאול': השאור והדבש הם שני קצוות. הן בהרכבם החומרי והן בטיבם ובטעמם. בהוראה שלא להקטיר על המזבח 'כל שאור וכל דבש', באה התורה ללמדנו, שהקצוות אינם מביאים טובה לאדם, וראוי לנו להתרחק מכל דרך קיצונית ולבחור ב'דרך הממוצעת' (הקרויה 'שביל הזהב')- כפי שהורה לנו הרמב"ם (בהקדמתו למסכת אבות, פרק ד)".

ועיין עוד בעניין זה בהערה הבאה.

כי כל שאור וכל דבש, לא תקטירו ממנו אשה לה'; קרבן ראשית תקריבו אותם לה' (ב, יא-יב)

התורה מזהירה שלא להקריב שאור ולא להקריב דבש ("כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו וגו'"), אך בהמשך לכך מוסיף הכתוב "קרבן ראשית תקריבו אותם", כלומר (כפי שמסביר כאן רש"י), שיש קרבנות שבכל זאת ניתן להקריב משאור ודבש, והם הקרבנות הקרויים "ראשית" [הבאת ביכורים שמביא אדם מראשית תבואתו (שניתן להביאם מתאנים ותמרים על אף שהם מתוקים) וכן קרבן "שתי הלחם" המובא בחג השבועות, שגם הוא מוגדר כראשית (עיין רש"י במדבר, כח, כו[2]) ומביאים קרבן זה כשהוא חמץ (בניגוד לשאר המנחות שאין מחמיצים אותן)].

הגאון רבי שאול נתנזון בספרו "דברי שאול", רואה בכך רמז ("רמז נפלא", כלשונו) לדבריו הידועים של הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות:

הרמב"ם כותב, שאמנם באופן כללי ראוי לדבוק בדרך האמצע ולהתרחק מן הקצוות (למשל, קמצנות ופזרנות הם שני קצוות, ואדם צריך למצוא ביניהם את המינון הנכון ולדבוק בו), אך יחד עם זאת, לעתים כדי להגיע למינון נכון, אדם צריך בשלבים הראשונים, באופן זמני, לנטות אל הקצה; כי כשאדם בא לראשונה להיגמל ממידה רעה מסוימת, אזי בשלבים הראשוניים יאחז בקיצוניות ההפוכה, עד שלאחר מכן יוכל לחזור לדרך האמצע ואז יישאר בה.

ולכך רומז כאן הפסוק: בדרך כלל, "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו", התרחקו מן הקצוות, השאור והדבש (השאור חמוץ ביותר והדבש מתוק ביותר); אך יחד עם זאת, "קרבן ראשית תקריבו אותם", במצבים של "ראשית", כשאדם בא לראשונה להשריש בעצמו הרגל טוב ולהיפטר ממידה רעה שדבקה בו, ראוי שייטה בשלבים ראשוניים אלה אל הקיצוניות ההפוכה.

[ובלשון המחבר: "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד', קרבן ראשית תקריבו מהם; העניין נראה לפי עניות דעתי, דהנה כבר הורנו הרמב"ם בשמונה פרקים, דבכל המדות טוב מדות המיצוע, רק מי שנטה לאחד מהקצוות, ייטה לההיפך עד שיבוא להשתוות, עיין שם; והנה, שאור ודבש הם דברים הפכיים, שזה מתוק וזה מר ומחמץ, וחנה, זה ענין שני קצוות, ולכך לא יבא לקרבן ד', כי הממוצע טוב, ולא יטה לאחד מהקצוות; ורק קרבן ראשית תקריבו ממנו, היינו, שבתחילה טרם הרגיל עצמו במיד המיצוע יכול להיות בקצת ההפך, אבל לא אחר כך. והוא רמז נפלא"].

נפש כי תחטא בשגגה (ד, ב)

מדוע נקטה התורה בלשון "נפש כי תחטא" ולא "איש" או "אדם" כמו במקומות אחרים?

הרמב"ן מבאר זאת כך: הנה, באופן כללי צריך ביאור, מדוע אדם ששגג צריך להביא קרבן? והרי לא התכוון כלל לחטוא? אלא שהתשובה לכך היא, שגם ללא אשמה וללא כוונת זדון, עצם פעולת החטא משפיעה על נפש האדם ופוגמת בה ["וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת, מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש, והם מום בה, ולא תזכה להקביל פני יוצרה, רק בהיותה טהורה  מכל חטא… ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן, שתזכה לקרבה אל האלוקים אשר נתנה"].

