הקדמה
סדר הנענוע של ד' המינים במהלך ההלל מבואר במשנה בדף לז ע"ב, והדברים נפסקו להלכה בשו"ע, סימן תרנא.
להלן נפרט את סדר הנענועים להלכה, ובתוך כך נתייחס לבלבול מסוים הקיים ביחס לאופן הנענועים ב"הודו" שבהלל, על ידי החזן והקהל – מי מנענע ומתי.
א. מתי בהלל מנענעים, והאם שונה דין הקהל והחזן
נוהגים לנענע את הלולב במהלך ההלל, באמירת "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (וזאת, הן ב"הודו" שלפני אמירת מן המצר, והן באמירת "הודו" שאומרים פעמיים לקראת סוף ההלל). בנוסף, מנענעים באמירת "אנא ה' הושיעה נא" (המקור והטעם לכך, עיין בהערה)[1].
על רקע זה יש לברר, באמירת "הודו" שלפני "מן המצר", מתי וכיצד בדיוק מנענעים הקהל והחזן?
[כידוע, לפני מן המצר אומר הש"ץ בקול ארבעה פסוקים – הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו, יאמרו נא בית אהרן כי לעולם חסדו, יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו; ועל כל אחת מארבע האמירות הללו עונה לו הקהל "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו"; ועל רקע זה עולה השאלה, מתי מנענעים? האם בכל "הודו" שהקהל עונה, או רק בתחילה? וכן, האם יש הבדל בין הש"ץ לקהל מבחינת הנענועים? והאם מנענעים גם בעת שאומרים את הפסוקים "יאמר נא" וכו' או רק בהודו עצמו?].
בעניין זה יש שני מנהגים מרכזיים – מנהג הרמ"א ומנהג השו"ע, כפי שנפרט להלן.
מנהג הרמ"א
לפי הרמ"א (תרנא, ח, בתוספת המ"ב שם), יש הבדל לעניין הנענוע בין הקהל לחזן, כדלקמן:
הקהל, מצידו, מנענע בכל פעם שהוא עונה לחזן "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו".
ואילו החזן, מנענע פעמיים: אחת, כשאומר לקהל בקול "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" (שהרי אמרנו שיש לנענע בהודו), והשניה, כשאומר בקול "יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו". והטעם לנענוע החזן באמירת "יאמר נא", היא משום שזוהי פנייה לקהל להזכיר להם לומר הודו, ולכן מנענע גם שם, כבאמירת הודו. לעומת זאת לאחר מכן, כשאומר את הפסוקים האחרים, "יאמרו נא בית אהרן כי לעולם חסדו" ו"יאמרו נא יראי ה' כי לעולם חסדו", אז אינו מנענע, כי בפסוקים אלה אין פניה אל כל הקהל.
נמצא למנהג הרמ"א, שבמהלך ההודו הנ"ל שלפני מן המצר, הקהל מנענע בכל פעם שעונה הודו (ד' פעמים), והחזן מנענע בהודו הראשון וביאמר נא (פעמיים).
מנהג השו"ע (שם):
לפי השו"ע, במהלך הודו הנ"ל שלפני מן המצר, גם החזן וגם הקהל מנענעים רק פעם אחת; החזן, כשאומר בתחילה בקול הודו לה' כי טוב וכו', וכן הקהל, מנענע רק בפעם הראשונה כשעונה לו הודו לה' כי טוב וכו'; ויותר אין מנענעים לפני מן המצר, לא הקהל ולא החזן.
אדם המתפלל ביחידות
המתפלל ביחידות, ינענע לפני מן המצר רק ב"הודו" הראשון ותו לא (מ"ב, תרנא, מא).
ב. אופן הנענוע (כיווני הנענוע, והאם המנענע עצמו זז או מזיז רק את ד' המינים)
כללי – הנענוע לו' רוחות וטעמו
כעולה מדברי הגמ' (סוכה לז ע"ב ודף לח ע"א), יש לנענע את ד' המינים לארבעה צדדים, וכן למעלה ולמטה, סה"כ לששה כיוונים.
