Photo by aranprime on Unsplash
סוגית הגמרא בדפים כה- כז
כמבואר במשנה במסכת סוכה דף כה ע”א, בחג הסוכות יש לאכול ולשתות בסוכה ולא מחוצה לה. אך דין זה הוא רק באכילת קבע, ואילו באכילת עראי, הכלל הוא “אוכלים ושותים עראי חוץ לסוכה”.
והגמרא בדף כו ע”א דנה כמה היא אכילת עראי המותרת חוץ לסוכה. לפי רב יוסף, השיעור המותר הוא עד שתיים או שלוש ביצים, ואילו לפי אביי, השיעור המותר הוא עד כביצה, ועד בכלל [אביי מתבטא, שהשיעור המותר הוא שיעור טעימה של תלמיד חכם לפני שיוצא לשמיעת שיעורו. ושיעור זה הוא שיעור כביצה אחת, כמבואר בהמשך הגמרא בדף כז ע”א וברש”י שם ד”ה ואביי (לשון רש”י – ואביי, דאמר כדטעים בר בי רב, דהיינו כביצה, דכביצה אוכל הנאכל בבליעה אחת הוא..”)].
[והנה, במשנה בדף כו ע”ב מבואר, שרבי צדוק אכל מחוץ לסוכה שיעור “פחות מכביצה”, ומשמע שכביצה כבר חייב בסוכה. ומזה מקשה הגמרא הן על אביי והן על רב יוסף, שהרי לפי אביי כביצה עדיין מותר, ולפי רב יוסף מותר עד שתים או שלוש ביצים. ומיישבת שם הגמרא, שמה שמדגישה המשנה ביחס לרבי צדוק שאכל “פחות מכביצה” הוא רק משום דברים אחרים האמורים במשנה (נטילת ידיים וברכת המזון, שלשיטתו חיובם הם דווקא בכביצה), אך לא לגבי סוכה.
פסיקת ההלכה – כללי
להלכה נפסק, שעד כביצה, ועד בכלל, מותר לאכול חוץ לסוכה, כשיטת אביי.
והנה, כל זה בפת, אך במאכלים אחרים לא בהכרח זהו השיעור (עיין למשל יומא עט ע”ב, שם מבואר שבפירות ייתכן שניתן לאכול יותר מכביצה מחוץ לסוכה).
והראשונים והפוסקים דנים באריכות, אלו מאכלים חייבים בסוכה ואלה אינם חייבים, וביחס לחלק מהמאכלים יש דעות ומחלוקות. הדברים נידונים להלכה בשו”ע וברמ”א בסימן תרלט ובמשנה ברורה, והמעיין שם יראה, שיש מאכלים מסוימים שלגביהם נפסק באופן ודאי שהם חייבים בסוכה (ואז גם יש לברך “לישב בסוכה”); ולעומתם יש מאכלים שבאופן ודאי אינם חייבים בסוכה (ובוודאי שהאוכלם בסוכה אינו מברך “לישב בסוכה”, שהרי הם כאמור אינם מצריכים סוכה); ובתווך, יש מאכלים שאנו מחמירים לגביהם מחמת הספק שלא לאוכלם מחוץ לסוכה, אך הואיל וזוהי רק החמרה מספק, אין לברך על אכילת בסוכה “לישב בסוכה”.
ולהלן נסכם את ההלכה ביחס לכל אחד מסוגי המאכלים.
פסיקת ההלכה בהתייחס לכל סוגי המאכלים
כדי להקל על הסיכום, נחלק את הסיכום לשניים. תחילה נדון בשאלה, מהם המאכלים שאין לאוכלם חוץ לסוכה; ולאחר מכן נדון בשאלה, מהם המאכלים שלא רק שמחייבים סוכה, אלא גם מברכים על אכילתם לישב בסוכה (כי חיובם בסוכה הוא ודאי, עד שניתן לברך עליו).
א. מה אסור ומה מותר לאכול מחוץ לסוכה:
ראשית נקדים, שהמחמיר שלא לאכול ולשתות שום דבר מחוץ לסוכה, אפילו מים, הרי זה משובח. אולם, זוהי רק מעלה ושבח, ורשאי כל אדם שלא לעשות כך, ואפילו ת”ח; ואינו נחשב כמי שאינו מדקדק במצוות[1].
ולגבי עיקר הדין, דהיינו, מה אסור ומה מותר לאכול מחוץ לסוכה, סיכום ההלכה כך הוא, לפי סוגי המאכלים[2]:
לחם, וכן מאכלים אחרים העשויים מחמשת מיני דגן: מותר לאכול מחוץ לסוכה רק עד שיעור כביצה (ועד בכלל). מעל לשיעור זה, אין לאכול מחוץ לסוכה (ועל אף שהשו”ע מיקל בחמשת מיני דגן באופנים מסוימים, חוששים לדעת המחמירים, עיין בהערה)[3].