ומסיבה זו נקט הכתוב ביחס לעבירה בשוגג, בלשון "נפש כי תחטא", כי עיקר הבאת הקרבן על חטאי שגגה, הוא משום השפעת החטא על הנפש, כאמור (ובלשון הרמב"ן: "ובעבור זה גם כן הזכיר 'נפש'").

אשר נשיא יחטא (ד, כב)

התורה מלמדת מפסוק זה ואילך, מהו הקרבן שצריך להביא נשיא שחטא.

רש"י עומד על כך, שלכאורה היה צריך להיכתב בפסוק "אם נשיא יחטא", ולא "אשר נשיא יחטא". ומדוע נקטה התורה בלשון "אשר"? משיב על כך רש"י, שהמילה "אשר" רומזת ל"אשרי" – אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא קרבן על שגגתו.

מהי המעלה הגדולה בכך שנשיא נותן לב להביא קרבן על שגגתו, ומדוע "אשרי הדור" שהנשיא שלו נוהג כך?

לכאורה הכוונה לומר, שאשרי הגוי שיש לו מנהיג עניו; כי  אם הנשיא, על אף תפקידו הרם, אינו מתבייש להודות שטעה וחטא, הדבר מראה על מעלתו וענוותנותו, ואשרי הדור שזכה לנשיא עניו כזה.

אך יש גם הסבר נוסף: תכונת הביקורת העצמית, חשובה יותר אצל המנהיג מאשר אצל האדם מן השורה. כשאדם רגיל חוטא, מן הסתם יימצא מי שיתקן אותו, יפקח את עיניו ויעיר לו על חטאיו ושגיאותיו; אך כשמדובר במנהיגים, מטבע הדברים אין אנשים מעירים להם, מחמת יראה או כבוד. לכן, חשוב כל כך שתהיה בהם היכולת להיות המבקרים של עצמם ולהכיר בשגיאותיהם, וללא תכונה זו הם ימשיכו ויתבוססו בטעויותיהם ושגיאותיהם. לפיכך, אשרי הדור שזוכה לכך שמנהיגו הוא בעל אותה תכונה של ביקורת עצמית ויודע ללמוד מטעויותיו, עד שהוא מתוודה ומביא קרבן על חטאו.

[ראיתי את שני ההסברים בספר דברי שאול לרב שמואל טולדנו, וזו לשונו: "והנה על פניו, המעלה הינה במה שכובש גאוותו, ומוכן ומזומן להודות על חטאו. אך קשה הדבר, ששלילת כוח הגאווה שנוהג הנשיא, יחשב כמעלה גדולה עד שיאמר על הדור אשריו שיש לו נשיא כזה. אמנם, הביאור בזה נראה… מטבע הדברים שכל אדם באשר הוא, עומד תחת מרות מסוימת, כל אחד לפי עניינו; וכיון שכן, הרי שהוא מבוקר בכל עת. אמנם הנשיא נמצא ברום המדרגה, ואין אחר רם מדרגה ממנו. נמצא שאין מי שיבקר אותו, ואדרבא, מטבע הדברים שאותם שתחתיו מחמת היראה מצדיקים את מעשיו גם אם לא עשה כראוי; לפיכך נאמר עליו אשרי הדור וכו' שנמצא שהוא מבקר את עצמו, וזו מעלה גדולה מאד"].

ואם לא תגיע ידו… והביא… שתי תורים או שני בני יונה לה', אחד לחטאת ואחד לעולה (ה, ז)

בפסוקים אלה מלמדת התורה, שיש עבירות שהקרבן עליהן תלוי ביכולתו הכלכלית של האדם: עשיר – מביא בהמה לחטאת; עני שאין ביכולתו להביא בהמה – מביא שני עופות, אחד לחטאת ואחד לעולה; ואם הוא עני שאין ידו משגת אפילו עופות – מביא קרבן מנחה, עשירית האיפה סולת.

[קרבן זה, התלוי ביכולת הכלכלית, מכונה בש"ס "קרבן עולה ויורד"].

