דברי תורה לסוכות

דברי תורה, רעיונות, שאלות ותשובות, “ווארטים”, לחג הסוכות

(מתוך קריאת התורה ליום הראשון של סוכות – פרק כג, פסוקים ב-ד):

[ב] דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, מועדי ה’ אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי; [ג] ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו; שבת היא לה’ בכל מושבותיכם; [ד] אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם

סדר הפסוקים כאן לכאורה אינו מיושב: בפסוק ב’ מקדימה התורה ופותחת בכך, שהנושא שידובר בו להלן הוא “מועדי ה'”, דהיינו, החגים (וכפי שפותח הפסוק- “מועדי ה’, אשר תקראו אותם מקראי קודש, אלה הם מועדי”); אך מיד בהמשך לכך, בפסוק ג’, הכתוב אינו מתייחס כלל לחגים, אלא עובר להתייחס לשבת (“ששת ימים תיעשה מלאכה” וגו’); ורק לאחר מכן בפסוק ד’, שוב חוזר הכתוב ופותח שוב בעניין המועדים, מחדש (“אלה מועדי ה’ מקראי קודש, אשר תקראו אותם במועדם”). וכל הסדר האמור טעון ביאור.

הגאון מוילנא מיישב את סדר הפסוקים בדרך מחודדת, כך:

פסוק ג’, שנאמר בו “ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון”, הוא פסוק שאמנם לפי פשוטו מתייחס לשבת, אך למעשה יש בו גם תיאור כללי של אופי המועדים, וכל המועדים כלולים בו.

כיצד? כידוע, יש בשנה שבעה מועדים (חגים) שיש בהם איסור מלאכה (ראשון של פסח; שביעי של פסח; סוכות; שמחת תורה; שבועות; ר”ה; יה”כ). והנה, מתוך שבעת המועדים הללו, בששה מהם מותרת מלאכת אוכל נפש, ורק במועד השביעי, יום הכיפורים, נאסרה גם מלאכת אוכל נפש (ועל כן קרוי “שבת שבתון”).

וכל זה, כלול בלשונו של פסוק ג’: “ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון”; בששה מועדים מתוך השבעה, מותרת מלאכת אוכל נפש; “וביום השביעי, שבת שבתון” – המועד השביעי, יום כיפור, מוגדר כשבת שבתון ואסורה בו אף  מלאכת אוכל נפש.

ולפי זה נמצא, שפסוק ג’ הנ”ל באמת אינו מתייחס רק לשבת, אלא מתייחס גם למועדים, והוא חלק מהפתיחה; ולאחר מכן, החל מפסוק ד’, מתחיל הכתוב לפרט את המועדים. ונמצא סדר הפסוקים מיושב.

בחמישה עשר יום לחודש השביעי הזה, חג הסוכות שבעת ימים לה’ (ויקרא, פרשת אמור, פרק כג פסוק לד)

החודש השביעי הוא חודש תשרי, ומצווה התורה לעשות סוכות בחמישה עשר בתשרי.

והנה, כאן בפסוק, הלשון היא “לחודש השביעי הזה“. וכן לגבי יום כיפור, לעיל פסוק כז, ג”כ נאמר “אך בעשור לחודש השביעי הזה“; ואילו לגבי לולב, לא נאמר “השביעי הזה“, אלא רק “לחודש השביעי”, בלי תוספת “הזה” (פסוקים לט-מ: “אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי… ולקחתם לכם ביום הראשון”), והדבר מצריך הסבר.

ידוע הסברו היפה של בעל העונג יום טוב, המבאר זאת כך:

בגמרא במסכת ראש השנה (כט ע”ב) מבואר, שכאשר ראש השנה חל בשבת, אין תוקעים בשופר, כי גזרו חכמים שמא יעביר את השופר ד’ אמות ברשות הרבים ויעבור על איסור הוצאה בשבת (וכן, כשחל סוכות בשבת, אין נוטלים לולב, שמא יעבירנו ד’ אמות ברשות הרבים).

