דברי תורה לפרשת בהר

דברי תורה, רעיונות, שאלות ותשובות, “ווארטים”, לפרשת בהר
image_printהדפסה - print

שש שנים תזרע כרמך וכו’ (כה, ג)

בספר החינוך, מצווה פד, מובאים שלושה טעמים למצוות שמיטת קרקעות:

טעם ראשון– השמיטה היא כעין השבת: כשם שנצטווינו לשבות את היום השביעי בכל שבוע כדי לזכור שהקב”ה ברא את העולם (ולכן שובתים יום אחד כנגד כך שהקב”ה ברא עולם בששה ימים ופסק בשביעי), כך גם בכל מחזור של שבע שנים שובתים ממלאכה כל שנה שביעית (ולכן בשנה זו אנו לא רק שובתים ממלאכת הארץ אלא גם מוסיפים ומפקירים את הפירות, כי גם הפקרה זו מסמלת לאדם את העובדה שאדון הארץ האמיתי הוא הקב”ה) [1].

טעם שני – ע”י המצווה, משריש האדם בעצמו את מידת הנדיבות והוותרנות (שהרי הוא מפסיק בשנה זו לעבוד בקרקע, ומפקיר פירותיו לאחרים) [2];

טעם שלישי –האדם משריש בעצמו ובמשפחתו את מידת הביטחון בה’ (כי הוא פוסק מלעבוד ומסכן את פרנסתו, על סמך אמונתו ובטחונו בקב”ה שציווה על כך)[3].

נמצאנו למדים, שאחד הטעמים לשמיטה הוא הקבלה בין שבע שנות השמיטה לבין שבעת ימי בראשית (הטעם הראשון בחינוך).

בהתאם להקבלה זו שבין שבע שנות שמיטה לשבעת ימי בראשית, כותב המשך חכמה הסבר יפה לשינוי הנוהג בסדר המעשרות בשנה השלישית ובשנה השישית לשמיטה: כידוע, בכל שנה ושנה, מפרישים מהתבואה “מעשר שני”, ואותו אוכלים בירושלים; ורק בשנה השלישית והשישית לשמיטה, במקום “מעשר שני” נוהגים ב”מעשר עני”, הניתן לעניים. וההסבר לכך הוא, שהתורה מדמה כאמור את שבע השנים לשבעת ימי בראשית, ולכן, כשם שביום השלישי וביום השישי נאמר פעמיים “כי טוב[4], כך גם ביחס לקרקע, אנו מצווים בשנה השלישית ובשנה השישית להיטיב לזולת ולתת לעני מעשר עני מן הפירות[5].

וכי תאמרו מה נאכל… וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית (כה, כ-כא)

בפסוקים אלה מבטיחה התורה ברכה לשומרי השביעית: “וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית”. יבול השנה השישית יתברך, וכך לא יינזקו שומרי השביעית כתוצאה מהפסקת עבודת הקרקע בשנה השביעית.

והנה, בזמן הזה, לאחר החורבן, מצוות השמיטה אינה מדאורייתא אלא מדרבנן בלבד. ונחלקו האחרונים, האם הבטחת התורה לאותה ברכה מיוחדת בזכות השמיטה, אמורה גם כאשר המצווה היא מדרבנן:

לפי בעל הסמ”ע (בחיבורו על שו”ע חושן משפט, סז, ס”ק ב), הברכה חלה רק בשנים שבהן השמיטה מדאורייתא, ולא בזמן הזה, שבו השמיטה מדרבנן בלבד[6]; ואילו החזון איש (סימן יח סעיף ד) חולק על כך. לשיטתו, כאשר חכמים מתקנים תקנה, מסכימים עמהם בבי”ד של מעלה גם לעניין הברכה, וכשם שנאמרה ברכת השמיטה בזמן שהיא מדאורייתא, כך גם כאשר השמיטה מדברי חכמים[7].