והנה, המעיין בפסוקים יראה לכאורה דבר תמוה: מדוע בעשיר, המביא קרבן בהמה, יש רק קרבן חטאת, ואילו בעני (המביא עופות במקום בהמה) התורה מורה שהעופות יהיו "אחד לחטאת ואחד לעולה"? מניין נוצר כאן חיוב עולה, שלא היה בעשיר? הרי כל עניין העופות הוא רק תחליף לקרבן המקורי (בהמה), ואם הקרבן המקורי היה חטאת, מה פשר חובתו של העני להוסיף לחטאת גם עולה?

האבן עזרא משיב על כך שתי תשובות:

תשובתו הראשונה של האבן עזרא – "ויאמר רב יצחק, כי טעם 'אחד עולה', בעבור שלא תגיע ידו, אולי עלה על רוחו מחשבה". כלומר, כאשר עני בא להקריב קרבן, והוא רואה שאין ידו משגת להביא קרבן בהמה והוא נאלץ להסתפק בעופות, מטבע הדברים עולה בראשו מחשבות קנאה בעשיר, או מחשבת טרוניה כלפי מעלה על מצבו הכלכלי. ולכן בא קרבן עולה, שכידוע מטרתו לכפר על הרהורי הלב (ירושלמי, יומא, פרק ח הלכה ז).

תשובתו השנייה של האבן עזרא היא – "שהאחד כנגד האמורים, והשני חטאת כמשפט". ביאור הדברים – בחטאת בהמה, הכלל הוא שה"אימורים" (החלקים הפנימיים) מוקרבים על המזבח, ואילו בחטאת העוף, אין שום דבר שקרב על המזבח כלל (מלבד דמה, אך לא עצם גופה), ולכן אמרה תורה להביא גם עולת העוף, שבשרו קרב למזבח.

[וידועים דברי האור שמח בקשר לכך (מעשר שני פרק ז הלכה ג), שכתב ליישב לפי זה את דברי הגמ' במסכת חולין (כב ע"א): בגמ' שם יש צד של הוה אמינא, שעולת עוף תהיה קרבה בלילה, ותמה על כך בשו"ת הרשב"א (סימן רעו), כיצד יש צד כזה, הרי בכל הקרבנות יש דין כללי שקרבים רק ביום, ונלמד הדבר מכך שכתוב "ביום צוותו", ומדוע ישתנה קרבן עולת העוף? ותירץ האור שמח ע"פ דברי האבן עזרא הנ"ל – מאחר שכל הקרבת עולת העוף בקרבן עולה ויורד נועדה להיות תחליף לאמורים, הרי הדין הוא שהקטרת אמורי קרבן (בשונה מהקרבתו וזריקת הדם) כשרה כל הלילה, ולכן היה צד שעולת העוף תקרב בלילה].

**

והנה, על התשובה הראשונה של האבן עזרא הנ"ל (שעולת העוף באה לכפר על הרהור הלב של העני בגלל מצבו) יש להקשות – אם העולה באה לכפר על הרהור הלב, אזי קל וחומר שכך היה צריך להיות גם בדרגה הבאה של העניות (זה שאין ידו משגת אפילו לעופות, ואמרה התורה שיביא סולת מנחה לחטאת), דהיינו, שלצד סולת מנחה לחטאת, יידרש העני להביא קרבן עולה, שהרי אצל עני כזה, כל שכן שסביר שיהיו לו מחשבות קנאה וטרוניות על עניותו, ומדוע בעני כזה אמרה תורה שיביא רק חטאת ולא עולה? [על התשובה השנייה של האבן עזרא אין קושיה כזו, כי כשאדם מביא סולת מנחה לחטאת, הרי היא עצמה קרבה למזבח, ולכן אין צורך "לפצות" בעולה].

עונה על כך החיד"א תשובה מחודשת: "ובדלי דלות, הגם דשכיח יותר ויותר… להתרעם על דלותו, מכל מקום לפי קושי עוניו לא יחשוב לו ה' עוון על דברים שבליבו". כלומר, אצל מי שמצוקתו כה גדולה, אין מחשבות הטרוניא כלפי מעלה נחשבות לחטא עד שיצטרך להביא קרבן על הרהוריו!

[תשובה אחרת כותב בעל הפרדס יוסף: העני שיש בידו להביא עופות, מצוי במצב כלכלי שאינו כה רחוק מהעשיר, ולכן הוא מועד לקנא בו. אך העני שנמצא במצב כה מרוד שאין ידו משגת אפילו עוף, הינו כה רחוק מהעשיר עד שאינו משווה עצמו לעשיר; ואדרבה, מתוך עוניו הוא משלים עם העוני ושלם עם מצבו].

