אמירת י”ג מידות וקטעי הארמית ביחידות (או במניין מהיר שאינו אומר עמו בשווה)

האם ניתן לומר סליחות ביחידות? וכיצד ינהג האומר סליחות במניין המתפלל בקצב מהיר משלו?

שאלות:

הנמצא במקום שאין מניין לסליחות, או שאיחר לקום וכד’, האם רשאי לומר סליחות ביחידות?

כיצד ינהג האומר סליחות בציבור, אך הציבור אומר את הסליחות בקצב מהיר משלו?

תשובה:

א. אמירת הבקשות בארמית על ידי יחיד

יחיד רשאי לומר סליחות. אך את הבקשות בלשון ארמית (מחי ומסי וכו’) אין לומר ביחידות, אלא אך ורק בציבור[1].

פעמים רבות קורה שאדם אומר סליחות בציבור, אך הציבור מהיר ממנו, וכך יוצא שאותו אדם מגיע לקטעי הארמית (הנמצאים לקראת סוף הסליחות) לאחר שהציבור כבר סיים לאומרם. האם יוכל לומר קטעים אלה?

באחרונים מבואר, שבמקרה כזה הוא יכול לומר את קטעי הארמית, ואין הוא נידון כיחיד[2]. אלא שיש שהוסיפו לכך תנאי, והוא, ששאר הציבור לא סיימו ממש את הסליחות (עד הקדיש), וכך דעת הגרש”ז אוירבך ועוד[3]. ויש אחרונים שאינם סוברים תנאי זה, ולדעתם ניתן לומר אף שהציבור כבר סיימו את הסליחות, וכך דעת הגר”ח קנייבסקי ועוד[4].

ב. אמירת י”ג מידות ביחיד

דין נוסף הקשור ליחיד, הוא שאין לומר את כל הי”ג  מידות שבסליחות, כי אין אומרים י”ג מידות בפחות מעשרה[5] [אך אמירת ‘א-ל מלך יושב’, מתיר המ”ב על אף שנזכר בו י”ג מידות (זכור לנו היום ברית שלוש עשרה), ועיין הערה[6]]. ורק אם אומר י”ג מידות שלא כדרך תפילה, אלא כקריאה, דהיינו בניגון ובטעמים, מותר[7].

והנה, לעיל בעניין הארמית, אמרנו שניתן לומר גם אם אין זה ממש יחד עם הציבור. אך בי”ג מידות מחמירים יותר, וצריך לומר עם הציבור ממש, ולא די בכך שהציבור בבית הכנסת או שלא סיימו סליחות (פסקי תשובות ועוד). ובהתאם לכך ראיתי מבואר בספר “אבני ישפה – הלכות תפילה” (הרב פיינהנדלר), פרק טו הלכה טו, שיחיד האומר סליחות בציבור, והציבור אומר את הסליחות בקצב מהיר משלו, וכך יוצא שהציבור מגיע לאמירת י”ג מידות (שבין כל קטע וקטע) כשהוא עדיין אוחז באמצע הקטע, יפסיק היחיד במקום שנמצא ויאמר י”ג מידות עם הציבור, ואז יחזור למקום שהפסיק בו.

ובלשונו- “אם אדם אומר סליחות עם הקהל ואינו מספיק לומר אתם כל קטע, יפסיק באמצע הקטע כדי שיתחיל אמירת י”ג מידות עם הציבור. אמר אמירת י”ג  מידות, ימשיך הקטע שהתחיל (-כלומר, אחרי אמירת י”ג מידות עם הציבור, לא יתחיל עם הציבור את הקטע החדש ויזנח את הקטע הקודם שהפסיק באמצעו, אלא ימשיך את הקטע שהפסיק בו-) כדי שעל כל פנים יספיק אמירת קטע שלם. וזה עדיף על אמירת מעט מכל קטע וקטע”.

 

[1] מ”ב, תקפא, ס”ק ד, בשם אליה רבה (“וכן אותם הבקשות שהם בלשון תרגום כגון מחי ומסי וכו’ ומרן די בשמיא וכו’ לא יאמר כשאין שם מניין עשרה”). ומקורו בגמ’ במס’ שבת יב ע”ב ומס’ סוטה לג ע”א, שיחיד לא יתפלל בלשון ארמי וכו’, והטעם מבואר בגמ’ בסוטה שם, שמלאכי השרת אין מכירין בלשון ארמי, ויחיד זקוק לסיוע מלאכי השרת בקבלת תפילתו, מה שאין כן ציבור (וכך נפסק גם בשו”ע, או”ח, קא, ד; ונעיר שגם את שני ה”יקום פורקן” הנאמרים בשבת, אין לומר ביחיד- מ”ב, קא, ס”ק יט; אשי ישראל, לו, סח, ו”הלכות חג בחג- ימים נוראים”, פרק ב, הלכה טו).

