אבלות תשעה באב לעומת אבלות רגילה

באבלות, עם הזמן האיסורים פוחתים. בבין המצרים ותשעה באב, ככל שעובר הזמן האיסורים מחמירים - הסבר הרה"ג פישר להבדל היסודי בין שני סוגי האבל
Print Friendly, PDF & Email

[קרדיט צילום: שמוליק ש., מתוך אתר פיקיויקי]

סדר יורד של חומרת האיסורים באבלות רגילה, לעומת סדר עולה של החומרה בתקופת תשעה באב

החל מראש חודש אב, ממעטים בשמחה ומתאבלים על חורבן בית המקדש. ומשום כך, חלק ניכר מהמנהגים מקביל למנהגי אבלות על מת.

כך, למשל, אסור ללמוד תורה בתשעה באב, כיוון שהיא משמחת, כשם שאסור לאבל ללמוד תורה, וכן, גם קודם תשעה באב אסורים כיבוס ורחיצה כמו באבל, ועוד.

והנה, לצד דמיון זה בין שני סוגי האבלות (אבלות על החורבן ואבלות על המת), יש גם הבדל מרכזי ביניהם:

באבלות על החורבן, דיני האבלות בנויים בצורה שהאבלות מוסיפה והולכת ככל שהימים מתקדמים – תחילה ממעטים בשמחה משנכנס אב, ולאחר מכן נוהגות חומרות נוספות ב”שבוע שחל בו”, ולאחר מכן מגיע שיא האבל וחומרת האיסורים בתשעה באב עצמו.

לעומת זאת באבלות על המת, סדר חומרת האבלות הוא סדר “יורד”: היום הראשון הוא היום שבו נוהגות המגבלות החמורות  ביותר, לאחר מכן שלושת הימים הראשונים קלים יותר, שבעת ימי האבלות קלים יותר, השלושים קלים יותר, וכו’.

הסבר הרה”ג פישר להבדל היסודי בין שני סוגי האבלות – ציווי על אבלות חיצונית מול ציווי אבלות פנימית

הרה”ג שלמה פישר (בדרשות בית ישי, דרוש יג, “דרשה לשבת חזון”) מסביר את שורש ההבדל הנ”ל כך:

באבלות על מת, הציווי איננו להצטער צער פנימי, צער הלב (צער זה קיים מטבע הדברים, אך זו איננה מהות הציווי), אלא מטרת האיסורים השונים הנוהגים בימי האבל היא הבעה חיצונית של כבוד לנפטר (שאין זה לכבודו, שאדם ינהג כרגיל לאחר פטירת קרובו, ויש בכך משום הבעת זלזול).

וכך עולה במפורש מדברי רש”י במסכת סוכה (סוכה כה ע”א) – “שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבלות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו, אינו חייב להצטער[1].

לעומת זאת, באבלות על החורבן, גדר המצווה הוא להחדיר צער, צער פנימי, על החורבן[2].

ומכאן, מובן היטב ההבדל הנ”ל (הסדר העולה של אבלות החורבן מול הסדר היורד של אבלות על המת): כאשר המצווה היא להחדיר צער פנימי, הדבר דורש מטבע הדברים הכנה נפשית מן הקל אל הכבד (שהרי אדם אינו יכול לעבור מיד ממצב של שגרה אל צער עמוק וכבד); ולכן, בתחילה הצער והאיסורים בדרגה פחותה, ולאחר מכן הם מוסיפים והולכים עד לשיאם בתשעה באב. מה שאין כן באבלות על מת, שם מטרת הציווי היא חיצונית יותר, לא לזלזל בכבוד המת; וממילא ברור, שככל שהזמן מוקדם יותר ואדם נמצא ממש לאחר פטירת המת, יהיה בכך יותר זלזול אם לא ינהג אבלות, ועל כן החמירו יותר.

ולפי זה מוסיף הרה”ג פישר ומבאר, מדוע בתשעה באב פוסק השו”ע (תקנד, ג) שהאיסור ללמוד תורה הוא גם ע”י הרהור, ואילו באבלות לא מצאנו כך בשו”ע; כי בתשעה באב, המצווה היא כאמור להחדיר צער פנימי, והואילו התורה משמחת, אין לעסוק בה גם בהרהור. לעומת זאת באבלות, עיקר הציווי הוא הבעת צער חיצונית כדי לא לזלזל בכבוד המת, ולכן לא נאמר בשו”ע שאסור בהרהור (וכותב הגר”ש פישר שנראה לו שמותר לאבל ללמוד בהרהור פנימי אם הדבר אינו ניכר; וצ”ע להלכה).

 

 

[1] הרקע לדברי רש”י אלה הוא, שהגמ’ שם דנה מדוע לא נאמר שעיסוקו וטרדתו של האבל באבלותו פוטרת אותו מקיום מצוות (מדין העוסק במצווה פטור מן המצווה), ועל כך משיבה הגמ’, שצערו של אבל אינו מוגדר כמצווה, אלא הוא בגדר רשות (“טירדא דרשות”, בלשון הגמרא); ועל כך כותב רש”י: “טירדא דרשות- שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבלות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד מתו, אינו חייב להצטער“.

[2] המטרה היא להצטער ולעורר את הלבבות לתשובה, כמבואר במשנה ברורה בסימן תקמט, ס”ק א (על פי הרמב”ם בהלכות תעניות פרק ה): “וכל אלו הימים, כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים… שבזכרון הדברים אלו נשוב להיטיב, ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית… ואין התענית אלא הכנה לתשובה” (ומסיים המ”ב – “ומכל מקום אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד, כי ימים אלו הם מצוות עשה מדברי הנביאים להתענות בהם”).

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אהבתם? שתפו!

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!