שאלה:
כידוע, כאשר שלושה או יותר אכלו לחם, מצווה עליהם לזמן (ואומר אחד “נברך שאכלנו משלו” ועונים לו “ברוך שאכלנו משלו ומטובו חיינו” וחוזר ואומר המזמן ברוך שאכלנו משלו וכו’). האם לאחר הזימון, כשמתחילים ברכת המזון עצמה, כל אחד מברך ברכת המזון לעצמו או שהמזמן מברך בקול?
והאם יש הבדל לעניין זה בין זימון של עשרה לזימון של שלושה?
התשובה בקצרה:
א. בזמן חז”ל היה המזמן מברך בקול את ברכת המזון, וכל השאר רק מקשיבים. כיום, נהוג שגם המסובים מברכים.
ב. אך עם זאת, לא יברכו ממש כל אחד בנפרד לעצמו, אלא המזמן יברך בקול והשאר יאמרו עמו מלה במלה בלחש. ולפחות יש לעשות כך בברכה הראשונה של ברהמ”ז, כלומר בברכת “הזן”. וכך נפסק בשו”ע, ברמ”א ובמשנה ברורה בסימן קפג.
ג. אלו שאינם מקפידים על כל האמור (היינו, שאינם מקפידים שהמזמן יברך בקול, אלא לאחר הזימון מברך כל אחד לעצמו בלחש כל אחד לעצמו), נאמרו עליהם לימודי זכות למיניהם, אך ההלכה הפשוטה לפי השולחן ערוך והמשנה ברורה היא כאמור לעיל.
ד. יש דעה רווחת באחרונים, שבזימון של עשרה יש מקום יותר להקל בזה, ואין חובה שיאמר המזמן בקול. ועיין להלן טעם הדבר.
ה. על אף שאמרנו לעיל שהמסובים אומרים את הברכה בלחש ביחד עם המברך, מכל מקום אנו רוצים שיענו אמן אחר המברך; ולכן, כשמגיעים כולם יחד לסיום הברכה, ימהרו קצת המסובים את הברכה יותר מהמזמן, יקדימו לומר לפניו “ברוך אתה ה’ הזן את הכול”, ואז ימתינו לו שיגיע ל”הזן את הכול” ויענו אחריו אמן.
תשובה מורחבת עם מקורות:
ראשית יש לדעת שהדין המקורי כפי שהיה בעבר בזמן חז”ל, הוא שהמזמן לבדו מברך את כל ברכת המזון, ושאר המסובים אינם מברכים כלל אלא שומעים את ברכתו ומכוונים לצאת ידי חובה.
כך כאמור לפי הדין במקור, אולם, לפי שמצוי בעוונותינו שהמסובים מסיחים דעתם ואינם מכוונים לצאת ידי חובה מהמזמן, לכן נפסק שכיום עדיף שלא ישתקו המסובים לגמרי, אלא יברכו בלחש עם המזמן (כל זה מבואר במשנה ברורה, קפג, ס”ק כז, כרקע לדברי השו”ע שם שפוסק שהמזמן יברך בקול והשאר יאמרו עמו בלחש).
ונמצא שגם בעבר וגם היום, המזמן מברך בקול, ומה שהשתנה הוא רק מבחינת המסובים: שבזמן חז”ל היו שותקים לגמרי ושומעים, והיום מברכים עמו בלחש.
לפיכך, ההלכה היום היא שהמזמן מברך בקול, ושאר המסובים מברכים עמו בלחש. וכך נפסק בשולחן ערוך, או”ח, קפג, ז, “שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה”.
ולמעשה, ההקפדה על כך שהמזמן יברך בקול, מן הראוי ליישמה בכל אחת מהברכות של ברכת המזון (כלשון השו”ע- “יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה”), אך על כל פנים, לפחות יש להיזהר לנהוג כן בברכה הראשונה של ברכת המזון; דהיינו, שלפחות בברכת הזן את הכול, יש להקפיד על כך שהמזמן יברכנה בקול.
ואלה שאינם מקפידים אפילו על כך (אלא מברכים כל אחד לעצמו מבלי שהמזמן מברך בקול), לפי דעות מסוימות אינם מקיימים את עניין הזימון (משנה ברורה).
[ונאמרו לימודי זכות שונים על אלה שאינם מקפידים על האמור, אך ההלכה הפשוטה לפי השולחן ערוך והמשנה ברורה היא כאמור לעיל (פסקי תשובות, קפג, טו, והערה 55 שם)].
עוד מוסיף הרמ”א (שם), שאמנם המסובים מברכים עם המזמן בלחש, אך כדי שיוכלו לענות אמן על הברכה, עושים כך: כשמגיעים לסיום הברכה, ימהרו המסובים ויקדימו לומר את הסיום לפני המזמן, ואז ימתינו לו שיסיים את הברכה ויאמרו אחריו “אמן”.
נמצא להלכה: בברכה ראשונה של ברכת המזון, המזמן יאמר את הברכה בקול, ושאר השומעים יאמרו עמו בלחש, וכשמגיעים לסיום הברכה יקדימו ויאמרו לפניו, ואז ימתינו לו ויאמרו אמן. ולמעשה ראוי לעשות כך בכל אחת מברכות המזון, אך לפחות יש להקפיד על כך בברכה ראשונה.
***
הבדל בין שלושה לעשרה:
ישנה דעה רווחת באחרונים , שבעשרה יש מקום יותר להקל בדבר, ולסבור שאי אמירת הברכה הראשונה בקול על ידי המזמן אינה מעכבת כלל את הזימון.
ומדוע? כי בזימון בעשרה, אומר המברך למסובים בנוסח הזימון, “נברך אלוקינו“, ואם כך, נוסח זה שנאמר על ידי המזמן לשאר המסובים, מהווה כבר ברכה בפני עצמה לקב”ה, שיש לה משמעות גם אם כל ברכת המזון נאמרת אח”כ בלחש (מה שאין כן בשלושה, שם המזמן אינו אומר כלל “נברך אלוקינו“, אלא רק “נברך”, ואם כן אין זו ברכה בפני עצמה, אלא רק “מבוא” לברכת המזון, ולכן יש יותר מקום לחשש, שאם הברכה הראשונה לא תיאמר על ידו בקול אלא כל אחד יאמרנה לעצמו בנפרד, אין משמעות ל”זימון”).
לסיכום: גם המחמירים וסוברים שבזימון של שלושה אין משמעות לזימון אם ברכת “הזן” אינה נאמרת בקול על ידי המברך, בזימון של עשרה יש להקל בזה יותר, מהטעם המבואר.