מאכלים אחרים (שאינם חמשת מיני דגן): מותר לאכול מחוץ לסוכה, גם מעל כביצה ואפילו כמות מרובה. יחד עם זאת, במאכלים כגון בשר ודגים וכדומה, שהדרך לאוכלם כדי לשבוע, נכון להחמיר שלא לאוכלם מחוץ לסוכה בדרך של “קבע” (דהיינו, בכמות משמעותית או בחבורה וכדומה). אך שלא בדרך של קבע, אין צורך להחמיר (אא”כ רוצה להיות בגדר המעלה הכללית של “כל המחמיר הרי זה משובח”, כאמור לעיל ברישא)[4].
משקאות: משקאות רגילים כגון מים ומיצים, מותר ללא הגבלה מחוץ לסוכה. לגבי משקאות חשובים (יין ושכר), מחמירים שלא לשתותם מחוץ לסוכה בדרך של “קבע” (בחבורה, בכמות מרובה וכדומה). לגבי קפה נחלקו הדעות האם דינו כמשקה חשוב[5].
ב. על אלו מאכלים מברכים “לישב בסוכה”
אכילת לחם מעל שיעור כביצה, לכולי עלמא מחייבת סוכה ומברכים “לישב בסוכה”.
לגבי מאכלים אחרים העשויים מחמשת מיני דגן (כשאוכלם מעל כביצה), ובכלל זה קוסקוס, אטריות, פסטה וכדומה, הדבר תלוי: אם אוכלם בדרך של “קבע”, דהיינו, כלשון המ”ב בס”ק טו, “שאוכלם בחבורה, או שאוכל שיעור חשוב שקובע סעודתו בזה” (והכוונה היא כנראה, שהוא אוכל בכמות ובדרך שהוא מחשיב זאת לסעודה מבחינתו, וצ”ב הגדר המדויק), אזי לכו”ע חייב בסוכה ומברך לישב בסוכה, ואם אוכלם שלא בדרך “קבע” כנ”ל, אזי על אף שהחמרנו לעיל לחוש לדעות המחמירות ולהצריך סוכה, מכל מקום אין מברכים[6].
ובאופן ספציפי לגבי עוגות (“פת הבאה בכסנין”), עיין הערה[7].
מאכלים שאינם מיני דגן, אין מברכים עליהם לישב בסוכה (לרבות מאכלים שנפסק לעיל שיש לחוש לגביהם לדעות מחמירות ולא לאוכלם מחוץ לסוכה). וכן אין מברכים לישב בסוכה על משקאות, לרבות משקאות חשובים[8].
[1]השו”ע, תרלט, ב, בתוך התייחסותו לשאלה מה אסור ומה מותר לאכול מחוץ לסוכה, פוסק- “ומי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים, הרי זה משובח”. וכותב המשנה ברורה בביאור הלכה ד”ה אבל מותר, “ואפילו תלמיד חכם, אם רוצה שלא להחמיר על עצמו בכך, רשאי, ולא הוי כמי שאינו מדקדק במצוות”.
[2] ומכל מקום, מי שכבר נמצא בתוך סעודה המחייבת סוכה, כגון סעודת פת וכדומה, אזי גם המאכלים המוגשים בתוך הסעודה (אף אם כשנאכלים בפני עצמם אינם מחייבים סוכה), מצריכים סוכה – עיין שער הציון, תרלט, כט.
[3] לעניין לחם, פוסק השו”ע, תרלט, ב, שעד כביצה ועד בכלל מותר מחוץ לסוכה, ומעל כביצה חייב אדם בסוכה. לעניין מיני דגן שאינם לחם – השו”ע עצמו מיקל וסובר שגם יותר מכביצה מותר מחוץ לסוכה, כל עוד אינו אוכלם “דרך קבע” (דהיינו, שאוכל בחבורה או שאוכל שיעור חשוב שקובע סעודתו על כך, כמבואר במ”ב ס”ק טו), אך יש חולקים, כמובא במשנה ברורה, ולכן מחמירים שלא לאכול חוץ לסוכה מעל כביצה. ולעניין ברכה, עיין להלן חלק ב’.