ומוסיפה הגמרא, שיש לכך גם אסמכתא בפסוקים עצמם, שהרי פעם אחת נאמר לגבי תקיעת שופר “יום תרועה” (במדבר כט, א) ופעם אחרת נאמר “זכרון תרועה” (ויקרא כג, כד); וטעם השינוי הוא, שלפעמים תוקעים בפועל, ועל כך נאמר “יום תרועה”, ולפעמים אין תוקעים (כשחל בשבת) ואז יש רק “זכרון תרועה”. ונמצא שיש בלשון התורה עצמה אסמכתא לגזירה שאין תוקעים בשבת. כך מבואר בגמרא.

ולפי זה יוצא החשבון מדוקדק היטב ומיושבת גם הקושיה שפתחנו בה (מדוע לגבי יום כיפור, ולגבי עצם חג הסוכות, נאמר “השביעי הזה” ואילו לגבי לולב נאמר סתם שביעי, ללא “הזה”): הרי בפרשתנו, ביחס לראש השנה נאמר “זכרון תרועה” ולא יום תרועה”; ונמצא שהפרשה מתייחסת למצב שבו ר”ה חל בשבת (שכן, כאמור לעיל, הביטוי “זכרון תרועה” מתייחס למצב שבו ר”ה חל בשבת); והרי אם ר”ה חל בשבת, גם היום הראשון של סוכות יוצא בשבת; וכידוע, כאשר היום הראשון של סוכות חל בשבת, אין נוטלים לולב (כי גם לגבי לולב, כמו לגבי שופר, גזרו שאין לנוטלו כשחל בשבת); וממילא מדויק היטב, מדוע לגבי הציווי בלולב, “ולקחתם לכם ביום הראשון”, לא נאמר “בחודש השביעי הזה“, כי נטילת לולב היא מצווה כללית בתשרי, אך דווקא בחודש השביעי “הזה” – בחודש המסוים הזה, שבו ר”ה (וממילא גם סוכות) חל בשבת, אין נוטלים לולב! לפיכך, נמנעה התורה מלומר “הזה” לגבי מצוות לולב, ונקטה כך רק לגבי המצווה הכללית של סוכות, ולגבי יום כיפור וכו’.

מדוע עושים זכר דווקא לענני הכבוד ולא לניסים אחרים במדבר

כידוע, הסוכה שאנו עושים, היא זכר לענני הכבוד שליוו את ישראל במדבר[1].

וכבר הקשו על כך רבים, הרי ענני הכבוד הם רק אחת מתוך שלוש מתנות טובות שניתנו לישראל במדבר (כאמור במסכת תענית דף ט ע”א, שג’ מתנות טובות ניתנו לישראל, באר בזכות מרים, מן בזכות משה, וענני כבוד בזכות אהרן) ואם כן, מדוע ציוותה התורה לעשות זכר רק למתנה זו של ענני הכבוד, ולא ציוותה לעשות זכר לשתי המתנות האחרות, הבאר והמן?

החיד”א (ברכי יוסף, תרכה) מתרץ זאת כך: הבאר והמן הם צרכים הכרחיים, שלא ניתן להתקיים בלעדיהם; מה שאין כן ענני הכבוד, ניתן לשרוד גם בלעדיהם, ובכל זאת ניתנו לעם ישראל, משום חיבתם, כדי לשומרם משרב ושמש. נמצא שענני הכבוד מבטאים את חיבתם של ישראל, יותר מהבאר והמן, שהרי ניתנו לישראל כמתנה מעבר להכרחיות הקיום [וכך מתרץ גם המבי”ט, בספרו בית אלוקים, שער היסודות, פרק לז, שהמיוחד בענני הכבוד הם שניתנו לישראל לפנים משורת הדין, שהרי אינם הכרחיים לקיום; ומוסיף שעל פי האמור מובנים דברי חז”ל, שענני הכבוד ניתנו לישראל בזכות אהרן הכהן; כידוע, מידתו של אהרן הייתה לרדוף שלום ולנהוג לפנים משורת הדין, ובזכותו קיבלו את ענני הכבוד, שניתנו להם לפנים משורת הדין].

