דברי תורה לפרשת במדבר

דברי תורה, רעיונות, שאלות ותשובות, “ווארטים”, לפרשת במדבר
image_printהדפסה - print

שאו את ראש כל עדת בני ישראל, למשפחותם לבית אבותם, במספר שמות כל זכר לגולגלותם (א, ב)

הקב”ה מצווה למנות את בני ישראל (“שאו את ראש כל עדת בני ישראל”); ועוד מוסיף הקב”ה ומצווה, שהמניין יהיה “למשפחותם לבית אבותם”, וכן, “במספר שמות כל זכר לגולגלותם”.

הגרא”ש וסרמן (רבי אלעזר שמחה וסרמן, בנו של הגאון הידוע רבי יצחק אלחנן וסרמן, מחבר ה”קובץ שיעורים”) מבאר זאת כך[1]:

יש דברים, שהחשיבות שלהם איננה כל כך בגלל עצמיותם או זהותם הייחודית, אלא חשיבותם היא בעיקר בכך שהם חלק ממערך כולל ורחב (לדוגמה – חיילים פשוטים בצבא; ערכם כחיילים הוא בעיקר בריבוים, בכך שכולם יחד מצטרפים למספר גדול); ולעומת זאת, יש דברים שהם בעלי חשיבות לא סתם משום שהם חלק ממערך, אלא יש חשיבות לזהותם וייחודיותם כשלעצמה (לדוגמה –ראשי הצבא וחיילים בולטים).

והנה בדברים בעלי סוג החשיבות הראשון, אנו נותנים דגש בעיקר על המספר, על המניין, ופחות על הפרטים והזהות (למשל, כאשר אדם מעריך וסופר את כוח צבאו ומספר חייליו, הוא פחות מתעניין בכל חייל פשוט בשמו, אלא כל אחד נספר, כמספר בלבד), ואילו בדברים שהם בעלי חשיבות מן הסוג השני, אנו כבר מתייחסים לשמותיהם, לזהותם (למשל, כשאדם בוחן את צבאו כאמור לעיל, את מפקדיו הבולטים הוא לא יספור סתם כ”מספר”, אלא יציין את שמותיהם ופרטיהם).

והנה, ביחס לכוכבים, אומר הנביא, “המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא” (ישעיה מ, כו)[2] – הכתוב מזכיר כאן גם “מספר” וגם “שם”, כי חשיבותם היא משני הסוגים: מצד אחד, חשיבותו של כל כוכב נובעת מכך שהוא חלק ממערך כוכבים כולל, “צבא הכוכבים”, אך מצד שני, כל כוכב הוא עולם גדול וחשוב לעצמו. ולכן, מצד אחד אומר הפסוק, “המוציא במספר צבאם”, היינו, הם חשובים כ”מספר”, כחלק מצבא, ומצד שני ממשיך הפסוק, “לכולם בשם יקרא”, לכל אחד ישנה חשיבות בפני עצמו המצדיקה את קריאתו ב”שם”.

וזו גם כוונת הפסוק כאן ביחס לבני ישראל: לכל אחד מבני ישראל יש מצד אחד חשיבות כ”חלק מ”, היינו, הוא חלק ממשפחתו ונוטל חלק בזהותה, והמשפחה היא חלק מהעם כולו; ומצד שני, כל אחד ואחד הוא עולם ומלואו לעצמו, בעל חשיבות לעצמו. ולכן, לספירת בני ישראל, בדומה לכוכבים, יש שני היבטים – “למשפחותם לבית אבותם”, אך גם ל”מספר שמות לגולגלותם”.

ובכך יש להסביר גם את דברי רש”י בתחילת ספר שמות, המשווה בין ספירת בני ישראל לספירת הכוכבים: שם, התורה מונה את בני ישראל (“ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה…”), ומבאר שם רש”י, שישראל נמשלו לכוכבים, שנאמר בהם “המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא”. וההסבר הוא כאמור לעיל, שכשם שבכוכבים מצאנו “מספר” ו”שם”, כך כל אחד מישראל הוא בעל חשיבות כ”חלק מ” וכישות בפני עצמה[3].

