דברי תורה לפרשת האזינו

דברי תורה, רעיונות, שאלות ותשובות, "ווארטים", לפרשת האזינו

יערוף כמטר לקחי (לב, ב)

התורה משווה כאן את התורה למטר, לגשמים. במה דומה התורה לגשם?

הגשם מצמיח את האילנות והצמחים. הוא יורד על כולם באותה מידה ובאותו אופן, ומסייע לכולם לגדול, אך כל אילן וכל צמח גדל ומתפתח בדרך שונה, בהתאם למאפייניו הייחודיים. אין דרך גדילתו וצמיחתו של אילן אחד, דומה לשל חברו.

כך גם התורה – התורה היא אחת, היא מצמיחה את כולם, אך כל אדם צומח ממנה בדרך אחרת, בהתאם לתכונות נפשו. וכבר כתבנו בפרשת וילך, שאחד ההסברים לכך שהתורה נקראת “שירה”, היא שכשם שהשירה היא אחת, אך היא נוגעת בכל אדם בדרך שונה, כך גם התורה – החיבור של כל אדם אליה שונה, באופן המיוחד לו (כלשון הרב קוק באורות התורה, ב, א:” ובוודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת”)[1].

אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא (לב, לט)

כידוע, מהמילים “אני אמית ואחיה” למדו חז”ל מקור לתחיית המתים לעתיד לבוא[2].

רבינו בחיי בפירושו לפרשה זו, דן בשאלה עתיקה, מדוע עניין זה של תחיית המתים נכתב רק ברמז, ולא בצורה מפורשת וגלויה: “ודע כי רבים יתמהו וישאלו, למה לא נזכר ענין תחיית המתים בתורה בפירוש, כיון שהוא עיקר גדול ופנה גדולה בתורה? וכמה פרשיות התורה יאריך בהן הכתוב ויכפול אותן ואין בהן צורך כל כך, ואם כן למה יקצר הכתוב בעניין הזה וימסור עיקר גדול לרמז מועט?”.

עונה על כך רבינו בחיי ביסוד כללי, שאותו הוא מוכיח מכמה מקומות: דרך התורה היא שככל שהדבר נעלם יותר, כך התורה מקצרת יותר בהתייחסותה אליו.

וראיה לדבר: בתיאור בריאת העולם בספר בראשית, בריאתו של האור מתוארת במלים ספורות בלבד, ואילו בריאת האילנות והצמחים וכו’ מתוארת באריכות יתרה. וההסבר להבדל זה הוא כאמור לעיל – בריאת האור היא דבר נסתר ונעלם ולכן קיצרה בו התורה, ואילו יצירת הצמחים היא דבר מובן יותר לשכלנו והבנתנו [“כי כן תמצא במעשה בראשית, שקצר בענין האור הראשון והאריך ביום שלישי בבריאת האילנות והצמחים”].

וכך גם בתהילים, במזמור קד (המוכר לכול כ”ברכי נפשי”), כשדוד משבח את הקב”ה ומתאר את העולם ובריאתו, הוא מזכיר את האור ואת המים העליונים בקצרה ממש, ואילו שאר תופעות הטבע הגלויות, מתוארים באריכות רבה [“וכן תמצא בדוד עליו השלום, שאחז הדרך הזה, ודבר מן האור בקצרה. הוא שאמר (תהלים קד) ‘עוטה אור כשלמה’, וקצר גם כן במים העליונים, והאריך במים התחתונים. קצר במים העליונים, הוא שאמר (שם) ‘המקרה במים עליותיו’… והאריך במים התחתונים, הוא שאמר שם ‘תהום כלבוש כסיתו, על הרים יעמדו מים, מן גערתך ינוסון וגו’ יעלו הרים וגו’ גבול שמת בל יעבורון וגו’ המשלח מעינים בנחלים וגו'”].

וכך גם כאן: דברים כגון עולם הבא ותחיית המתים, שהם דברים נעלמים ונסתרים, קיצרה בהם התורה, בהתאם לדרכה הכללית [“ותשובת הדבר הוא הענין שכתבתי לך פעמים, כי דרך התורה לקצר בענינים הנעלמים, וכל מה שהוא נעלם יותר יקצר בו הכתוב יותר, ואין הדבור בו אלא ברמז ובקצרה”].

ועיין שם בדבריו תשובה נוספת[3].

הוא והושע בן נון (לב, מד)

בפרשת שלח, השתנה שמו של הושע בן נון והפך ל”יהושע”, וכך הוא נקרא בכל התורה. ואם כן נשאלת השאלה, מדוע כאן בפסוק, חזרה התורה לקרוא לו “הושע” ולא “יהושע”?