[4] השו”ע עצמו (תרלט, ב) מצריך סוכה רק בפת, וכן בחמישה מיני דגן כשאוכלם “דרך קבע” (דהיינו, שאוכל בחבורה או שאוכל שיעור חשוב שקובע סעודתו על כך, כמבואר במ”ב ס”ק טו). ואילו במאכלים שאינם חמשת מיני דגן, אין הוא מצריך סוכה. אך במשנה ברורה בס”ק טו מובא- “ודע עוד, דהסכימו כמה אחרונים, דנכון להחמיר מלאכול בשר ודגים וגבינה חוץ לסוכה. ודווקא בקביעות, אבל שלא בקביעות אין להחמיר כלל”. ומהסברי אחרוני זמננו עולה, שמה שכותב המשנה ברורה “בשר, דגים וגבינה”, הכוונה לאו דווקא למאכלים אלה בלבד, אלא למאכלים שמתייחסים אליהם כחלק עיקרי ב”ארוחה”. ועדיין צריך ביאור הגדר המדויק, ומה בדיוק נכלל בכך. לגבי פירות, למשל, המשנה ברורה מיקל בבירור וכותב שהם אינם בכלל הנ”ל ומותר לאוכלם מחוץ לסוכה ללא הגבלה (שער הציון לח).
[5] השו”ע והרמ”א מקלים גם ביין (תרלט, ב), ואפילו בקביעות (ועיין שעה”צ אות כט, הדן כיצד ליישב זאת עם לשון המשנה, ש”אוכלים ושותים” עראי מחוץ לסוכה, ומשמע שקבע אסור); אך המ”ב בס”ק יג מביא אחרונים ה”מפקפקים בדין זה ודעתם דאם שותה יין בקביעות חייב בסוכה, ובפרט בני חבורה שקבעו לשתות יין, בוודאי הוי קבע גמור”. ומדבריו עולה שהוא חושש לשיטתם. וגם במשקאות חשובים עולה מדברי המ”ב כך (המ”ב נוקט “מי דבש, ושיכר”, וראיתי מבארים שהכוונה למשקאות שרגילים לשתותם דרך שמחה ורעות. ולגבי קפה וקקאו, בשעה”צ אות לג מביא בזה מחלוקת ואינו מכריע).
[6] ביתר ביאור: כשאוכלם ב”דרך קביעות”, לכולי עלמא חייבים בסוכה, ומברכים “לישב בסוכה”. מה שאין כן כשאוכלם שלא בדרך קביעות, אמנם אמרנו לעיל שמחמירים כאחרונים החולקים על השו”ע וסוברים שאין לאוכלם מחוץ לסוכה, אך לעניין ברכה לא יברך אא”כ אוכלם דרך קביעות (מ”ב ס”ק טו).
[7] ביחס לעוגות ומיני מאפה (המוגדרים בהלכה כ”פת הבאה בכסנין”), האחרונים מתלבטים ונחלקים, שמא דינם כפת ממש (דהיינו, שדי לאכול מעל כביצה כדי לברך, גם לא בדרך מיוחדת של “קבע”). המשנה ברורה עצמו כותב שלאור מחלוקת זו, אזי כאשר אוכלם שלא בדרך קביעות, אין כדאי לברך לישב בסוכה; אך הוא מוסיף יחד עם זאת ש”מנהג העולם” לנהוג בהן כפת, דהיינו, לברך כל שאוכל מעל כביצה. המשנה ברורה אינו שולל או מבטל מנהג זה, אך מוסיף “וכדי להינצל מחשש ברכה לבטלה, יראה שלא לצאת מיד אחר אכילתו, רק לשבת שם זמן מה, ויכוון בשעת ברכתו ‘לישב בסוכה’ על האכילה ועל הישיבה שאחר זה”.
[ועוד מבואר שם במשנה ברורה, שיש נסיבות שבהן בוודאי אכילת העוגות נחשבת לאכילה חשובה שניתן לברך עליה לישב בסוכה: כך, הוא מביא בשם השערי תשובה שבשבת, אם אדם אוכל את העוגות אחרי קידוש כדי לצאת ידי קידוש במקום סעודה, אזי יש לכך חשיבות ומברכים “לישב בסוכה” (ומתלבטים אחרוני זמננו אם במקרה כזה יהיה די אפילו בפחות מכביצה ודי בכזית, שהוא השיעור לקידוש במקום סעודה; וצ”ע). כמו כן, כשאדם אוכל עוגה וקפה בבוקר (או בלי קפה, בדרך המלמדת על קביעות), ג”כ יברך “לישב בסוכה”].
[8] כי אמנם החמרנו לעיל במשקאות חשובים שלא לשתותם מחוץ לסוכה בדרך קביעות, אך לעניין ברכה אין מברכים עליהם לישב בסוכה. ויצוין שהמשנה ברורה כותב ביחס למשקאות חשובים, שאמנם אין מברכים עליהם “לישב בסוכה”, אך ראוי לכתחילה כדי לצאת מן הספק (כי יש אחרונים הסוברים לברך עליהם), לשתותם אחרי פת, שאז כבר מברך לישב בסוכה על הפת.