אבלות תשעה באב לעומת אבלות רגילה

באבלות, עם הזמן האיסורים פוחתים. בבין המצרים ותשעה באב, ככל שעובר הזמן האיסורים מחמירים - הסבר הרה"ג פישר להבדל היסודי בין שני סוגי האבל

[קרדיט צילום: שמוליק ש., מתוך אתר פיקיויקי]

סדר יורד של חומרת האיסורים באבלות רגילה, לעומת סדר עולה של החומרה באבלות ימי בין המצרים

בימי בין המצרים (שלושת השבועות, תשעת הימים ותשעה באב) אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. ומשום כך, חלק ניכר מהמנהגים מקביל למנהגי אבלות על מת.

כך, למשל, אסור ללמוד תורה בתשעה באב, כיוון שהיא משמחת, כשם שאסור לאבל ללמוד תורה, וכן אסורה רחיצה כמו באבל, ועוד.

והנה, לצד דמיון זה בין שני סוגי האבלות (אבלות על החורבן ואבלות על המת), יש גם הבדל מרכזי ביניהם:

באבלות על החורבן, דיני האבלות בנויים בצורה שהאבלות מוסיפה והולכת ככל שהימים מתקדמים (דהיינו, בתחילת בין המצרים, האבלות היא קלה ונוהגים רק חלק מהאיסורים; ולאחר מכן האבלות מחמירה, כך שעם תחילת חודש אב מתחילים איסורי “תשעת הימים”, לאחר מכן ב”שבוע שחל בו” האיסור חמור יותר, בשלב הבא בערב תשעה באב נוספים עוד איסורים, ולבסוף, האיסורים וההגבלות המשמעותיים ביותר הם בתשעה באב עצמו).

לעומת זאת באבלות על המת, סדר חומרת האבלות הוא סדר “יורד”: היום הראשון הוא היום שבו נוהגות המגבלות החמורות  ביותר, לאחר מכן שלושת הימים הראשונים קלים יותר, שבעת ימי האבלות קלים יותר, השלושים קלים יותר, וכו’.

הסבר הרה”ג פישר להבדל היסודי בין שני סוגי האבלות – ציווי על אבלות חיצונית מול ציווי אבלות פנימית

הרה”ג שלמה פישר (בדרשות בית ישי, דרוש יג, “דרשה לשבת חזון”) מסביר את שורש ההבדל הנ”ל כך:

באבלות על מת, הציווי איננו להצטער צער פנימי, צער הלב (צער זה קיים מטבע הדברים, אך זו איננה מהות הציווי), אלא מטרת האיסורים השונים הנוהגים בימי האבל היא הבעה חיצונית של כבוד לנפטר (שאין זה לכבודו, שאדם ינהג כרגיל לאחר פטירת קרובו, ויש בכך משום הבעת זלזול).

וכך עולה במפורש מדברי רש”י במסכת סוכה (סוכה כה ע”א) – “שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבלות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו, אינו חייב להצטער[1].

לעומת זאת, באבלות על החורבן, גדר המצווה הוא להחדיר צער, צער פנימי, על החורבן[2].

ומכאן, מובן היטב ההבדל הנ”ל (הסדר העולה של אבלות החורבן מול הסדר היורד של אבלות על המת): כאשר המצווה היא להחדיר צער פנימי, הדבר דורש מטבע הדברים הכנה נפשית מן הקל אל הכבד (שהרי אדם אינו יכול לעבור מיד ממצב של שגרה אל צער עמוק וכבד); ולכן, בתחילת ימי בין המצרים מכניס אדם את עצמו לצער קל, ולאחר מכן מוסיף והולך בצער עד שהוא מגיע לשיאו בתשעה באב. מה שאין כן באבלות על מת, שם מטרת הציווי היא חיצונית יותר, לא לזלזל בכבוד המת; וממילא ברור, שככל שהזמן מוקדם יותר ואדם נמצא ממש לאחר פטירת המת, יהיה בכך יותר זלזול אם לא ינהג אבלות, ועל כן החמירו יותר.

ולפי זה מוסיף הרה”ג פישר ומבאר, מדוע בתשעה באב פוסק השו”ע (תקנד, ג) שהאיסור ללמוד תורה הוא גם ע”י הרהור, ואילו באבלות לא מצאנו כך בשו”ע; כי בתשעה באב, המצווה היא כאמור להחדיר צער פנימי, והואילו התורה משמחת, אין לעסוק בה גם בהרהור. לעומת זאת באבלות, עיקר הציווי הוא הבעת צער חיצונית כדי לא לזלזל בכבוד המת, ולכן לא נאמר בשו”ע שאסור בהרהור (וכותב הגר”ש פישר שנראה לו שמותר לאבל ללמוד בהרהור פנימי אם הדבר אינו ניכר; וצ”ע להלכה).

 

 

[1] הרקע לדברי רש”י אלה הוא, שהגמ’ שם דנה מדוע לא נאמר שעיסוקו וטרדתו של האבל באבלותו פוטרת אותו מקיום מצוות (מדין העוסק במצווה פטור מן המצווה), ועל כך משיבה הגמ’, שצערו של אבל אינו מוגדר כמצווה, אלא הוא בגדר רשות (“טירדא דרשות”, בלשון הגמרא); ועל כך כותב רש”י: “טירדא דרשות- שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבלות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו, אינו חייב להצטער“.

[2] המטרה היא להצטער ולעורר את הלבבות לתשובה, כמבואר במשנה ברורה בסימן תקמט, ס”ק א (על פי הרמב”ם בהלכות תעניות פרק ה): “וכל אלו הימים, כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים… שבזכרון הדברים אלו נשוב להיטיב, ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית… ואין התענית אלא הכנה לתשובה” (ומסיים המ”ב – “ומכל מקום אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד, כי ימים אלו הם מצוות עשה מדברי הנביאים להתענות בהם”).

 

 

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!