ברכת שהחיינו – לפני או אחרי ברכת הפרי?

כשמברכים שהחיינו בעת אכילת פרי עונתי חדש, מה יברך קודם? ברכת הפרי או ברכת שהחיינו?
image_printהדפסה - print

שאלה:

כשמברכים “שהחיינו” על פרי חדש, האם יש לברך קודם את ברכת הפרי (בורא פרי העץ) או קודם את ברכת שהחיינו?

התשובה בקצרה:

המשנה ברורה פוסק שיש להקדים ברכת “שהחיינו” לברכת הפרי כדי לא ליצור הפסק בין ברכת הפרי לבין אכילתו (ומכל מקום אם הפך את הסדר וברך קודם ברכת הפרי ואח”כ שהחיינו, אין צריך לתקן או לחזור).

למרות פסק זה של המשנה ברורה, יש הנוהגים להקדים את ברכת הפרי.

התשובה ביתר הרחבה:

על פירות עונתיים, דהיינו, שגדלים מזמן לזמן ואינם תדירים במהלך כל השנה, יש לברך ברכת “שהחיינו”, משום שמחת הלב הטבעית כתוצאה מראיית צמיחת פרי חדש[1].

[הערה: ברכה זו מוגדרת אמנם כרשות ולא כחובה גמורה, אך עם זאת כבר נאמר בפוסקים כי “יש להיזהר שלא לבטלה”[2]].

את ברכת שהחיינו מברכים בזמן שאוכלים את הפרי.

[הערה: לכאורה, מן הדין היה לברך כבר בשלב שבו רואים את הפרי, וכפי שכותב השולחן ערוך (רכה, ג), “הרואה פרי חדש מתחדש משנה לשנה, מברך שהחיינו, ואפילו רואהו ביד חבירו או על האילן”. אך למעשה לא נהגו כך, וכפי שהשו”ע עצמו ממשיך מיד, שהמנהג הוא לברך רק בשעת אכילה- “ונהגו שלא לברך עד שעת אכילה[3]].

הואיל וכאמור נוהגים לברך את הברכה בשעת אכילה, נמצא שאדם המברך על פרי חדש, מברך שתי ברכות- האחת, ברכתו הרגילה של הפרי (בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה), והשניה, “שהחיינו”. ומכאן דנו הפוסקים בשאלה, איזו ברכה יש להקדים– האם את הברכה הרגילה (על פי הכלל “תדיר ושאינו תדיר- תדיר קודם”) או את ברכת “שהחיינו”?

המשנה ברורה מכריע (שם, ס”ק יא) שיש להקדים את ברכת “שהחיינו”, כי אם יקדים את הברכה הרגילה, ייווצר מצב שבו ברכת שהחיינו מהווה הפסק בין ברכת הפרי לבין אכילת הפרי, ואין ליצור הפסק כזה [ואף על פי שדברים שהם לצורך האכילה אינם נחשבים להפסק[4], ברכת “שהחיינו” אינה נחשבת ממש מצרכי האכילה, שהרי כאמור לעיל, ברכה זו אינה חובה גמורה מעיקר הדין אלא היא בעיקרה רשות – מ”ב].

ומכל מקום מוסיף המ”ב שבדיעבד, אם נהג להיפך והקדים את הברכה הרגילה ואח”כ בירך שהחיינו, אינו צריך לחזור ולברך את הברכה הרגילה (על אף בעיית ה”הפסק” כדלעיל), כי בדיעבד ניתן לסמוך על הפוסקים הסוברים שברכת שהחיינו אינה מהווה הפסק.

[אפשרות נוספת הנזכרת במשנה ברורה, היא לברך תחילה את הברכה הרגילה, לטעום מעט ואז לברך שהחיינו (בדרך זו, מצד אחד הוא מקדים את הברכה התדירה, ומצד שני לא נוצרת בעיה של הפסק, כי הוא טועם מעט מייד לאחר הברכה). המ”ב מזכיר בקצרה אפשרות זו וכותב “אפשר דגם זה טוב הוא”].

יש להעיר, שעל אף שהמשנה ברורה הכריע כאמור שאין לברך בורא פרי העץ ואח”כ שהחיינו, כדי לא ליצור הפסק וכו’, יש פוסקים החולקים עליו וסוברים שניתן לנהוג כך לכתחילה, ואין הדבר נחשב להפסק[5].

 

[1]שו”ע, או”ח, רכה, ג, על פי גמ’ בעירובין דף מ, ומ”ב ס”ק י.

[2] מ”ב, שם, ס”ק ט.

[3] ועיין במשנה ברורה (ס”ק יא) בטעם הדבר – שהואיל וישנם אנשים ששמחת הלב מתעוררת אצלם לא בראייה אלא באכילה בלבד, ואצל אנשים אלה ודאי הדין הוא שאינם מברכים “שהחיינו” אלא באכילה, לא רצו לחלק בין סוגי אנשים והנהיגו באופן כללי שברכת שהחיינו תהא בשעת אכילה.

[4]  למשל, אם לאחר שבירך, נזכר שלא נתן אוכל לבהמתו, והרי הכלל הוא שאסור לאדם לאכול לפני שמאכיל את בהמתו, מותר לו לומר לאדם אחר שיאכיל את הבהמה, ואין הדבר נחשב להפסק.

[5]עיין למשל בספרו של הרב אהרן רייכמן, “להלכה- פסקי הלכות המצויות בבית היהודי”, חלק א, סימן יא סעיף ג, שכתב ש”וכן המנהג בהרבה מקומות”, ועיין שם במקורותיו.

image_printהדפסה - print
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!