ושמעתי בשם הגרי”ש אלישיב ראיה יפה לשיטת החזון איש: הגמרא במסכת פסחים דף קט ע”ב שואלת, כיצד זה שתיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות בפסח, והרי יש סכנה בשתיית כמות זוגית של כוסות (זוהי סכנה סגולית, המכונה “זוגות”; דהיינו, יש סכנת מזיקים כאשר אדם אוכל או שותה בכמות זוגית, כגון שתיים או ארבע כוסות)? ואחת התשובות שם בגמרא היא, שבליל הסדר אין לחשוש לכך, כי הוא מוגדר בתורה כ”ליל שימורים”, לילה המשומר ממזיקים. והנה, לכאורה תשובה זו מיישבת רק את שתיית ד’ כוסות בלילה ראשון, שהוא מדאורייתא, אך מה נשיב על שתיית ד’ כוסות בליל יום טוב שני, הרי לילה זה הוא מדרבנן בלבד[8], ומדאורייתא הוא לילה רגיל ועליו לא נאמר בתורה “ליל שימורים”? אלא על כרחך צריך לומר, שכאשר חכמים מוסיפים על התורה ומרחיבים על דרך תקנה, בי”ד של מעלה מסכים עמם גם בכל הנוגע להיבטי הברכה והסגולה שבדבר.

ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה וגו’ (כה, כט)

מבואר בפסוקים אלה, שאדם המוכר בית בעיר חומה, יכול לפדותו בחזרה מהקונה, עד שנה; ואם לא עשה כך, אין לו יותר זכות פדייה, ואפילו בשנת היובל אין הבית חוזר לבעליו.

ולא ביארה התורה מה הטעם, מדוע דווקא בבתי ערי חומה, אין הבית חוזר לבעליו ביובל?

כותב על כך המשך חכמה: “ייתכן טעם קצת, דערי המבצר הם הערים המגינים מפני האויב, ומתחזקים אם באים במצור… ולפי זה, אם היה הדין דבית בעיר מבצר חוזרת ביובל… הלוא ייתכן כי ימכור בתים הרבה, ובשנת היובל ישובו איש לאחוזתו, ויהיו כל אנשי העיר חדשים וגרים, ואינם יודעים ומכירים מוצאי ומבואי העיר, ואין להם הקשר והאיגוד, כי אינם מכירים זה את זה, ולא יוכלו להתחזק. לכן נתנה התורה זמן שנה, ואם לא ייגאל, יוחלט”.

כלומר, ערי החומה, ערי המבצר, מספקים הגנה מפני האויבים. לכן, יש לדאוג שיהיו חזקות ושמורות. אילו היינו מחילים בעיר כזו את הדינים הרגילים, שלפיהם בית הנמכר חוזר לבעליו ביובל, היה עלול להיווצר מצב שבו תושבים שכבר גרים בעיר עשרות שנים, נאלצים לפתע להיפרד מבתיהם ולהחזירם לבעלים ישנים ולמשפחותיהם, וכך בבת אחת יהיו בעיר תושבים רבים שהם חדשים וזרים זה לזה ואינם מלוכדים, וכן אינם מכירים את מוצאי ומבואי העיר. זהו מצב מסוכן, בערים שתפקידן הוא להיות חזקות ולספק הגנה. לכן אמרה התורה, שאין הבתים חוזרים ביובל, ואם עד שנה לא גאל המוכר את הבית, לא יחזור אליו הבית עוד.

וכי ימוך אחיך, ומטה ידו עמך, והחזקת בו (כה, לה)

מה עניינה של מצווה זו לכאן?

כל אדם לעצמו, ראוי שימעט בהשתדלות ויבטח בקב”ה שבידו לדאוג למחסורו; אך כשמגיע אליו אדם אחר הזקוק לעזרה, אז אין לאחוז במידת הביטחון (ולומר לו “ה’ יעזור”..), אלא לעשות עבורו ככל הניתן. ולכן הוכנסה מצווה זו בפרשת ענייני השמיטה והיובל – מצוות השמיטה מגלמת את מידת הביטחון (אדם אינו עובד את שדהו במשך שנה שלמה מתוך ביטחון בקב”ה), אך בכל זאת, כאשר “ימוך אחיך”, כאן אין לאחוז במידת הביטחון, אלא “והחזקת בו” (מגיד מדובנא, מובא בילקוט לקח טוב על הפרשה).