***

על תשובתו הראשונה הנ"ל של האבן עזרא (שעולת העוף בעני באה לכפר על הרהור הקנאה וכו'), מקשים גם שאלה נוספת: הרי הרהורי הקנאה של העני במצבו של העשיר, מן הסתם גם היו נוכחים כל הזמן, ולא דווקא עכשיו בשעת הבאת הקרבן, ואם כן מדוע דווקא עכשיו עליו להביא קרבן לכפר על הרהורו?

אביא תשובה שראיתי על כך בספר "משולחן רבי אליהו ברוך" (הרה"ג אליהו פינקל) בדבריו על פרשת ויקרא:

"אולם בעיקר הדבר יש לעיין, דהא כבר ימים מקדם, שרואה חבירו העשיר שיש בידו ממון הרבה, והוא אין לו כלום, ולא מצינו שיתחייב כפרה על שמהרהר בליבו על זה, ועל כרחך דהוא שמח בחלקו, ואם כן עתה נמי (=גם), כשמביא קרבן עני, יעמוד בחזקתו שהוא שמח בחלקו, ולא יהא זקוק לכפרה על הרהורי הלב? וצריך ביאור.

ונראה מבואר מזה, דבאמת, גם אדם שהוא בעל מדריגה, ועבד על עצמו שאינו חומד ממון חבירו, ואין בליבו על מה שיש לחבירו הרבה יותר מכדי מחסורו ודר בבית ארזים והוא העני אין לו אלא פחות מכדי מחיתו וגר בבית צר ומט ליפול וכיוצא בזה, ואדרבה הוא שמח בחלקו. אך כל זה כשבאנו אצל ענייני העולם (=העולם הזה), אבל כאשר אתה בא אצל עבודת הבורא, בזה מתעוררת קנאתו, מתוך שאיפתו הטהורה לעבודת בוראו, והוא מיצר וכואב בראותו לחבירו אתרוג וטלית נאה וכדומה, ולו אין, וכן בקרבנות, דלחבירו יש קרבן נאה ולו יש רק קרבן עוף, ובזה הוא מקנא שאין לו הכלים לעבודת השם כמו חבירו, וחיישינן שמחמת קנאתו עלה בליבו הרהורי דברים כלפי שמיא. ועל זה אמרה תורה שצריך להביא עולת העוף לכפר על הרהורים אלו".

כלומר, בכל מה שקשור לחיי העולם הזה, מניחים לטובת העני שמן הסתם הוא מצליח להתגבר על קנאתו בעשיר. אך כשהוא רואה שגם בענייני עבודת ה' (כמו קרבנות) אין לו כלים לעבוד את הקב"ה כמו העני, הוא נעצב אל לבו ונתקף בהרהורי נחיתות וקנאה.

ושמא תאמר, אם כך, מדוע זו קנאה פסולה? הרי אדרבה, בעניינים רוחניים נאמר הכלל "קנאת סופרים תרבה חכמה"? על כך ממשיך המחבר וכותב:

"והמוסר השכל הנלמד מזה, שאמנם קנאת סופרים היא כשרה ומעולה, וכמו שאמרו (בבא בתרא כא ע"ב) 'קנאת סופרים תרבה חכמה', אבל זהו רק כשמקנא למה לא למד ולא עמל כחבירו, ושאיפתו להגיע גם הוא למעלת חבירו. אבל מה שלשני יש כשרונות יותר גדולים, בזה אין להרהר ולקנא כלל, כי לכל אחד מתנת שמים במדה אחרת. ולכך צריך כפרה על הרהורי ליבו בחפצי שמים, שאין האדם מצווה בעבודת בוראו אלא כפי כוחותיו ומה שיש לו".

[1]ובלשון בעל הטורים: "א' דויקרא זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא 'ויקר', כדרך שנאמר בבלעם, כאלו לא נראה לו השם אלא במקרה; ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף, וכתבה קטנה".

[2] לשון רש"י שם: וביום הביכורים – חג השבועות קרוי ביכורי קציר חיטים, על שם שתי הלחם, שהם ראשונים למנחת חיטים הבאים מן החדש". כלומר, עד לחג השבועות, המביא מנחת חיטים צריך להביאה מהתבואה הישנה, שצמחה לפני פסח, ומחג השבועות ואילך ניתן להביא קרבנות מהתבואה החדשה שצמחה לאחר הפסח.