כך שואל רש”י, והוא מיישב, שבאה התורה ללמד שלא זחה דעתו עליו למרות שעברה אליו המנהיגות.

בשם הרב רבי העשיל מובא ליישב באופן אחר (ראיתי בספר “כפתור ופרח” על התורה), על פי חשבון:

ידועים דברי חז”ל, שהאות י’ שנוספה ליהושע, הייתה במקור חלק מהשם של שרה אמנו; כי שרה נקראה בתחילה “שרי”, ולאחר מכן השתנה שמה מ”שרי” ל”שרה”; וכשנלקחה ממנה האות יו”ד, היה היו”ד “עומד וצווח” (כלשון הגמרא בסנהדרין קז), עד שנוסף לשמו של הושע, והשתנה שמו ל”יהושע”.

והנה, לכשנעשה חשבון נמצא, ששינוי השם משרי לשרה, היה לתקופה של שלושים ושמונה שנים, מגיל שמונים ותשע עד מאה עשרים ושבע (שרה ילדה בגיל תשעים, ושנה לפני כן נשתנה השם ונקבע שתלד; וסך ימי חייה היה מאה עשרים ושבע שנים, ונמצא שפרידת היו”ד משרה הייתה לתקופה של שלושים ושמונה שנים). ולכן כנגד זה, גם ביחס ליהושע, נוספה האות יו”ד לשמו במשך שלושים ושמונה שנים (שהרי היו”ד נוספה לשמו בשנת שליחת המרגלים, שהיא השנה השניה לצאתם ממצרים; ומאז ועד שנכנסו לארץ ישראל, חלפו שלושים ושמונה שנים). ולכן כעת, כשהסתיימו שלושים ושמונה השנים, חזר שמו האמיתי לשורשו, להיות “הושע”![4]

[תירוץ אחר, של הכתב סופר (גם אותו ראיתיו בספר כפתור ופרח הנ”ל): כידוע, האות יו”ד נוספה על ידי משה ליהושע כתפילה, שלא יושפע לרעה ולא יבוא לידי חטא (“י-ה יושיעך מעצת מרגלים”). והנה, כבר אמרו חז”ל (אבות ה, יח), כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו; ולכן, כאשר נכנס לארץ, להנהיג את ישראל ולזכות את הרבים, כבר לא נצרך לסגולה מיוחדת זו של קריאת השם על מנת להינצל מן החטא (ובדרך דומה אפשר ליישב, שעם הפיכתו למנהיג, ניסכו בו כוחות ייחודיים של מנהיגות ולכן פחות הזדקק לתפילה המיוחדת שלא להיגרר ולהתפתות אחרי אחרים)].

ראה את ארץ כנען, אשר אני נותן לבני ישראל (לב, מט)

כלומר, להיכנס אל ארץ ישראל לא תוכל, אך תזכה לראותה. וכך גם נאמר לעיל בפרשת ואתחנן, ג, כז, “עלה ראש הפסגה ושא עיניך… וראה בעיניך”.

וכבר הקשו רבים, במה מועילה למשה “היענות חלקית” זו, שיזכה “לראות” את הארץ מבחוץ, מבלי שייכנס אליה? ובפירוש אברבנאל על דברים, לד, ו, מחזק המחבר את השאלה עוד יותר על ידי משל – נניח שאדם מתאווה למאכל מסוים, ואנו אומרים לו, לא תוכל לאכול את המאכל, אך תזכה לראות אותו; הרי ברור ש”היענות” כזו רק הופכת את המצב לגרוע יותר מבחינתו.

ויתרה מכך, הרי הסיבה העיקרית שבגינה התאווה משה להיכנס לארץ, הייתה כדי לקיים את המצוות התלויות בקדושתה (כמבואר בגמ’, סוטה דף יד), ולעניין זה, מה יועיל לו שיראה את הארץ?

הרה”ג נבנצל, ב”שיחות לספר במדבר”, מסביר זאת כך: קדושת ארץ ישראל היא כזו, שגם בראייתה לבד מתווספת קדושה לאדם. וזהו שאומר הקב”ה למשה: אמנם לא תזכה לקדושת הארץ על ידי קיום המצוות התלויות בה ועל ידי הילוך ד’ אמות בארץ ישראל וכו’ ולהתקדש בדרך זו, אך תזכה לקדושה שבראיית ארץ ישראל. ובלשונו:

“חייבים איפוא להבין שלראות את ארץ ישראל, אין זו ראיית נוף סתמית. בקשתו המקורית של משה היתה לקלוט מן הארץ דרגת קדושה מוגברת, של הפרשת תרומות ומעשרות, של הילוך ארבע אמות בארץ ישראל וכו’, ובכך להשלים ולהוסיף קדושה בנשמתו עד כמה ששייכת תוספת בנשמתו הזכה. אך מכיוון שנבצר ממנו הדבר, פיצה אותו ה’ בהתבוננות בה. כי ראיית הארץ, גם היא מוסיפה קדושה. אפילו ראייתה בעלמא, מעניקה קדושה לנפש. אמנם לא כקדושה הנובעת מקיום מצוותיה בפועל, אך חלק מקדושתה העליונה של הארץ ניתנת לספיגה בעצם ראיית ההרים והגבעות שבה”.

אך ישנו גם הסבר אחר, לכאורה פשוט יותר. משה רבינו הוא מנהיגם של ישראל, ואהבתו אותם היא כאהבת אב את בניו. לכן, כשהוא זוכה לראות במו עיניו את הארץ המובטחת שבניו יזכו להיכנס אליה, יש בכך משום נחמה גדולה עבורו, כשם שאדם מתנחם בראותו בטובת בניו, אף אם הוא עצמו לא זכה אישית לטובה זו. הסבר זה עולה במפורש מדברי הרמב”ן, בפירושו לספר דברים פרק לד (ד”ה ויראהו ה’ את כל הארץ, בסוף הדיבור):

“וטעם המראה הזאת אשר הראהו, בעבור שהייתה הארץ מלאה כל טוב, צבי לכל הארצות, ומאשר היה גלוי לפניו רוב האהבה שהיה משה רבנו אוהב את ישראל, שמחו ברבות הטובה בראות עיניו”.

יסוד להסבר זה של הרמב”ן מצוי בתרגום יונתן בן עוזיאל (בתרגומו על פרשתנו, פרק לב, פסוק נ). שם הוא ממשיל את הדבר לאב שגידל את בנו בעמל רב, וכשעמד להכניסו לחופה נגזרה לפתע מיתה על האב מאת המלך. ביקש האב שלפחות יתנו לו לראות בחופת בנו, אשר כה עמל להביאו לכך. והנמשל: משה ביקש מהקב”ה שאם נגזר עליו למות, לפחות שיינתן לו לראות את הארץ אשר לתוכה הוא עומד להכניס את בני ישראל, אשר נחשבים כבניו של משה לאחר שגידלם ועמל כ”כ להביאם למעמד זה.

הספורנו, בתחילת פרשת וזאת הברכה, מבאר שהקב”ה הראה למשה את הארץ כדי שיברך אותה ואת העם העומד להיכנס לתוכה. ומשום כך, נסמכה ראיית הארץ שבסוף פרשת האזינו לפרשת “וזאת הברכה” [ועיין הסבר נוסף, דומה, בפירוש משך חכמה על פרשת האזינו (בפרק לב פסוק מט – “וראה את ארץ כנען”)][5].

[ושמעתי לפי זה הסבר, מדוע אומר הקב”ה למשה, “עלה ראש הפסגה ושא עיניך וראה”, מה עניין “נשיאת העיניים”, הרי ניתן לומר בצורה פשוטה, “עלה ראש הפסגה וראה”. אלא שחשש משה, שתתגנב בו מעין קנאה שאינו זוכה להיכנס, ועל כן במבטו יהיה דווקא להזיק ולא להועיל ולברך; על כך אומר לו הקב”ה, בידך להתעלות מעל רגשות כאלה, “שא עיניך” וראה, התעלה ותן מבטך באופן שיהיה בו כדי לברך את הארץ].

כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא, אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל (לב, נב)

בתחילת הפסוק נאמר סתם “את הארץ” (“כי מנגד תראה את הארץ”), ואילו בסוף הפסוק נאמר “אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל“. מה פשר השינוי? ובכלל, הסיפא כולה לכאורה מיותרת: לשם מה הוסיף הפסוק את המילים “אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל”, הרי ניתן היה לסיים את הפסוק במילים “ושמה לא תבוא”, וכל ההמשך לכאורה מיותר.

עונה על כך האור החיים: בדברים רבה ב, ט, נאמר שלעתיד לבוא כן ייכנס משה לארץ ישראל, עם האבות. ואם כן, מובנת הדגשת הכתוב בסיפא – “ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל“, דווקא לארץ נוכחית זו, שאני נותן כעת לבני ישראל, לא תיכנס, אך לעתיד תיכנס. ועיין ביאור נוסף בהעמק דבר.