מטה זבולון: ונשיא לבני זבולון, אליאב בן חילון (ב, ז)

לא נאמר כאן “ומטה זבולון”, בוי”ו החיבור, אלא “מטה זבולון”, ללא וי”ו; ואילו בשאר השבטים נאמר בוי”ו החיבור, כגון- “ומטה גד” וכו'”. מהו הטעם לכך?

מסביר בעל הטורים (ע”פ מדרש תנחומא) כך: כידוע, זבולון עסק בסחורה וסייע ליששכר ללמוד תורה. היה מקום לטעות ולסבור שמשום כך, יששכר חשוב יותר וזבולון נחשב רק משני וטפל לו. התורה רצתה למנוע טעות זו, וללמד שיששכר וזבולון שווים לכל דבר. לפיכך, בין תיאור מטה יששכר לתיאור מטה זבולון, הושמט וי”ו החיבור, וכך כאילו כתוב ברצף אחד – “יששכר מטה זבולון”, לומר ששניהם אחד. ובלשונו:

“ולא אמר ‘ומטה’, כדרך שאומר באחרים, לפי שזבולון היה מפרנס ליששכר. וראיתי בתנחומא, הטעם שלא אמר ‘ומטה’ בזבולון כמו שכתוב בכולן, ללמדך שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, ונותן לתוך פיו של יששכר, לפיכך לא רצה הכתוב לעשותו טפילה לו. לומר, ששכרו גדול כמותו… לכן חשוב הכל כמטה אחד, וכאילו אמר ‘יששכר מטה זבולון’“.

כל פקודי הלויים… מבן חודש ומעלה… שנים ועשרים אלף (ג, לט)

המפרשים תמהים, מה פשר הדבר, שמספרם של שבט לוי כה מועט ביחס לשאר השבטים? [שהרי בשאר השבטים, המספר מגיע לעשרות רבות של אלפים כמבואר בפסוקים, על אף שהספירה הייתה רק מבן עשרים שנה ומעלה; ואילו אצל בני לוי, שנמנו מבן חודש ומעלה, בכל זאת הגיע מספרם רק לעשרים ושנים אלף].

שאלה זו שואל הרמב”ן (בפירושו לפסוק יד)[4], והוא מתרץ כך:

“ואני חושב, שזה חיזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו), כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך. והנה ישראל, אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם, היה הקב”ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים כמו שאמר (שמות א יב): ‘וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ’, וכאשר נאמר עוד בגזרת ‘אם בן הוא והמיתן אותו’, ‘וירב העם ויעצמו מאד’ (שם פסוק כ), כי היה הקב”ה אומר נראה דבר מי יקום ממני או מהם; אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים”.

כלומר, הסיבה לפריצתו וריבויו של עם ישראל, הייתה צערו ועבדותו במצרים, כהבטחת הקב”ה בספר שמות (א, יב) “וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ”; ושבט לוי, מאחר שלא השתעבד במצרים, לא נכלל בברכה זו כשאר השבטים, והיה מספרו מועט ביחס אליהם (ועוד כותב הרמב”ן תשובה נוספת, עיין שם).

תשובתו זו של הרמב”ן היא תשובה מחודשת, שהרי לפי פשוטו, מילות הפסוק “וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ”, אין פירושן בהכרח שבגלל העינוי עם ישראל גדל, אלא רק שלא עלה בידי המצרים להמעיט את עם ישראל על ידי העינוי. אך הרמב”ן כאמור מפרש, שמילים אלה באותו לומר שעל ידי העינוי, בזכות הצער שסבלו, זכו להתעצם ולהתרבות.

[הנצי”ב בפירושו העמק דבר משיב תשובה אחרת: שבט לוי היה מאז ומעולם פרוש ומובדל לעבודת ה’, כבר במצרים. כתוצאה מכך, היו נענשים יותר על עוונותיהם, על פי הכלל “הקב”ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה” (בבא קמא, נ ע”א)[5], ומכאן מספרם המועט. ועוד מוסיף הנצי”ב, ששבט לוי קיבל על עצמו עול תורה ומצוות כבר בהיותם במצרים, עוד לפני מתן תורה בהר סיני (כשם שהאבות קיימו את התורה עוד לפני נתינתה), ולכן כשלא קיימו תורה ומצוות, היו נענשים על כך; מה שאין כן שאר השבטים, קיבלו על עצמם תורה ומצוות רק החל מקבלת התורה ואילך[6]. ועיין תשובה נוספת באור החיים[7]].