אל תקח מאתו נשך ותרבית (כה, לו)

הסיבה לאיסור ריבית לכאורה אינה ברורה. הרי לכאורה אין כאן אלא עשיית מסחר רגילה (אדם נותן לאחר דבר ששייך לו, ובתמורה לנתינה זו הוא גובה כסף), וכשם שלא אסרה התורה עשיית מסחר, כך לכאורה אין הצדקה לאסור הלוואה בריבית.

הכלי יקר מסביר את טעם האיסור כך: “עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר את מידת הביטחון מן האדם; כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה’, לפי שהוא מסופק אם ירוויח או לא, אבל הנותן בריבית, רווח שלו ידוע וקצוב, וסומך על ערבונו שבידו, ומן ה’ יסיר לבו”. כלומר, לשיטה זו, טעם האיסור הוא בכך שהלוואה בריבית היא רווח קל, וכך המלווה נמנע מלבטוח בקב”ה ולהתפלל אליו לפרנסתו.

נמצא לפי הכלי יקר, שעניין ריבית הוא יותר מצווה שבין אדם למקום מאשר בין אדם לחבירו.

אך ספר החינוך ואחרים מבארים, שריבית היא איסור שבין אדם לחברו; ומה שאסרה התורה ריבית (בשונה מכל מסחר) נובע מהתוצאות ההרסניות של הריבית מבחינת הלווה; אדם הלווה בריבית, אינו מרגיש את גודל הסכנה; הוא אינו מבין כיצד הריבית מכלה את ממונו, ולבסוף הוא מוצא את עצמו חסר כול. וכך כותב ספר החינוך (בפרשת משפטים), שטעם האיסור הוא “לבל יבלע האחד חיל חבירו (=ממון חבירו) מבלי שירגיש בעצמו, עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של ריבית”[9].

לפי אברבנאל (בפירושו לדברים כ”ג ט”ז), ריבית בפני עצמה אינה דבר מגונה כמו גזל וכיוצא בזה, אלא שהציווי על איסור לקיחת ריבית הוא ציווי מעין מצוות צדקה. התורה רצתה, שאדם ילווה לחברו הזקוק לכך, מבלי שלנגד עיניו יעמדו רווחים אישיים: “כי הנשך מצד עצמו, איננו דבר בלתי ראוי…איננו נמאס, גם לא מגונה, והוא סחורה ומשא ומתן והגון מפאת עצמו. לכן ייחס הקב”ה את העניין הזה במדרגת החסד שיעשה עם אחיו כשילווהו כספו מבלי רווח ותועלת כלל”. ומעין זה כותב הרמב”ן, שהלוואה בריבית פוגעת באחווה ובאהבה – “אבל הריבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם, לא נאסר אלא מצד האחווה והחסד, כמו שציווה ואהבת לרעך כמוך, ועל כן אמר למען יברכך ה’ אלוקיך, כי חסד ורחמים יעשה אחיו כאשר ילוונו בלא ריבית, ותיחשב לו לצדקה”[10] [ובאמת טעם זה מתיישב יפה עם סדר הפסוקים, שממנו אכן עולה שאיסור הריבית הוא חלק והמשך של הציווי לתמוך באחיך, “וכי ימוך אחיך והחזקת בו”. – “וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו… אל תיקח מאתו נשך ותרבית”].

וכי ימוך אחיך עמך, ונמכר לך וגו’, עד שנת היובל יעבוד עמך (כה, לט-מ)

כל הדין של “עבד עברי”, ושניתן לקנות אדם לעבד, נוהג רק בזמן היובל. ואילו בזמן שאין היובל נוהג, אין דין עבר עברי נוהג, וכך מבואר בגמ’ בערכין דף כט ע”א – “אין עבד עברי נוהג, אלא בזמן שהיובל נוהג”.