הנענוע לששה כיוונים אלה מוסבר יפה בערוך השולחן (ודבריו מתבססים על דברי הגמרא, אך ביתר ביאור):
"הנענועים הם לששה קצוות: ארבע רוחות ומעלה ומטה. והעניין הוא: דמוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו, מעלה ומטה למי שהשמים והארץ שלו (גמרא שם). להורות שהקדוש ברוך הוא מושל בשמים ובארץ ובכל רוחות העולם, כעניין "לך ד' הגדולה… לך שמים אף לך ארץ, כי ד' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". וכעניין כוונת "אחד", שבקריאת שמע… ועוד: כדי לעצור רוחות רעות וטללים רעים (שם)[2]. כלומר: דכל מצוה מעכבת את הפורעניות, וגם שירים של המצוה מעכבת (שם)[3]. וביחוד כשעושים בשמחה…ולכן עתה שהיא "זמן שמחתינו", ומקיימים עיקר המצוה שהיא הנטילה, ושיירי מצוה, שהם הנענועים, ואנו מראים שמוסרים נפשותינו וגופינו לד', לעבוד אותו יתברך בשמחה, וממילא שבזכות זה יעצור מעלינו כל מיני צרות המכונים בשם רוחות רעים וטללים רעים. כלומר: שכל הצרות באים מפני חלק השטן, שהוא יורד ומסטין, עולה ומקטרג. ועושים זה על דרך "יגער ד' בך השטן".
וכעת נבאר לפי איזה סדר מנענעים:
על פי השולחן ערוך (תרנא, י) והמשנה ברורה, הסדר הוא כך: קודם מנענע לארבע רוחות, ולאחר מכן למעלה ולמטה. והנענוע לד' רוחות הוא בסדר הבא: תחילה לפנים, אח"כ לימין, אח"כ לאחור, ואח"כ לשמאל. השיטתיות בסדר זה היא שכך אדם הולך ופונה כל העת בכיוון הימין ("עם כיוון השעון").
[לשון השו"ע היא שינענע "מזרח דרום מערב צפון". כי השו"ע כותב מתוך הנחה שכיוון התפילה הוא למזרח, ולכן "לפניו" הוא מזרח. אך באמת, אם מתפללים לכיוון דרום, שאז "לפניו" הוא דרום, אזי יתחיל מכיוון דרום. כללו של דבר, לפי השו"ע הסדר נקבע לפי צדדי האדם (לפניו, לימינו, לאחריו לשמאלו) ולא לפי רוחות השמים[4]].
זהו כאמור מנהג השו"ע והמשנה ברורה. אך יש נוהגים סדר אחר, על פי האר"י (המובא שם בבאר היטב על השו"ע). ולשיטה זו, הסדר הוא כדלקמן: דרום- צפון- מזרח- למעלה- למטה- מערב (הטעם למנהג זה הוא על פי קבלה – דרום מרמז לחסד, צפון לגבורה וכו').
ומנהג זה שונה מהמנהג הקודם לא רק מבחינת הסדר, אלא גם מבחינה זו שהדגש איננו על צדדי האדם (לפניו ולימינו וכו') אלא על רוחות השמים – מזרח תחילה, וכו'[5].
האם יש לסובב גופו לצד שמנענע, או שמא גופו במקומו עומד, ורק מנענע לכיוונים השונים?
מלשון המשנה ברורה בסימן תרנא ס"ק מז, עולה שאין צורך להפוך פניו לכיוון הנענוע, אלא עומד במקומו כרגיל ורק מטה ראש הלולב לכל צד בתורו ["אבל אין צריך להפוך פניו להצד שמנענע, רק יטה ראש הלולב לצד שמנענע"]. וכן בס"ק לז מביא המ"ב את דברי אליה רבה בשם מהרי"ל, "שהיה נשאר עומד במקומו ופניו למזרח בכל הנענועים, רק הפך ידיו נגד הרוחות".
