דברי תורה לחנוכה

רעיונות, חידושים ודברי תורה לחנוכה
image_printהדפסה - print

“והדליקו נרות בחצרות קדשך”

השאלה על הנוסח “והדליקו נרות בחצרות קדשך”

בנוסח “על הנסים” אנו אומרים “ופינו את היכלך והדליקו נרות בחצרות קדשך”. והנה, נוסח זה, “והדליקו בחצרות קדשך”, לכאורה תמוה, שהרי ההדלקה הייתה בהיכל, ולא ב”חצר”, ואם כן מדוע אומרים “והדליקו נרות בחצרות קדשך”, כאילו ההדלקה בחוץ, בעזרה? [ולמעשה, לאחר המלים “ופינו את היכלך”, צריך היה להמשיך “והדליקו שם נרות” (בהיכל), ולא “והדליקו נרות בחצרות קדשך”, כאילו ההדלקה הייתה במקום אחר, בחצר חיצונית, שלא בהיכל].

כך מקשים החתם סופר (דרשה לשנת תקב”ץ, דף סז ע”א בדפי הספר, שם מביא החת”ס את הקושיה בשם ספר “זרע יעקב” על מסכת שבת), הבני יששכר (כסלו, מאמר ד’ פסקה צ”ב) ועוד.

מספר תירוצים לשאלה

יש מפרשים (עיין בספר “דרישת ציון” לרב משה צוריאל, על פרשת משפטים), שהמילים “והדליקו נרות בחצרות קדשך”, אינן מתייחסות כלל להדלקה בבית המקדש, אלא להדלקת נרות שהדליקו יושבי ארץ ישראל לזכר הנס. ומצאנו ש”חצרות קדשך” הוא כינוי לארץ ישראל, כמו שאומרים במודים דרבנן, “ותאסוף גלויותינו לחצרות קדשך”, שהכוונה לארץ ישראל [וכמו כן מציין המחבר שעל המילים בשירת הים “נהלת בעזך אל נוה קדשך” (שמות טו, יג), כותב החזקוני, “לכל ארץ ישראל קורהו ‘נוה קודש”, ועיין שם ברשב”ם וברלב”ג כעין זה].

החתם סופר מסביר כך: ההדלקה הראשונית לא הייתה בהיכל כרגיל, מאחר שהוא היה מלא בעבודה זרה. לכן, בתחילה הדליקו בחצר, בעזרה, ולא בהיכל (ומוסיף החתם סופר שהדבר אינו מעכב את כשרות ההדלקה, ומדייק כך מהרמב”ם הלכות ביאת מקדש פרק ט הלכה ז’. ועיין עוד שם שמיישב מקורות אחרים הנראים כסותרים). לכן נאמר “והדליקו נרות בחצרות קדשך”, שעד שפינו את ההיכל מעבודה זרה, הדליקו בחצר ולא בהיכל פנימה.

ומוסיף החת”ס שכתוצאה מכך גם התפרסם הנס, כי הכול ראו את המנורה דולקת ח’ ימים, ולא רק הכהנים שבהיכל פנימה. ולכן גם כשתיקנו לדורות, תיקנו להדליק בחוץ, על הפתחים, בפרסום.

[ועוד מסיים החתם סופר, שבזה מיושבת גם הקושיה הידועה של הבית יוסף, מדוע מדליקים שמונה ימים, בעוד שהנס היה רק שבעה ימים (כי ליום אחד הספיק השמן גם בלי נס)? ולפי האמור מיושב, כי השמן אמנם הספיק ליום אחד של הדלקה רגילה הנעשית בתוך ההיכל, שאין שם רוחות, אך כשהוציאו לחוץ, שיש שם רוחות לא היה אמור להספיק אף ליום אחד אלמלא הנס; ובזה מוסבר היטב רצף הלשון- “והדליקו נרות בחצרות קדשך”, ומתוך כך “וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו…”, שמונה ולא שבעה. ובלשונו- “ומיושב קושית בית יוסף, מה נס נעשה ביום ראשון. דהשתא אתי שפיר (-עכשיו מיושב היטב), דידוע דצריך שמן יותר במקום שהרוח שולט ונושב בהאש, ממה שצריך כשעומד בפנים בחדר מכוסה, ובפך לא היה אלא כשיעור הדלקה לילה אחת כשמדליקים בפנים, ולא כשמדליקים בחוץ בחצרות קדשך, ומכל מקום דלקו כל הלילה, על כן גם בליל ראשון היה נס. והיינו המשך, ‘והדליקו נרות בחצרות קדשך’ ולא בפנים בהיכל, על כן קבעו ‘שמונת’ ימי חנוכה ולא רק שבעה, כי גם ביום הראשון היה נס”].

