דברי תורה לפרשת אחרי מות

דברי תורה, רעיונות, שאלות ותשובות, “ווארטים”, לפרשת אחרי מות
image_printהדפסה - print

וידבר ה’ אל משה, אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ה’ וימותו (טז, א)

המילה “וימותו” בסוף הפסוק לכאורה מיותרת, שהרי כבר נאמר בתחילת הפסוק “אחרי מות שני בני אהרן”, ומדוע לחזור שוב “וימותו”?

ועוד קשה – בפסוק כאן נאמר “וידבר ה’ אל משה” (בלי לפרט כאן בפסוק שום אמירה), והפסוק הבא פותח מיד שוב במילים “ויאמר ה’ אל משה” (דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש), ומה פשר הכפילות?

הנצי”ב בפירושו העמק דבר מסביר כך: סוף הפסוק, “בקרבתם לפני ה’ וימותו”, הוא בעצמו אמירה של ה’ אל משה (כלומר, ה’ אומר למשה, “בקרבתם לפני ה’, וימותו”).  ואמירה זו מטרתה ליישב שאלה; הנה, בני אהרן מתו משום שחטאו חטא המחייב מיתה בידי שמים, אך עדיין צריך הסבר, וכי כל אדם שחוטא בעבירת כרת וכד’ מת מיד בו במקום, מיד אחרי החטא? כידוע המציאות אינה כך, ומדוע אם כן מתו בני אהרן מיד כשחטאו? ועל כך משיב הקב”ה למשה, “בקרבתם לפני ה’ וימותו” – משום שהחטא היה במקום המקודש ביותר לקב”ה (“בקרבתם לפני ה'”), לכן מתו מיד. ומזה ילמדו לדורות, להיזהר ביותר בעת העבודה במקדש, שהעונש על עבירות שם הוא מיידי.

ונמצא שהמילים “בקרבתם לפני ה’ וימותו” הן אמירה בפני עצמה, ואמירה זו משמשת מבוא לאיסורים הבאים, שעניינם זהירות הכהן במקדש (ואל יבוא בכל עת אל הקודש וכו’)

ואם כן, זה ביאור הפסוק ויישוב הכפילויות: תחילה מתאר הפסוק מתי דיבר ה’ אל משה – אחרי מות שני בני אהרן; ואז ממשיך הפסוק, שתוכן הדיבור הוא “בקרבתם לפני ה’ וימותו”, וזהו הדיבור הראשון (שמטרתו כאמור ליישב מדוע מתו מיד וכו’, ולהוות מבוא לאיסורים שיבואו). ובפסוק הבא, פסוק ב’, מתחילה אמירה חדשה, ולכן הוא מתחיל שוב במילים “ויאמר ה’ אל משה, דבר אל אהרן אחיך”, ומיושבות הכפילויות (ומסיים הנצי”ב, “ואח”כ ראיתי שכן כתב בעל עקידה שער ס”ג).

בזאת יבוא אהרן אל הקודש (טז, ג)

על המלים “בזאת יבוא אהרן אל הקודש”, נאמר במדרש רבה (ויקרא רבה, כא, ה):

 “בזאת – בזכות השבת”.

[כלומר, אם הכהן מקיים את מצוות השבת, זכות זו תסייע לו להיכנס לקודש הקודשים. המדרש מתבסס על כך שגם ביחס לשבת, משתמש הפסוק במילה “זאת” (כאמור בישעיהו נו, א– “אשרי אנוש יעשה זאת“). והואיל והמילה “בזאת” משותפת לכניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים ולשבת, אומר המדרש “בזאת” – בזכות השבת (ועוד מציין המדרש מספר מצוות ועניינים נוספים שנאמר בהם “זאת”, וגם על מצוות אלה אומר המדרש שבזכותן רשאי הכהן להיכנס לקודש הקודשים)[1]].

והדברים לכאורה תמוהים ודורשים הסבר, מה כוונת המדרש, ומה עניין השבת לעניין כניסת הכהן הגדול אל קודש הקודשים?

הרב זוין, בספרו לתורה ולמועדים, מבאר כך:

השבת, ממשיכה קדושה לימי החול הבאים אחריה. וכך, מטרת האדם בשבת איננה אך ורק לנהוג בקדושה ביום השבת עצמו, אלא גם לשאוב ממנה קדושה והתעלות לימי החול שלאחר השבת. וקדושה זו שהאדם נוהג בימי החול בעקבות השבת, היא במובנים רבים נחשבת אף יותר ממה שהוא נוהג בקדושה בשבת עצמה; כי בשבת עצמה, כשהאדם מנותק מחיי המעשה, אין זו רבותא גדולה כל כך להיות בקדושה, כמו להצליח ולשלב את הקדושה גם בחיי החולין והמעשה.

והוא הדין גם אצל אהרן הכהן בקודש הקודשים: משימתו הייתה לא רק להיות בקדושה בקדש הקדשים עצמו, אלא לקחת קדושה זו ולהמשיך אותה גם לאחר מכן, כשהוא יוצא מקדש הקדשים וחוזר לחיי המעשה[2].

נמצא, שיש השוואה בין קדושת המקום (בית המקדש, קודש הקודשים) לבין קדושת הזמן (קדושת השבת): בשתיהן, נכנס האדם אל הקדושה ושואב ממנה גם לאחר יציאתו, וזו מטרתן ותכליתן של שתי קדושות אלה.

וזו, אם כן, כוונת המדרש – “בזכות השבת”: הכהן הנכנס לקדש הקדשים, לומד ולוקח דוגמה והשראה מן השבת, כיצד לנהוג גם ביחס לכניסה לקודש הקדשים. ולכן, כהן המקיים מצוות שבת לעומקה, זכות זו מסייעת לו גם בכניסה לקודש הקודשים.

כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם, לטהר אתכם (טז, ל)

בפסוק זה מובטח לבני ישראל, כי ביום הכיפורים הקב”ה “יכפר עליכם… לטהר אתכם”.

מהו ההבדל בין “לכפר עליכם” לבין “לטהר אתכם”? האם אלה הן הבטחות שונות או כפל לשון?

הנצי”ב, בפירושו העמק דבר, מפרש כך: ישנן עבירות, אשר מלבד עצם האיסור שבהן, הן גם משפיעות על נפש האדם לטמא אותה, כגון אכילת מאכלים אסורים; דברים מסוג זה, אפילו אם אדם עושה אותם בהיתר, כגון בשעת פיקוח נפש, יש להם השפעת טומאה על הנפש; ואם כן, ניתן היה לחשוב, שכוחו של יום הכיפורים הוא רק לכפר על עונש העבירות, אך אין בכוחו לטהר את הנפש מאותן השפעות טומאה. ולכן מדגישה התורה שאין זה כך, אלא יום הכיפורים מועיל גם “לכפר עליכם” וגם “לטהר אתכם”, היינו, מאותה טומאת הנפש.

ובלשונו: “משום שיש עוונות, שמלבד החטא עוד הם מטמאים את הנפש, כמו מאכלות אסורות, אשר אפילו בשעת סכנה דמותר לאכול, מכל מקום מטמטם הלב… אם כן סלקא דעתך (היה עולה על הדעת) שלא יועיל יום הכיפורים אלא לכפרה על העוון, אבל מכל מקום נשאר בטומאת הנפש. על כן פירש המקרא, שיועיל גם לטהר אתכם, שיסיר את הטומאה” (ועיין עוד בהערה[3]).

 

[1]למשל, על התורה נאמר “וזאת התורה” (דברים ד, מד) וכן על ברית מילה (בראשית יז, י – זאת בריתי אשר תשמרו) ועוד. ובאמת, בכל אחת מהן צריך טעם והסבר, מה הקשר בינה לבין כניסת הכהן לקודש הקודשים, ומדוע “בזכות” המצווה הנ”ל מתאפשרת כניסת הכהן. אך ההסבר להלן מתמקד בעניין השבת.     

[2] ולפי זה מסביר המחבר דבר תמוה: רש”י בפסוק ג כותב, “חמש פעמים היה הכהן הגדול מחליף [-בגדים-] מעבודת פנים לעבודת חוץ, ומחוץ לפנים, ומשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומלבן לזהב, ובכל חליפה טעון טבילה ושני קידושים” (כלומר, הכהן הגדול ביום הכיפורים, במהלך עבודותיו, היה לובש בגדי זהב בקודש הקודשים ובגדי לבן כשהיה מחוץ לקודש הקודשים, וכך היה מחליף לסירוגין חמש פעמים, ובכל החלפת בגדים היה טובל ומתקדש). ולכאורה הדבר צריך ביאור, שאמנם מובן מדוע הוא טובל ומתקדש כשמחליף מלבן לזהב ונכנס לקודש הקודשים, כי קדושת קודש הקודשים גבוהה יותר ולכן צריך להתקדש ולטבול, אך מדוע הוא טובל בשעה שמחליף מזהב ללבן ויוצא החוצה? הרי זוהי קדושה פחותה יותר? אלא, שכאמור, מבחינה מסוימת יש יותר קדושה בשילוב זה של הקודש בחולין, מאשר בקדושת הקודש לבדה, ומשום עליית דרגה זו הוא טובל ומתקדש גם ביציאתו.  

[3] הפסוק ממשיך ומסיים “לפני ה’ תטהרו”. הנצי”ב כותב כמה הסברים לסיום זה, ונביא את הסברו האחרון: כידוע, בזמן שאין קרבנות, מלוא הכפרה של יום הכיפורים מגיע בסוף היום, כאשר תם יום הכיפורים וחולף מלוא היום. ואם כן החוטא לכאורה עשוי לחשוב בלבו, אמנם יום הכיפורים מטהר מאותן השפעות שליליות על הנפש, אך זאת דווקא בסיומו, ומה יהא עליו ביום הכיפורים עצמו, כאשר הוא עומד לפני הקב”ה, כיצד יעמוד לפני ה’ ועודנו בטומאתו? על כך עונה הפסוק “לפני ה’ תטהרו” – מה שטומאת הנפש מזיקה לאדם ומפסיקה בינו לבין הקב”ה, זהו רק בזמני היום-יום הרגילים, אך באותה עת עצמה שבה אדם עומד לפני הקב”ה, אין טומאת הנפש מזיקה ואינה מפסיקה בין העומד לבין הקב”ה. לכן, ביחס ליום הכיפורים עצמו, שבו אדם עומד בתפילה ומצוי “לפני ה'”, אין מלכתחילה מקום לחשש. 

ובלשון הנצי”ב:  “ונראה להוסיף, לפי שביארנו שהבטיח ה’ דיום הזה, לבד שמכפר, עוד הוא מטהר מטומאת הנפש, וידוע דהיום אינו מכפר אלא בסוף, אם אין קרבנות בצירוף קדושת היום, מעתה יהא כל היום עומד לפני ה’ והוא בטומאתו? על זה אמר הכתוב, לפני ה’ תטהרו, בשעה שאתם עומדים לפני ה’, אין טמטום הלב מסיק ביניכם לאביכם שבשמים ואין טיומאת הנפש מזיק אלא בשעה שאינו עומד לפני ה’, וכמו שכתבתי בספר דברים שם מקרא יב, השמר לך פן תשכח את ה’. וזה הוא לאחר יום הכיפורים, בשעה שאינו עומד לפני ה’, ואז תועיל קדושת היום לטהר אתכם”.

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!