הסבר נוסף שכותב החיד”א (במענה לשאלה הנ”ל, מדוע אין עושים זכר גם לבאר ולמן) – הבאר והמן ניתנו לישראל עקב תלונות ותרעומת, ולכן הם במידה מסוימת מזכירים את גנותם של ישראל, מה שאין כן ענני הכבוד.

בנוסף לשני ההסברים הנ”ל, יש גם תירוץ ידוע נוסף:

כידוע, כבר הקשו הראשונים שאלה אחרת, מדוע עושים את חג הסוכות דווקא בתשרי, הרי היציאה ממצרים הייתה בניסן, ולא בתשרי. ואחת התשובות לשאלה זו היא תשובת הגאון מוילנא (בפירושו לשיר השירים א, ד), שהמיוחד בתשרי הוא, שבחודש זה חזרו ענני הכבוד, לאחר שנסתלקו קודם לכן בעקבות חטא העגל [כי בי”ז תמוז חטאו בחטא העגל, והסתלקו ענני הכבוד, והחל משה להתפלל על ישראל, וביום כיפור נענה על ידי הקב”ה “סלחתי כדבריך”; ואז הורה לבני ישראל לבנות את המשכן, והתחילו בבניית המשכן בט”ו תשרי, ואז חזרו ענני הכבוד]. לכן, אומר הגר”א, חג סוכות נקבע לתאריך זה, כשמחה על חזרת ענני הכבוד המבטאים את הכפרה לבני ישראל[2].

ולפי זה גם מיושבת היטב השאלה שפתחנו בה, מדוע עושים זכר דווקא לענני הכבוד ולא למתנות האחרות; כי הדגש הוא לאו דווקא על עצם נתינת המתנה, אלא על חזרת ענני הכבוד, לאחר שהסתלקו; חזרה זו מסמלת את קבלת התשובה וריצוי הקב”ה לעם ישראל לאחר יום כיפור.

מדוע מנענעים בהלל דווקא ב”הודו” וב”אנא ה’ הושיעה נא”

מנהגנו לנענע ד’ מינים בהלל, באמירת “הודו לה’ כי טוב” ו”אנא ה’ הושיעה נא”. והמקור לכך הוא במשנה במסכת סוכה (לז ע”ב)- “והיכן היו מנענעין, בהודו לה’ תחילה וסוף, ובאנא ה’ הושיעה נא- דברי בית הלל…” (וכתבו הראשונים מקור לכך על פי המדרש, עיין הערה למטה)[3].

מה הסיבה לכך שמנענעים במקומות אלה דווקא? נראה לומר בעניין זה כך:

שתי הקריאות הללו, “הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו” ו”אנא ה’ הושיעה נא” מסמלות שני מצבים מנוגדים, הופכיים – האחד, מצב שבו החיים מתנהלים על הצד הטוב ואדם מרגיש שמחה בלבו (“הודו לה’ כי טוב, כי לעולם חסדו”), והשני, מצב של תחושת מצוקה (“אנא ה’ הושיעה נא“). והנה, כידוע, הנענוע לד’ רוחות ולמעלה ולמטה, בא לסמל שאנו ממליכים את הקב”ה עלינו בשמים ובארץ ובד’ רוחות השמים [כמבואר בגמרא בסוכה, עיין למטה בהערה[4]]. ולפי זה מובן היטב מדוע תיקנו לנענע דווקא במקומות אלה; להורות על המלכת הקב”ה עלינו ועל הפנייה אליו, בכל המצבים: בין כשהכול מתנהל בטוב ולמישרין (שאז לעתים רגיל האדם לתלות הכול בכוחו ועוצם ידו, ולשכוח מהקב”ה) ובין חלילה במצב הפוך (שגם לעתים רגיל האדם להתייאש, ולחדול מלפנות לעזרת הקב”ה).