במקום אחר (דרשות חתם סופר, לשנת תקצ”ה, דף סט ע”א) כותב החתם סופר הסבר נוסף למילים “בחצרות קדשך”: את הנרות הרגילים אכן הדליקו בהיכל, כרגיל, אך מלבד נרות אלה הדליקו גם נרות מחוץ להיכל, בחצר, כדי להודיע לכל העם על הנס המתרחש בהיכל (ונרות אלה הודלקו בשמן רגיל של חול, ולא בשמן זית כדרוש לשם הדלקת המנורה) .

ובאופן דומה מסביר בעל התורה תמימה, בפירושו “ברוך שאמר” על התפילה- “והדליקו נרות בחצרות קדשך, נראה דאין זה מוסב על הדלקת הנרות במנורה בבית המקדש, יען דאותן הנרות היו בפנים ההיכל ולא בחצרות, אך מוסב על הדלקת נרות פרטיות, כעין אותן הנרות שהדליקו בחצרות בעת שמחת בית השואבה, כמבואר בפרק ה’ דסוכה”.

***

נס חנוכה – “נס פך השמן” או “נס הניצחון”?

מהותו של הנס – סתירה לכאורה בין דברי הגמרא לבין נוסח תפילת “על הנסים”:

ידועים דברי הגמרא במסכת שבת דף כא ע”ב, שם שואלת הגמרא, “מאי חנוכה?”, כלומר, מהי מהותו של חג החנוכה? ועונה על כך הגמרא, שלאחר שהיוונים טימאו את כל השמנים, וגברו עליהם החשמונאים ונכנסו לבית המקדש, מצאו רק פך שמן טהור אחד. ופך זה הספיק בדרך הטבע ליום אחד, ובדרך נס הדליקו ממנו שמונה ימים. ומסיימת הגמרא, “לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה”.

מדברים אלה של הגמרא עולה, שכל מהותו של החג הוא זכר לנס פך השמן. נס זה, הוא הגורם לכך שעשו את חנוכה ל”ימים טובים בהלל והודאה”.

והנה, בניגוד לכך, המעיין בנוסח “על הנסים” שאנו אומרים בתפילה ובברכת המזון בחנוכה, רואה שלא מוזכר שם כלל נס פך השמן! כל הנוסח מתייחס לנס הניצחון במלחמה, כיצד נתן הקב”ה רבים ביד מעטים, גיבורים ביד חלשים וכו’, ללא אזכור של נס פך השמן. ולא עוד אלא שאפילו בסוף הנוסח, כשמתוארת הכניסה להיכל, נאמר בסתם, “והדליקו נרות בחצרות קדשך וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו”, מבלי להזכיר כלל את נס ההדלקה שהספיקה לשמונה ימים! והדבר לכאורה תמוה ביותר.

שאלות יסודיות נוספות:

הרב מירסקי, בספרו הידוע על המועדים “הגיוני הלכה”, דן בשאלה לעיל, ובנוסף, הוא מזכיר גם שתי שאלות ידועות נוספות שהקשו המפרשים, על עצם דברי הגמרא במסכת שבת;

ראשית, כיצד ייתכן שקבעו ימי הלל והודאה בגלל נס פך השמן? אנו מוצאים תמיד שמתקנים הלל והודאה כאשר מתרחשת הצלה או ישועה גדולה, כללית, ואילו בנס פך השמן לא הייתה הצלה לעם ישראל; הוא אמנם איפשר להם לקיים מצווה (הדלקת המנורה), אך לא מצאנו שמתקנים משום כך בלבד הלל והודאה לדורות[1];

שנית, מדוע בכלל נזקקו בני ישראל לנס פך השמן, הרי מעיקר הדין יכלו להדליק גם בשמן טמא, כי בלאו הכי היו רוב הציבור טמאי מתים, והכלל הוא שכאשר רוב הציבור טמאים, אין הטומאה מעכבת כלל את העבודה במקדש[2].

יישוב לכלל השאלות:

הרב מירסקי, בספרו הנ”ל, מיישב את כל השאלות האמורות על פי יסוד המצוי בספרי כמה אחרונים[3]; אכן, נס המלחמה, שבזכותו נושעו ישראל מיד היוונים וגזרותיהם, הוא העיקר, ועל נס זה תיקנו את ההלל וההודאה בחנוכה. אלא, שנס זה בפני עצמו, לא היה ניכר כל כך כנס, כי מטבע הדברים ניתן היה לתלות את הניצחון בגבורה ובתחבולות וכיוצא בזה. כאן בא נס פך השמן, וחידד בקרב העם את ההשגחה הנסית שזכו לה משמים, ובזכותו באה ההבנה המלאה שתשועתם כולה הייתה בדרך נס, ובעקבות התבוננות זו ניתן היה לקבוע את חנוכה להלל והודאה לקב”ה.