 

[1] ראיתי רעיון זה אצל הרב זקס ז”ל, ב”שיג ושיח” (ראו בקישור: https://www.aish.co.il/tp/sacks/562703391.html). בלשונו – “התורה מדומה לגשם מפני שהגשם מאפשר לכל צמח לממש את הפוטנציאל הייחודי הגלום בו. אנו, בני האדם, איננו זהים זה לזה, והתורה איננה שואפת להכניסנו לתבנית אחת”.

הוא מבסס רעיון זה בין היתר על דברי המדרש בפרשת האזינו, שם נאמר: “יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי” – מה מטר זה יורד על האילנות, ונותן בהם מטעמים לכל אחד ואחד – לפי מה שהם בגֶפן, לפי מה שהם בזית, לפי מה שהן בתאנה – כך דברי תורה: כולם אחת, ויש בהם מקרא ומשנה הלכות ואגדות”. וכן בהמשך כותב המדרש, על המילים “כשעירים עלי דשא”: מה שעירים הללו (=עננים, גשמים) יורדים על עשבים ומעלים אותם, ויש בהם ירוקים ויש בהם אדומים ויש בהם שחורים – כך דברי תורה: יש בהן רבנים, יש בהן כשרים, יש בהן חכמים, ויש בהם צדיקים, ויש בהם חסידים”.

ובמקום אחר (שמות רבה, כט, א) כותב המדרש על הפסוק בתהלים “קול ה’ בכוח” (תהלים כט, ד): “אילו היה כתוב ‘קול ה’ בכוחו’, לא היה העולם יכול לעמוד, אלא “קול ה’ בכוח”, בכוח של כל אחד ואחד. הבחורים לפי כחן והזקנים לפי כחן והקטנים לפי כחן. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורין שמא אלוהות הרבה יש בשמים; אלא תהיו יודעים שאני הוא ה’ א-להיך, שנאמר, ‘אנוכי ה’ אלוקיך'”.

[דמיון נוסף בין דבר ה’ לבין מטר, כותב הרב זקס (שם): “דבר הא-ל דומה לגשם בארץ יבשה. הוא מרווה את האדמה, מולידהּ ומצמיחהּ. אנו, בני האדם, יכולים לעשות הרבה למען הצלחת יבולינו: לחרוש את האדמה, לזרוע ולשתול. אבל עם כל מאמצינו, ההצלחה תלויה בדבר שאינו בשליטתנו. אם הגשם לא יירד לא יהיו יבולים, גם אם נשתדל מאוד. כך גם הצלחתו של עַם ישראל. אסור לו להתפתות למחשבה “כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה” (דברים ח, יז)”].

[2] מסכת פסחים דף סח ע”א ומסכת סנהדרין דף צא ע”ב, ועיין שם מקורות נוספים לתחיית המתים.

[3] בהמשך, כותב רבינו בחיי: “זאת ועוד אחרת, שכל היעודים שבתורה הנאמרים על ידי משה, אינן אלא יעודים גופניים שאפשר לבני אדם להעיד עליהם בזמן קרוב, כדי לקבוע בלב אמיתת נבואתו של משה. ומתוך היעודים ההם הגופניים יתאמתו אצלם הענינים השכליים הנעלמים. ולכך קצר בהם מתוך העלמתן. זה טעם העלמת ענין תחיית המתים, גם ענין העוה”ב שלא נזכר בתורה בפירוש גם כן מתוך העלמתו, כי התורה נתנה להמון ודעת ההמון לא יכילו הענינים השכליים וכן תמסור התורה אותם אל רמז קטן ודק יעברו ההמון עליו והיחיד המשכיל יתעורר אליו”.

[4] יש להעיר שהחשבון אמנם נפלא מאוד, אך קצת קשה מדוע בהמשך הוא חוזר ונקרא יהושע, כפי שאנו מוצאים לאורך הנ”ך. ואולי משום שסוף סוף היו”ד נוספה לשמו כתפילה (“י-ה יושיעך וכו'”), חזר להיקרא בשני השמות, כך שהוא נקרא מעתה ואילך גם הושע וגם יהושע.

[5] בקצרה, הסבר המשך חכמה הוא שראייתו של משה נסכה כוח בארץ ישראל ובבני ישראל הבאים אליה, שיכבשו אותה וינחלוה (כדרך שנאמר במס’ בבא בתרא בפרק המוכר פירות, שהליכתו של אברהם בארץ הועילה כדי שתהא נוחה לכבוש). ובכך הוא מסביר מדוע אומר הקב”ה למשה על יהושע “והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה”, מהו הדגש “אשר תראה”? אלא שעל ידי ראייתו, התאפשר הכיבוש, כמבואר.

Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!