ועל שולחן הפנים יפרשו בגד תכלת ונתנו עליו את הקערות ואת הכפות (ד, ז)

בפסוקים אלה מתארת התורה כיצד לקחו את כלי המשכן במסעות ממקום למקום, ובאיזה אופן היו מכסים אותם.

הנצי”ב בפירושו העמק דבר, עומד על הבדל בין האופן שנהגו בכיסוי השולחן ובכליו, לבין האופן שבו נהגו בכיסוי המנורה וכליה: ביחס למנורה, מבואר בפסוקים שמכסים אותה ואת כל כליה בכיסוי כולל, מבלי להפריד בין המנורה לשאר כלי המנורה. ואילו ביחס לשולחן, מצד אחד אמנם פרסו כיסוי כולל עליו ועל כל כליו (כאמור בפסוק ח, “ופרשו עליהם בגד תולעת שני וכיסו אותו…”), אך מצד שני גם הפרידו בין השולחן לבין כליו, בכיסוי נפרד שחצץ בין הכלים לשולחן (כאמור בפסוק ז, “ועל שולחן הפנים יפרשו בגד תכלת; ונתנו עליו את הקערות וגו'”).

מסביר הנצי”ב הבדל זה כך: השולחן מסמל מלכות, והמנורה מסמלת תורה. והנה, מלך, צריך מצד אחד להיות מלווה בראשי העם ולא להיות מנותק מהם לחלוטין, אך מאידך גיסא עליו לשמור על מידה מסוימת של מרחק מהם ולהיות נבדל מהם כדי להטיל מוראו עליהם[8]. לכן, השולחן והכלים הנלווים לו מכוסים מצד אחד בכיסוי כולל משותף, ומצד שני יש כיסוי שמבדיל ביניהם. לעומת זאת, הרב, המלמד תורה, צריך להיות מעורה יותר עם תלמידיו ולהיות עמם בצוותא אחת, ועליהם להיות עמו בקשר שוטף כדי ללמוד ולקלוט ממנו, ולכן המנורה וכליה מכוסים בכיסוי אחד ללא הבדל[9].

(- מתוך ההפטרה-) והיה ביום ההוא, נאום ה’, תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי

דברים אלה שאומר הקב”ה לכנסת ישראל, טעונים הסבר: מה ההבדל בין “אישי” ל”בעלי”, ומה המעלה בכך שלא יקראוהו עוד “בעלי” אלא “אישי”?

רש”י מבאר (הושע ב, יח), ש”אישי” הוא שם המבטא חיבה, ו”בעלי” הוא לשון המבטא יראה; והנבואה היא, שיעבדו את הקב”ה מאהבה ולא מיראה. ובלשון רש”י- “תעבדוני מאהבה ולא מיראה, אישי- לשון אישות וחיבת נעורים, בעלי- לשון אדנות ומורא”[10].

ויש לעיין, הרי עניין זה, של עבודת הקב”ה מאהבה או מיראה, הוא דבר התלוי בבחירתו של אדם (שאם דרגתו גבוהה הוא עובד מאהבה, ואם דרגתו פחות גבוהה הוא עובד מיראה), וכידוע אין הקב”ה מתערב בדברים התלויים בבחירה, על פי הכלל “הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים” (כדברי הגמ’ הידועים במס’ ברכות דף לג), וכיצד אם כן מבטיח הקב”ה לעם ישראל שיעבדוהו מאהבה ולא מיראה?

ונראה להסביר, שהשינוי מיראה לאהבה לא יהיה על ידי התערבות בבחירה; אלא הכוונה היא, שהנהגת הקב”ה עם ישראל לעתיד לבוא תהיה כזו, שהיא תביא מאליה לקשר של אהבה. כי כיום, הנהגת הקב”ה היא נסתרת יותר, ועטופה בטבע והסתר פנים, ואילו לעתיד היא תהיה גלויה, והברכות יינתנו בשפע ישיר, באופן שתורגש השכינה והשפעתה. וכך כותב המלבי”ם, בהתייחסו להבדל בין “בעל” ל”איש”:

“שם ‘בעל’, מורה על הממשלה והקניין, שמושל על הדבר מפני שהיא שלו וקניינו. ושם ‘איש’, מורה על האהבה והקורבה והאישות.