מה הטעם לכך, ומה הקשר בין דין עבד לדין היובל?  בחידושי הרי”מ מבואר, שהיסוד הנלמד מכאן הוא שאין הקב”ה מכניס את האדם למצב חסר תקנה תמידי, שאין לו שום דרך גאולה ויציאה ממנו; והואיל והיובל הוא הדרך לצאת מעבדות עולם (שאף עבד שנשאר לאחר שש שנים, יוצא ביובל), לכן בזמן שאין היובל נוהג, אין נוהג דין עבד עברי; כי עם ביטולו של פתח גאולה כה משמעותי לעבד, נגזר גם ביטול דין העבדות. ומכאן נלמד גם לחיים בכלל, שאין הקב”ה מכניס את האדם למצב נמשך ותמידי של חוסר תקנה, ללא מפתח לצאת ממנו (הדברים מובאים ב”באר הפרשה” תשע”ט, וראה לשונו בהערה[11]).

ובהמשך, מוסיף ומביא בשם נכדו של חידושי הרי”מ, בעל השפתי צדיק, שעל פי זה מיושבת שאלה בפסוקים לעיל:

לעיל בפרק כה, פסוקים כה- כו, מחדשת התורה שאדם שבעניותו מכר שדה, יכול קרובו לגאול את השדה מהקונה. ועוד מוסיפה התורה, שאם אין לו גואל וקרוב, אלא המוכר עצמו השיגה ידו ומצא כסף, יכול אף הוא לגאול (“כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו, ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו; ואיש כי לא יהיה לו גואל, והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו”). והנה, לכאורה קשה, לגבי הדין השני הנ”ל, שהמוכר עצמו יכול לגאול, מדוע הקדימה לכך התורה שאין לו קרוב וגואל (“ואיש כי לא יהיה לו גואל, והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו”)?  הרי פרט זה שאין לו גואל, אינו הכרחי ואינו משנה כלל לצורך הדין, כי המוכר עצמו רשאי לגאול גם אם יש לו קרובים שיגאלו? אלא שזה מה שבאה התורה לומר, שאין ייסורים תמידיים ללא דרך גאולה מהם, וזהו “ואיש כי לא יהיה לו גואל, והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו” – מי שאין לו גואל וקרוב, בוודאי ימצא את הדרך בעצמו להיגאל בעצמו, כי דרך גאולה חייבת להימצא (ראה לשונו בהערה[12]). ומסיים, “וזהו הבטחה, כי על כל פנים אף שירד ונשפל והוכרח למכור אחוזתו בארץ הקודש, מכל מקום צריך להיות דרך שישוב אליו, אם לא על ידי גואל קרוב, ישיג ידו לגאול”.

[ובהערה כ”א הוא מוסיף ומביא יסוד דומה בשם חידושי הרי”מ, לבאר דברי גמרא ידועים במסכת כתובות דף לג ע”ב, ואביא את לשונו: “ביסוד זה מבאר עוד החידושי הרי”מ (הובא בליקוטי הרי”מ כתובות) את דברי הגמרא (כתובות לג), ‘אלמלי נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה, הוו פלחי לצלמא’ (פירוש, אם היו מלקים ומייסרים את חנניה מישאל ועזריה, לא היו יכולים לעמוד בייסורים והיו משתחוים לצלם) [בספר דניאל מסופר שחנניה מישאל ועזריה מסרו נפשם על קידוש ה’, ובסירובם לעבוד לפסל הושלכו לכבשן האש, ונעשה להם נס וניצלו; ועל כך אומרת הגמ’, שאילו היו מלקים אותם ולא רק מאיימים בהריגתם, לא היו עומדים בניסיון; אמנם עיין שם בתוס’, שהתלבטו האם אכן לפרש כפשוטו, שהיו עובדים לצלם וכו’)]. ולכאורה צריך ביאור, וכי באו חכמי התלמוד לדבר בגנותן של צדיקים, ומה רצו ללמדנו בזה? אלא שיסוד זה באו ללמדנו, אין הקב”ה מנסה את האדם בדברים שאין ביכולתו להתגבר עליהם, ועל כן לא היכו את חנניה מישאל ועזריה, כי אם היו מכין אותם לא היה ביכולתם לעמוד כנגד המכות הנוראות. וממוצא דבר אתה למד, שבדבר שניסו אות מן השמים, סימן הוא שיש בכוחך לעמוד בניסיון זה בגבורה”].