אלא שיש הנוהגים שכן הופכים פניהם לכל צד של הנענוע, וזאת על פי ביכורי יעקב המובא גם בשער הציון ס"ק מט. וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו (פסקי תשובות, תרנא, אות יב).
[1] במשנה (סוכה לז ע"ב) נאמר, "והיכן היו מנענעין, בהודו לה' תחילה וסוף, ובאנא ה' הושיעה נא- דברי בית הלל…".
וכתבו הראשונים (עיין תוס' שם בסוכה, וביתר פירוט ברא"ש במס' סוכה סימן כו), על פי המדרש, שהדבר רמוז בפסוק בדברי הימים א (טז, לג), "אז ירננו עצי היער"- אז ירננו בני ישראל ויבטאו את שמחתם ב"עצי היער", בנענוע המינים [וכאילו נאמר "אז ירננו בעצי היער"]; ואימתי תהיה שמחה זו? ממשיך הפסוק- "מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ", אחרי ששפט ה' את הארץ בימים הנוראים, ושמחים כאדם היוצא מלפני השופט זכאי. ומיד ממשיך הפסוק "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", רמז שהנענוע יהיה ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", ולאחר מכן ממשיך הפסוק "ואמרו הושיענו וכו'", רמז שצריך לנענע גם ב"אנא ה' הושיעה נא".
ונראה לענ"ד טעם בדבר, שקריאת "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" וקריאת "אנא ה' הושיעה נא", משקפות שני מצבים הופכיים- מצב טוב ומצב מצוקה (כי אדם קורא את הקריאה "הודו לה' כי טוב" כשהוא שמח על טובתו, והוא קורא "אנא ה' הושיעה נא" כשהוא במצב מצוקה). בשני המצבים המנוגדים הללו יש לנענע, שהרי אחד הטעמים לנענוע לד' רוחות ולמעלה ולמטה הוא כדי להמליך את הקב"ה בכל מקום (כמבואר בגמ' על המשנה), ואדם מצווה לא לשכוח זאת בין כשמהלך הדברים הוא טוב (ולא יתלה הכל בכוחו ועוצם ידו) ובין חלילה להיפך, שגם אז מצווה האדם לא להתייאש.
[2] זהו הטעם השני המובא שם בגמ', שהנענוע לד' רוחות ולמעלה ולמטה הוא כדי לעצור רוחות רעות וטללים רעים.
[3] כלומר, אנו למדים מכאן שאפילו דברים שאינם מעיקר המצווה (כמו הנענועים, שאינם עיקר המצווה, כי עיקר המצווה היא נטילת המינים), יש בכוחם ובסגולתם לעכב פורענויות.
[4] וכך מבואר בפסקי תשובות, תרנא, יג, שמה שכתב השו"ע שמתחילים לכיוון "מזרח", אין הכוונה דווקא למזרח, אלא לפניו, רק שהשו"ע מתייחס למקרה שמתפלל למזרח; אך באמת אם כיוון התפילה הוא אחר (כגון בית כנסת הנמצא מדרום לירושלים ועל כן מתפללים בו לצפון, לכיוון ירושלים) לא יתחיל ממזרח, אלא הכלל הוא שמתחיל תמיד לפניו ואז פונה לימינו וכו', כאמור לעיל (ומביא הפסקי תשובות בהערת שוליים שיש חולקים על כך).
[5] וכפי שכותב הפסקי תשובות, תרנא, יג: "ולפי זה בתי כנסיות הנמצאים בדרומה או בצפונה של ירושלים שאינם מתפללים לצד מזרח, יקפידו לעשות הנענועים לפי סדר רוחות העולם ולא יתחילו לפי צד ימינם דווקא". ומוסיף הפסקי תשובות, "ונכון שלפני תחילת הנענועים יסובבו עמידתם לצד מזרח העולם וכך צד דרום יהיה גם צד ימינם".