[2] כך מבואר למשל בספר אשי ישראל, מה, נח, בשם גר”ח קנייבסקי, ומוסיף ומביא לכך ראיה מדברי המ”ב, קלד, ס”ק יג, שכתב שיחיד שלא הספיק לומר “בריך שמיה” עם הציבור, יכול לומר אותו עד שהציבור פותח את הס”ת.

[3] כך, למשל, בהליכות שלמה על ראש השנה, מבואר ש”אם כבר גמרו הציבור כל הסליחות, שוב לא יאמרן”. וכן נפסק בפסקי תשובות, תקפא, ב- “ואם הציבור כבר אמרו תפילות אלו מחי ומסי וכו’, מכל מקום כל זמן שלא גמרו אמירת הסליחות, רשאי היחיד הנמצא עמהם לאומרו, כי נחשב עדיין כאומרם בציבור“, וכך כותב גם הרב ויינגרטן ב”סליחות המפורש”, הלכות סליחות סעיף יד, ומובא באשי ישראל, פרק טו הערה קנז.

[4] כך משמע בספר “הלכות חג בחג- על ימים נוראים”, ב, טו, ובאשי ישראל, פרק טו הערה קנז ופרק מה הערה נח (והוא מתלבט מה הדין אם הציבור כבר יצא ממש מבית הכנסת, האם גם אז יוכל היחיד לומר). באשי ישראל הנ”ל מביא בשם הגר”ח קנייבסקי – “וכתב לי הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט”א, דכשמתפלל בבית הכנסת ולא הספיק לומר עם הציבור, יכול לומר ‘מחי ומסי’ ביחידות אף שהציבור אינו אומר עמו”.

[5] שו”ע, או”ח, תקסה, ה: “אין היחיד רשאי לומר שלוש עשרה מידות דרך תפילה ובקשת רחמים, דדבר שבקדושה הם” (כלומר, יש דברים, כגון קדושה וקדיש וברכו וכו’, המוגדרים כ”דבר שבקדושה” שאין לאומרם בפחות מעשרה, ופוסק השו”ע שאמירת י”ג מידות היא בכלל הדברים הללו, שאין נאמרים בפחות מעשרה. וביתר ביאור עיין בבית יוסף סוף סימן תקסה בשם תשובת הרשב”א).

[6] הנה, בט”ז (על דברי השו”ע שם) מבואר שלא רק שאין לומר י”ג מידות, אלא גם אין לומר כל נוסח שמוזכר בו עניין י”ג מידות, כגון א-ל מלך יושב וכו’ שאומרים בו זכור לנו היום ברית שלוש עשרה. ואחריו הולכים כמה פוסקים ובכללם הקיצור שו”ע. קכח, ט. אך המשנה ברורה (תקסה ס”ק יג ושעה”צ אות י) חולק על כך, ולשיטתו אין לומר רק י”ג מידות ממש [והוסיף בספר הליכות מועד, שמה שכתב המשנה ברורה במקום אחר (בסימן תקפא ס”ק ד) שידלג כל סליחה שנזכר בה י”ג מידות, הכוונה היא דווקא לאמירת י”ג מידות ממש ולא להזכרת זכות י”ג מידות].

וכך פסק גם בספר הלכות חג בחג (הרב קארפ) פרק ב סעיף יד, שיכול לומר את כל נוסח “א-ל מלך” עד “ושם נאמר”, וכשמגיע לאמירת י”ג מידות, יעשה כאמור לעיל (היינו, שלא יאמרם אא”כ בניגון וטעמים וכו’).

[7] שו”ע, שם- “אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא, אומרם”. ומסביר המשנה ברורה – “בניגון וטעמים”. יש אומרים שמאחר שאומר זאת כקריאת פסוקים ולא כתפילה, צריך להמשיך ולהשלים את הפסוק כולו (כלומר, לא לעצור במילת “ונקה”, אלא להמשיך “לא ינקה וכו'” עד “על שלשים ועל רבעים”), אך יש מקלים בזה [עיין הדעות בפסקי תשובות, תקסה, ה; הלכות חג בחג, פרק ב סעיף יד, הערה 35, ובספר הליכות מועד (הרב מלכא). כמו כן מובא בפסקי תשובות שהואיל ואומרם כפסוקים, יש לומר מתוך הכתב].

 

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!