 

[1] לשון ספר החינוך, מצווה פד: “משורשי המצווה, לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו עניין חידוש העולם, כי (שמות כ יא) ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שלא ברא דבר, הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיוננו דבר הקדמות (=כלומר, כדי לעקור מלבנו את הדעה שהקב”ה לא חידש וברא עולם אלא היה קיים תמיד) אשר יאמינו הכופרים בתורה, ובו יהרסו כל פינותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמננו יום יום ושנה שנה על דבר זה, למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא תפרד לעולם העניין מבין עינינו תמיד. והוא כעניין שאנו מונין ימי השבוע בששת ימי עבודה, והשביעי יום מנוחה. ולכן ציווה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו, מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפרות בכל שנה ושנה, לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ מצווה עליו להפקירם”.

[2] שם: “ועוד יש תועלת נמצא בדבר, לקנות בזה מידת הוותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול”.

[3] שם: “ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה, שיוסיף האדם ביטחון בשם יתברך. כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת, ומלמד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מידת הכילות הרבה, ולא מיעוט הביטחון”.

[ועיין טעמים נוספים במורה נבוכים, אברבנאל, עקדה, כלי יקר ועוד].

[4] ביום השלישי לבריאה נאמר בפרשת בראשית פעמיים “וירא אלוקים כי טוב”; וכן ביום השישי, נאמר פעם אחת “וירא אלוקים כי טוב”, ולאחר מכן שוב “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד”.

[5] ובלשון המשך חכמה: “ענין השנים, כימי בראשית. וכן אמרו, כשם שנאמר שבת לד’ בשבת בראשית, כן בשמיטה. ולזה, ביום שלישי וביום ששי נאמר ‘כי טוב’ שני פעמים, לכן בשנה השלישית ובשנה שישית צריך ליתן מעשר עני ולהטיב לזולתו. וזה רמז נאה”.

[6] ובכך מסביר הסמ”ע, מדוע תיקנו חכמים להימנע מעבודת קרקע רק בשמיטה, ולא תיקנו זאת גם בשנת היובל (כפי שהיה בזמן הבית, שבזמן היובל נהגו דיני שמיטה ואסור היה לעבוד בקרקע); כי ידעו חכמים, שאנשים לא יוכלו לעמוד בהפסקת עבודת הקרקע שתי שנים רצופות, שמיטה ויובל, מאחר שבזמן הזה אין הברכה המיוחדת חלה. ובלשונו: “אבל חרישה וזריעה לא אסרו בשביעית וביובל כדי שלא תשתכח, שלא היו רוב הציבור יכולין לעמוד בו ליאסר בעבודת קרקע שתי שנים שביעית ויובל… דדוקא בזמן שהיה שמיטה ויובל נוהג מן התורה, היתה מקוימת בהן הברכה לגדל בשנה שישית לשלש שנים“)

[7] ובלשונו (לאחר שמביא את דברי הסמ”ע): “אבל לפי מה שכתבתי… מסתבר דהיתה הברכה גם בבית שני, וגם אחר החורבן. דבית דין שלמעלה עושין מה שגוזרין בבית דין של מטה, והברכה נאמרה אחר שעשו את ההשתדלות או במקום שנפטרו מהשתדלות; ועד כמה להשתדל, מסור לחכמים על פי עיון התורה ברוח קדשם”.

[8] כי היום אנו בקיאים בלוח, וחוגגים יו”ט שני רק מחמת תקנה שמא יחזור הקלקול ולא נהיה בקיאים, כמבואר במסכת ביצה דף ד ע”ב.

[9] באופן כללי, פעמים רבות לאדם הלווה (או משלם בתשלומים) יש נטייה לסבור שבעייתו התזרימית היא רק זמנית, ובעתיד מן הסתם “יהיה לו”. ראיתי ב”באר הפרשה” מהדורת תשע”ט אות ה’, המביא מעשה בעניין זה מהחזון איש: “מעשה ביהודי ששאל את הגה”ק בעל החזון איש זי”ע, האם מותר לו ללוות מעות מחברו, כשאינו יודע מאין יהיה לו מעות לפרוע החוב, אלא שיש לו אמונה בבורא העולם שימציא לו מעות בזמן פירעון החוב, ולא ייכנס בגדר ‘לווה רשע ולא ישלם’. ענהו החזון איש, כאותו סכום שהייתה מלווה לאחר, על סמך הבטחון שהוא בוטח בה’ שיעזרהו וישלח לו מעות לפרוע חובו אליך, כאותו שיעור מותר לך ללוות ממנו אדעתה דהכי. וכמה שאתה בעצמך לא היית סומך להלוות לו על סמך כן, גם אתה לא תלווה מתוך אמונה”.