דברי הגאון מוילנא אודות הימנעות מדיבורי לשון הרע בסוכה

בספר דברי אליהו (על הפסוק בתהלים לא, כא, “תצפנם מסוכה מריב לשונות”), מובא בשם הגאון מוילנא, שבקיום מצוות סוכה יש סגולה מיוחדת להכניע את יצר לשון הרע שבאדם. ורמז לכך ניתן למצוא בלשון הכתוב “תצפנם בסוכה מריב לשונות“.

ומוסיף על כך הגר”א, שדבר זה רמוז גם במילה “סוכה”. כיצד?

כידוע, אותיות האל”ף בי”ת מתחלקות לחמישה סוגים לפי דרך הוצאתן מהפה:

א. “לשוניות” – אותיות המבוטאות באמצעות הלשון (והן האותיות ד, ט, ל, נ, ת);

ב. “שפתיות” – אותיות המבוטאות באמצעות השפתיים (והן האותיות ב, ו, מ, פ);

ג. “חיכיות” – אותיות המבוטאות באמצעות החיך (והן האותיות ג, י, כ, ק);

ד. “שיניות” – אותיות המבוטאות באמצעות השיניים (והן האותיות ז, ס, צ, ר, ש[5]);

ה. “גרוניות” – אותיות המבוטאות באמצעות הגרון (והן האותיות א, ה, ח, ע);

ואם נבחן את המילה “סוכה”, יש בה ארבע אותיות – ס, ו, כ, ה. כל אחת מארבע האותיות הללו שייכת לקבוצה אחרת: ס’ ל”שיניות”, ו’ ל”שפתיות”, כ’ ל”חיכיות” וה’ ל”גרוניות”. נמצא שבמילה “סוכה” יש “ייצוג” לכל הקבוצות הנ”ל (גרון, שפתיים, חיך, שיניים), מלבד קבוצה אחת, היא קבוצת ה”לשוניות”. רק לקבוצת ה”לשוניות” אין ייצוג במילה “סוכה”; והנה, מקובל שהשיניים, השפתיים, הגרון והחיך נחשבים ל”חומות סביב הלשון”, מעין שומרים שלה, שלא יחטא האדם בדיבורו [עיין למשל במס’ ערכין דף טו ע”ב, שהקב”ה הקיף את הלשון בחומות של “בשר ועצם”, ללמד על הזהירות שיש לנקוט בדיבור]. המילה “סוכה” מייצגת את כל ארבעת השומרים, המגינים מפני הלשון. ומסיים הגר”א, שכל זה רמוז כאמור בפסוק “תצפנם בסוכה, מריב לשונות”.

ובלשונו: “מצות סוכה הוא להכניע יצרא דלשון הרע; להיות, כי בשם סוכה נמצאו בו ארבעה אותיות מארבעה מוצאות; סמ”ך מזסשר”ץ שהוא מהשינים; וא”ו מבומ”ף שהוא מהשפתיים; כ”ף מיגח”ר (צ”ל יגח”ק)  שהוא מהחיך; ה”א מאהח”ע שהן מהגרון; וממוצא דטלנ”ת, שהוא מהלשון, אין בו; וזהו מפני שהד’ מוצאות אלו מסבבות את הלשון ושומרים אותו לבל יפרוץ בלשון הרע; וזהו שאומר הכתוב ‘תצפנם ב”ס כ”ה מריב לשונות’ (תהלים לא, כא)”.