[ולא זו בלבד, אלא שעיון בשני הניסים (הניצחון ופך השמן) מגלה שיש קו משותף ביניהם: בשני המקרים, מצאו בני ישראל את עצמם במצב של כמות מועטה (במלחמה – רבים מול מעטים; בפך השמן – כמות שמן מועטה שמספיקה ליום אחד), ובשני המקרים זכו שנעשה להם נס וכמות זו הספיקה – המעטים גברו על הרבים, והשמן המעט הספיק לשמונה ימים. וכך, בא נס פך השמן והיווה סימן ברור לניסיות ולסייעתא דשמיא שזכו לה במלחמה].

ולפי זה מיושבות כאמור כל השאלות; שאלנו, מדוע מזכירים ב”על הניסים” את הניצחון, ואילו בגמרא במס’ שבת הדגש הוא על נס פך השמן. על כך התשובה היא, שבנוסח “על הניסים” מזכירים את נס הניצחון, כי התשועה מהיוונים וגזרותיהם היא אכן עילת ההודאה וההלל; ואילו הגמרא במסכת שבת, כששואלת “מאי חנוכה”, ומשיבה בנס פך השמן, כוונתה לכך שנס זה היה ה”סימן הרוחני” שבזכותו חלחלה אצל העם ההבנה, שתשועתם הכללית הייתה בדרך נס וסייעתא דשמיא מיוחדת, ולא רק בכוחם וגבורתם. בדרך זו נמצא, שנס פך השמן הוא בוודאי עניין מרכזי בחנוכה, אך אין הוא הסיבה העצמית להלל ולהודאה.

ומיושבות גם השאלות האחרות (מדוע הוצרכו לנס פך השמן אם טומאה הותרה בציבור, ומדוע תיקנו על כך הודאה); כי כאמור, נס פך השמן הוא נס “משני”, שמטרתו הייתה להחדיר בעם את ניסיות העניין כולו.

***

“מוסיף והולך” או “פוחת והולך”

“מוסיף והולך” או “פוחת והולך” – מחלוקת בית שמאי ובית הלל

כידוע, נחלקו בית שמאי ובית הלל באופן הדלקת הנרות: לפי בית הלל, הכלל הוא “מוסיף והולך”, כלומר, כל יום מוסיפים במספר הנרות (ביום הראשון אחד, בשני שניים וכו’) ואילו לפי בית שמאי הכלל הוא “פוחת והולך” – כל יום מפחיתים את מספר הנרות (ביום הראשון שמונה, ביום השני שבעה וכו’).

שורש המחלוקת – בית שמאי ובית הלל לשיטתם

פירושים רבים נאמרו להסביר את שורש מחלוקתם, וכיצד מחלוקת זו קשורה לתפיסתם הכללית של בית שמאי ובית הלל במקומות אחרים.

הגר”ש זוין, בספרו “לתורה ולמועדים” מסביר את המחלוקת בדרך הבאה (וכפי שנראה להלן, יסודות הדברים מצויים כבר בשפת אמת, בשם אביו):

בעומק הדברים, מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא, האם בחנוכה העיקר הוא ה”אש” או שהעיקר הוא ה”אור”. ונבאר יותר.

במאבקי החיים, ובחיפוש אחר הטוב והפחתת הרע, יש שתי דרכים: דרך ה”אש” ודרך ה”אור”. דרך ה”אש” היא להילחם ברע ישירות, לשרש אותו מן העולם. דרך אחרת, היא דרך ה”אור”, כלומר, פחות להילחם באופן ישיר ברע, אלא להדגיש את האור, להתמקד בו ולהגביר את כוחו, וכך מסתלק הרע מאליו.

בית שמאי נוקטים בשיטה מחמירה. לשיטתם, דרך העבודה העיקרית היא ה”אש”. אדם החפץ בטוב, צריך לכלות ולבער את הרע, וכך יתגבר מאליו הטוב. לעומת זאת, לשיטת בית הלל, דרך העבודה העיקרית היא ה”אור”- אדם שיש בו רע, יגביר את האור, עד שיכלה הרע.