[10] גם בספר העקידה, על פרשת משפטים, מבואר שהאיסור הוא נגזרת של מצוות צדקה. וזו לשונו: “וזה אמר בכאן, אם לא נדבך לבך לתת לעני במתנה, אבל תרצה להועילהו דרך הלוואה…לא תשימון עליו נשך, כי אם הקרן הוא חסר, איך יפרע קרן וריבית”. כלומר, הרואה את חברו זקוק לכסף, ראוי היה שייתן לו בחינם. אך הואיל ובמציאות החיים לא כל אדם יכול ורוצה לעשות זאת, אזי הוא רשאי לעשות זאת דרך הלוואה. ומכל מקום מזהירה התורה – אם לא נתת חינם לאדם אלא הלווית לו, לפחות אל תיקח ממנו נשך.

[11] כך מובאים הדברים ב”באר הפרשה” (שנת תשע”ט): “מכאן למד הרה”ק החידושי הרי”מ זי”ע (הובא בשפתי צדיק אחרי אות ט’) יסוד גדול, שלעולם אין הקב”ה מנסה את האדם אלא אם יכול לעמוד בו, לכן אין דין עבד עברי נוהג רק מתי שיש יובל ויהיה ביכולתו לצאת מעבדותו, אבל אין הקב”ה מכניס את האדם לתוך מצב שאין לו יציאה משם. שהרי יש מקום לתמוה, שמן הנראה שבדין הוא שיהיה אדם זה עבד מחמת פחיתות נפשו… ומדוע אינו נמכר בזמן שאין יובל? אלא שמאחר שבזמן הזה אין דרך לצאת לחרות, אם כן לא יביאוהו מן השמים לידי ‘עבדות’, רק בזמן שיש לו דרך לצאת ביובל, וכבר מתחילה הוכן עבורו ‘פתח’ ודרך להיגאל, אז שייך שיהיה עבד עברי. והדברים אמורים הן בגשמיות, כאשר ‘חשכה גדולה נופלת עליו’ ובאה עליו הרעה רחמנא לצלן, שוודאי יש בו כוחות נפשיים להתחזק באמונתו גם בעת הצרה, והן בעניינים רוחניים, שאם רואה האדם שיצרו מתגבר עליו הרי זה אות וסימן כי יש בידו ללחום מלחמת ה’ ולנצח את יצרו, שאם לא כן לא היו מנסים אותו מן השמים, אדרבה כל הניסיון והחושך אינו אלא כדי להעלותו ולהביאו לידי טובה מרובה. וזה לשון קדשו (של חידושי הרי”מ), זהו לימוד גדול שאין מאפילים לאדם מישראל, רק מה שבכוחו לעבור לשוב לעבודתו בקודש וכו’… כי יהיה לב איש ישראל ברור שכל מאפיל שלו יכול לעבור ולתקן”.

[12] “הוסיף על כך נכדו הרה”ק ה’שפתי צדיק’ זי”ע (בהר כ-כא) לבאר את הנאמר בפרשתן (כה, כה-כו), ‘כי ימכר אחיך ומכר מאחוזתו, ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו; ואיש כי לא יהיה לו גואל, והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו’. ולכאורה יש להקשות לשם מה הקדים הכתוב ‘ואיש כי לא יהיה לו גואל’, שלכאורה אין בזה שום נפקא מינה, והרי עיקר הנפקא מינה הוא בזה שהמוכר עצמו ‘השיגה ידו’ ויכול לגאול את השדה? אלא שאין הקב”ה מייסר את האדם בלא שתהיה לו דרך הצלה מהצרה. ועל כן, מי שלא יהיה לו גואל וקרוב, יעזור לו השי”ת שישיג ידו ויוכל לגאול בעצמו…”.

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!