[ושמעתי מוסיפים על כך, שזו הסיבה שבברכת המזון של סוכות אנו מבקשים “הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת (דהיינו, בית המקדש)”. ומבקשים זאת דווקא בחג הסוכות, כי הימנעות מלשון הרע היא אחד המסייעים בהקמת בית המקדש, שחרב בגלל שנאת חינם ולשון הרע].

 

 

[1] נחלקו בכך רבי אליעזר ורבי עקיבא במסכת סוכה דף יא ע”ב; והשולחן ערוך בסימן תרכה סעיף א נקט כרבי אליעזר, שהסוכות הן זכר לענני הכבוד: “כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, הם ענני כבוד שהקיפם לבל יכם שרב ושמש”.

[2] ועיין במשך חכמה, על שמות כג, טז, המסביר לפי זה מדוע בפרשת משפטים נקרא החג “חג האסיף” ולא “חג הסוכות”, ורק בהמשך אנו מוצאים בתורה את השם חג הסוכות (דברים טז, יג). וההסבר הוא על פי דברי הגר”א הנ”ל, שהשמחה על סוכות כזכר לענני הכבוד, והיותה של שמחה זו מהות מרכזית בחג, התחדשה דווקא אחרי יום כיפור שלאחר חטא העגל, שחזרו ענני הכבוד לאחר החטא; אך בספר שמות, שטרם היה דבר זה, מהותו המרכזית של החג לא הייתה סוכות, אלא חג האסיף, ולכן שם נקרא חג האסיף.

[3] הראשונים כתבו (עיין תוס’ שם בסוכה, וביתר פירוט ברא”ש סימן כו) רמז לנענוע במקומות אלה על פי המדרש. המדרש מתייחס לפסוק בספר דברי הימים א (טז, לג), שם נאמר, “אז ירננו עצי היער, מלפני ה’ כי בא לשפוט את הארץ, הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו, ואמרו הושיענו אלוקי ישענו”, וכך נדרש פסוק זה לפי המדרש: “אז ירננו עצי היער” – אז ירננו בני ישראל, ויבטאו את שמחתם ב”עצי היער”, בנענוע המינים [וכאילו נאמר “אז ירננו בעצי היער”]; ואימתי תהיה שמחה זו? ממשיך הפסוק- “מלפני ה’ כי בא לשפוט את הארץ” – אחרי ששפט ה’ את הארץ בימים הנוראים, וישראל שמחים כאדם היוצא מלפני השופט זכאי. ומיד ממשיך הפסוק “הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו“, רמז שהנענוע יהיה ב”הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו”, ולאחר מכן ממשיך הפסוק “ואמרו הושיענו וכו’“, רמז שצריך לנענע גם ב”אנא ה’ הושיעה נא”.

[4] טעם זה של הנענוע הוא אחד הטעמים במסכת סוכה דף לו ע”ב ודף לז ע”א, וכפי שמסביר ערוך השולחן על פי דברי הגמ’ הנ”ל: “הנענועים הם לששה קצוות: ארבע רוחות ומעלה ומטה. והעניין הוא: דמוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו, מעלה ומטה למי שהשמים והארץ שלו (גמרא שם). להורות שהקדוש ברוך הוא מושל בשמים ובארץ ובכל רוחות העולם, כעניין “לך ד’ הגדולה… לך שמים אף לך ארץ, כי ד’ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד”. וכעניין כוונת “אחד”, שבקריאת שמע…”. ועיין שם עוד שמרחיב ומתייחס גם לטעם השני המובא בגמ’, ומחבר ביניהם.

[5] לגבי האות רי”ש, כיום כבר מקובל אצל רבים להוציאה מהגרון, אך במקור היה מקובל כנראה להוציאה באמצעות חיבור הלשון לשפתיים (כדרך קרייני חדשות בימינו).

Print Friendly, PDF & Email

תגובה אחת

  1. תודה רבה על דברי התורה
    ישנה תקלה בהדפסת הדפים
    אשמח אם תוכלו לתקן את האפשרות להדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!