[ניתן לראות ביטוי לשיטותיהם אלה באופן עקבי בכמה מקומות. למשל, המעשה הידוע באותם גרים שבאו אל שמאי ואל הלל להתגייר (כמובא בגמ’ במסכת שבת דף לא): גרים אלה באו בבקשות מוזרות – להתגייר על מנת להיעשות כהן גדול, ללמוד את כל התורה על רגל אחת, ולקיים רק את התורה שבכתב. שמאי דחה את אותם גרים מיד; לשיטתו, אדם הבא לקבל על עצמו את דרך האמת, צריך תחילה לבער ולשרש מעצמו את אותן תאוות או נטיות קטנוניות שהתגלו בבקשות אלה, ובמצב הנוכחי אין מקום לקבלם (ולכן מדגישה הגמרא שדחף את הגר “באמת הבניין שבידו”- אדם צריך לבנות את עצמו לפני שבא להתגייר). לעומתו, סבר הלל שיש לקבלם כפי שהם, ולהגביר את האור עד שיסור הרע מאליו (כפי שאכן אירע שם).

דוגמה נוספת היא המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל המובאת באבות דרבי נתן, ב, ט: “…שבית שמאי אומרים, אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות (=מיוחס) ועשיר (-הוספת ר’ יעקב עמדין: השמח בחלקו). ובית הלל אומרים, לכל אדם ישנה. שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים”. בית הלל לשיטתם, שהגברת האור עשויה לסלק את הרע מאליו].

והנה, בחנוכה, השתמשו החשמונאים בשתי הדרכים, ב”אש” וב”אור”- הם נלחמו במתיוונים ובדרכם (זוהי ה”אש”), והפיצו את אור התורה שהלך והתגבר (זהו ה”אור”). ונחלקו בית שמאי ובית הלל לשיטתם, מה מהם הוא הדבר העיקרי שנרות חנוכה מסמלים – ה”אש” או ה”אור” (ובלשון הרב זוין, האוֹר או האוּר).

בית שמאי סוברים שהנרות מציינים את ה”אש”, וממילא בהדלקה הסדר הוא “פוחת והולך”, כי ככל שחולף הזמן והרע כלה, כך יש צורך בפחות ופחות אש. ואילו בית הלל סוברים, שהנרות מציינים בעיקר את ה”אור”, ולכן בהדלקה הסדר הוא “מוסיף והולך”: האור הולך ומתגבר, עד שהוא מתגבר לחלוטין על הרע.

יסוד לפירוש הנ”ל בדברי השפת אמת

אח”כ הראוני שיסוד הדברים מובא בשפת אמת בשם אביו, וזו לשונו:

“בשם אבי מורי ז”ל, שביאר מחלוקת בית שמאי ובית הלל אי מוסיף והולך או פוחת. ואמר, דיש באש עניין המאיר, והשורף (כלומר, כל אש מביאה עמה שני כוחות – כוח “מאיר” וכוח “שורף”); והוא – לשרוף הפסולת, ולהבעיר הפנימיות אש התשוקה אליו יתברך (כלומר ברובד הפנימי יותר, אדם תמיד יכול להשתמש בכוח ה”שורף”, מלחמה ישירה ברע, או בכוח ה”מאיר”, הבערת התשוקה אל הטוב). ובית שמאי סבירא להו, כי מקודם צריכים להיות ‘סור מרע’, וזה פוחת והולך (כמוסבר לעיל, ששיטת בית שמאי היא שיטת האש, ביעור הרע, ועם הזמן ככל שמתגברים על הרע, נזקקים לפחות אש), ובית הלל סבירא להו, העיקר להיות מוסיף והולך, ובזה ההתלהבות המאיר בו מטהר גופו ומבער ממילא הפסולת”.

[ועיין שם שמוסיף ומבאר שזה גם שורש מחלוקת יעקב ויוסף האם להקדים את מנשה או את אפרים – שמו של מנשה מסמל מלחמה ישירה עם הצער והצרות – “נשני אלוקים את כל עמלי”; ואילו שמו של אפרים מסמל את הדגשת החיובי והטוב – “הפרני אלוקים בארץ עוניי”. ויעקב סבר שיש להקדים את אפרים, כדעת בית הלל..].

 

[1] שאלה זו מקשה המהר”ל בספרו “נר מצוה”.

[2] כך שואל הפני יהושע במסכת שבת, דף כא ע”ב. קושייתו מבוססת על דברי הגמרא במסכת פסחים דף עז ע”א, שם מבואר שאם רוב הציבור טמא בפסח, רשאים כל ישראל להקריב את הפסח ואין צריך לדחות את ההקרבה ל”פסח שני” (כפי שצריכים לעשות יחידים שנטמאו) [“טומאה הותרה בציבור”].

[3] מהר”ל בחיבורו נר מצוה, בתשובה לשאלתו הנזכרת לעיל בהערה 1, וכן משך חכמה בפירושו לשמות יב, טו.

 

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!