ועד עתה שלא היה לה’ קורבה עמהם, והשגחתו הייתה נסתרת ומעוטפת במסך טבעי, היו עובדים מצד היראה וקוראים לו ‘בעלי’ מצד ממשלתו עליהם…אבל לעתיד יתהלך בתוכם ויתן להם ברכותיו מבלי אמצעי כאשר יתייחד איש עם אשתו, כמו שכתבו חז”ל על זה (פסחים פ”ז) שתהיה ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה, כי יהיה מעונתו בעולם השפל לשכון כבוד בתוכם, ותקבל שפע האלוקות פנים אל פנים ותעבוד מאהבה ולא תירא ותכבד זולתו”.

דהיינו, על פי המלבי”ם, הנבואה היא על כך שלעתיד, השגחת הקב”ה תהיה גלויה וישירה, ולא בעיטוף ובהסתרה (כמו בימינו, שאין ההשגחה תמיד ניכרת, ולמראית עין גורלו של אדם נראה כחלק מ”טבעו של עולם”), ומצב זה, שבו עם ישראל מקבל את השפע האלוקי פנים אל פנים ובאופן ישיר ונגלה, ייצור מאליו קשר של אהבה בין עם ישראל לקב”ה, כקשר הישיר שבין אדם לרעייתו, ולכן יקראו לו “אישי”, שזו לשון אהבה וייחוד.

ולפי זה נמצא, שהנבואה איננה על כך שהקב”ה “יתערב בבחירה” וישנה את לבם באופן ישיר, אלא שההנהגה תהיה כזו, שתביא מאליה לקשר של אהבה.

*

תירוץ נוסף שניתן לומר: הנה, אנו מתפללים בכל יום על דברים שבבחירה (כמו “השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך”, או “ואל תביאנו לא לידי חטא וכו'”), ולכאורה יקשה, כיצד אין הדבר סותר את הכלל “הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים”? אלא שהתשובה המקובלת על כך היא, שאמנם אין הקב”ה מתערב מעצמו בעניינים התלויים בבחירה ורוחניות, אך כאשר התפילה על כך באה מהאדם, שהוא מתעורר ומתפלל על רוחניות, אין מניעה שהקב”ה ייענה לתפילתו ויסייע לו להתעלות (ודנו בכך במקום אחר, עיין כאן). ואם כן, זוהי גם התשובה לשאלה שהקשינו לעיל (כיצד אומר הקב”ה שיעבדו מאהבה ולא מיראה); שהרי אנו מתפללים כל יום להתחבר לקב”ה ולעבוד מאהבה (למשל בברכה שלפני קריאת שמע – “ויחד לבבנו לאהבה את שמך”), ואם כך, הבטחת הנביא היא שלעתיד לבוא ייענו תפילותינו אלה, ונזכה לעבוד מאהבה. ואם כך, אין זה סותר לכלל “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים”, שהרי שורש הדבר הוא ברצוננו ותפילותינו.

 

 

[1] מובא ב”קובץ פרשיות על התורה” – דברים מתורת הגאון רבי יצחק אלחנן וסרמן ובנו הגאון רבי אלעזר שמחה וסרמן.    

[2] ואף בתהלים קמז, ד, נאמר “מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא”.

[3] להלן הדברים כפי שהם מובאים בספר “קובץ פרשיות על התורה” – דברים מתורתם של הגאון רבי יצחק אלחנן וסרמן ובנו הגאון רבי אלעזר שמחה וסרמן:

“נהוג, שאת אנשי הצבא מונים במניין, ואילו לראשי הצבא קוראים בשמות. הטעם הפשוט הוא מפני שהצבא הוא כה גדול עד שאי אפשר לזכור את כל שמות החיילים, ולכן מונים אותם במניין. אבל קיים עוד טעם, והוא, מפני שחשיבות איש הצבא אינה החשיבות של עצמו כיחיד, אלא מפני שהוא אחד מרבבה, כשכולם ביחד ויש להם עוצמה; ואם כן, אין לו חשיבות בפני עצמו. לעומת זאת, ראשי הצבא, חשיבותם ניכרת בתכסיסים ובחכמה שלהם, ולכן נותנים שמות לכל אחד ואחד מהם.

הכוכבים הם סוג של צבא. אך כאן, כל אחד מאנשי הצבא חשוב בפני עצמו, מפני שכל כוכב הוא עולם מלא. ולכן יש בכוכבים את שתי הבחינות: ‘המוציא במספר צבאם’, מפני שהם רבים, וגם ‘לכולם בשם יקרא’, מפני שכל אחד ואחד מהם הוא עולם מלא. וזהו מה שאומר רש”י על ישראל, ‘שנמשלו לכוכבים’. גם בענייננו המניין הוא ‘למשפחותם’, כלומר שהחשיבות של כל אחד מהם, שהוא חלק ממשפחה, והחשיבות של משפחה שהיא חלק מעם ישראל. ובנוסף לכך נאמר, ‘במספר שמות כל זכר לגולגלותם’, מפני שכל אחד ואחד מישראל ככוכב. וחשוב להדגיש שמפסוק זה רואים את חשיבות המשפחה. גם כשמזכירים את האנשים בשמות כחלק מכל האומה, יש לזכות שהעיקר, היסוד של כלל ישראל, זו המשפחה”.   

[4] “והנה לא היו שבט הלווים כשאר השבטים, כי מבן חדש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף (להלן פסוק לט), ומבן שלשים שנה כולם שמנת אלפים (להלן ד מח), והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכולם… וזה תמיה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה’ כשאר כל העם?” (ומוסיף הרמב”ן, “ועדין לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם”. דהיינו, אין לומר שהמיעוט נבע מכך שנשאו את הארון והיו נענשים כשלא נהגו בו קדושה ראויה, שהרי עדיין לא נשאו אז את הארון, ובכל זאת היו כה מועטים). 

[5] שם בגמ’ מבואר שהקב”ה “מדקדק עם צדיקים כחוט השערה”, וכאסמכתא לכך מביאה הגמ’ את הפסוק בתהלים נ, ג, “וסביביו נשערה מאד” (“סביביו” הם הצדיקים הסובבים את הקב”ה, והקב”ה מדקדק עמהם כחוט השערה, כלשון הכתוב “נשערה מאוד”).

[6] “וגם כי המה ידעו, גם קודם מתן תורה, מהו חטא ועוון, שלא זהו רצון ה’, וקיבלו עליהם עול תורה ומצוות כמו האבות, ונעשה כמו נדר, אשר בהעוותו נחשב לחטא… מה שאין כן כל ישראל, לא ידעו מאומה עד מתן תורה ולא קיבלו עליהם כל דר פרישות”. ועיין שם בנצי”ב טעם נוסף.

[7] האור החיים מאריך בדבר, ומביא את הסברי הרמב”ן ודוחה אותם ומעלה הסבר משלו. בקצרה, הסברו הוא שרבים מבני שבט לוי פרשו מנשותיהם במצרים ולא ילדו, לאחר שגזר פרעה על הריגת הילדים. והוא מוסיף ומסביר מדוע דווקא שבט לוי פרשו כך ולא שאר השבטים, עיין שם.

[8] “דשולחן בא למלכות… ואין מלך בלי ראשי העם סביביו, אבל מכל מקום הוא מופשט מהם, ומוראו עליהם מבלי יהא רגיל עמהם כל כך….” (ובהמשך עומד שם הנצי”ב על נקודה נוספת של הבדל בין המלך לעם, מבחינת הנהגת הקב”ה הנפרדת ביחס אליו, עיין שם).

[9] “ללמדנו שהרב עם התלמידים הוא מוכרח להיות בצוותא אחת, והיו עיניהם רואות את מוריהם ומשמשים אותו… ומשום הכי היו הכל בבגד תכלת אחד”.

[10] המצודות והרד”ק מבארים באופן אחר: בני ישראל יירתעו כל כך מעבודה זרה, עד שלא ישתמשו יותר במילה “בעלי”, משום שהמילה “בעל” היא כידוע שם עבודה זרה, ולא ירצו להעלות שם זה על דל שפתותיהם [הסבר זה מתיישב היטב עם הפסוק הבא- “והסירותי את שמות הבעלים מפיה, ולא יזכרו עוד בשמם”]. 

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!