דברי תורה לילדים ונוער – פרשת וארא

וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ו, ה)

הקב"ה אומר בפסוק זה – שמעתי את צעקתם של בני ישראל.

אך יש להבין, מדוע נאמר בפסוק "וגם אני שמעתי"? מה הכוונה במילה "וגם"? האם חוץ מהקב"ה יש עוד מישהו ששמע את צעקת בני ישראל?

מובא לתרץ בשם החתם סופר: כאשר אדם נמצא במצב שקשה לו, ובכל זאת הוא לא מרוכז רק בעצמו אלא מקשיב גם לכאב של חברו, מתמלא הקב"ה רחמים עליו ומושיע אותו. וכך היה גם אצל עם ישראל במצרים: כל אחד מבני ישראל היה במצרים במצב קשה, ולמרות זאת לא היו מרוכזים רק בכאב של עצמם, אלא כל אחד היה קשוב גם לסבלו ולצעקתו של חברו. ולכן אומר הקב"ה "וגם אני שמעתי" – מכיוון שבני ישראל שומעים, כלומר, מקשיבים, זה לכאבו של זה, לכן "גם אני שמעתי" – גם אני שומע את צעקתם ואעזור להם.

ומסופר על החתם סופר, שנכנס אליו פעם סוחר אחד וסיפר לו שנקלע לקשיים גדולים בפרנסה וביקש ממנו ברכה ועצה. אמר לו החתם סופר, קשה לי לעזור לך, כי יש לך אח עני ואביו ואתה מתעלם ממנו. אמר לו הסוחר, כרגע קשה לי ואיני יכול לעזור לו, אך ברגע שאתעשר בחזרה, אעזור לו. אמר לו החתם סופר, הסדר הוא הפוך: קודם עזור לאחיך גם אם קשה לך, ואז יסייע לך הקב"ה. וכך מצאנו אצל בני ישראל במצרים, שהקב"ה שמע את צעקתם לאחר שכל אחד הקשיב לכאב של חברו למרות שגם הוא עצמו היה בקשיים.

הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַּרְעֹה (ו, יב)

משה רבינו שואל את הקב"ה, איך ייתכן שפרעה יקשיב לי, הרי אפילו בני ישראל לא הקשיבו לו, וקל וחומר שפרעה לא יקשיב לי.

נשאלת השאלה, הרי בפסוקים הקודמים נאמר שהסיבה שבני ישראל לא הקשיבו אל משה, הייתה בגלל "קוצר רוח ועבודה קשה" (כלומר בגלל שהיו מרוכזים בעבודה), ואם כך, מה הקל וחומר, שאם בני ישראל לא שמעו בוודאי שגם פרעה לא ישמע? והרי פרעה לא עבד עבודה קשה ולא היה אצלו "קוצר רוח ועבודה קשה" כמו אצל בני ישראל?

מתרץ הגאון רבי יהודה לייב חסמן זצ"ל: כאשר אדם מרוכז כל כולו בעצמו, הוא אינו מקשיב לאחרים, הם אינם מעניינים אותו. והנה, בני ישראל לא היו בטבעם אנשים מסוג כזה שמרוכזים רק בעצמם, ורק במצרים, בגלל הנסיבות והעבודה הקשה, הם התרכזו בעצמם ובעבודתם. לעומת זאת פרעה, כל הטבע והמהות שלו היו להיות מרוכז בעצמו. הוא עשה מעצמו אליל וטרח כל היום להסתיר את העובדה שהוא אדם פשוט (ואפילו את צרכיו הלך לעשות ביאור כדי שלא יראו שהוא אדם רגיל). וזהו הקל וחומר – אם בני ישראל, שמטבעם אינם רגילים בדרך כלל להיות מרוכזים בעצמם, ורק כעת בגלל עבודתם הם נאלצים להתרכז בעצמם ואינם מקשיבים אליי, קל וחומר שפרעה, שכל המהות שלו היא להיות מרוכז בעצמו, קל וחומר שלא יקשיב לי.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם, גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי (ו, טז)

הפסוקים מפרטים כאן את שמותיהם של בני ראובן, בני שמעון, בני לוי וכו'. והנה, אצל בני ראובן ושמעון ושאר השבטים, הפסוק מפרט מיד את שמותיהם בלי להקדים את המילים "ואלה שמות", ורק אצל לוי, מקדים הכתוב "ואלה שמות בני לוי לתולדותם". ונשאלת השאלה, מדוע שינה הכתוב בלשונו דווקא אצל בני לוי, וכתב דווקא אצלם "ואלה שמות"?

מסביר השל"ה הקדוש (רבי ישעיהו הלוי הורביץ, מחבר ספר "שני לוחות הברית"): ידוע ששבט לוי לא השתעבד במצרים כשאר השבטים. לוי ידע זאת מראש כשירדו למצרים, ורצה שבניו לא יהיו אדישים לסבל של אחיהם, אלא ישתתפו בצרת הציבור ויזדהו עם סבלם. ולכן קרא לבניו שמות שמתארים את ייסוריהם של ישראל בגלות: גרשון – מלשון גר, בני ישראל הם גֵרים וזרים בארץ לא להם. קהת- שקהו שיניהם מרוב השעבוד. מררי- שמררו את חייהם של בני ישראל. ובאה התורה ללמד כמה חשובה תכונה זו של השתתפות עם הכלל, ולכן הקדימה לפני שמותיהם של בני לוי "ואלה שמות".

אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן (פרק ז' פסוק יט, ופרק ח' פסוק יב)

הקב"ה מצווה על משה, שלא הוא יכה את היאור, אלא אהרן. ומדוע לא היכה משה בעצמו? מסביר רש"י, שהיאור הגן על משה בילדותו כששמה אותו אימו ביאור. וזהו גם הטעם שלא הכה משה את העפר, כי העפר הועיל למשה כאשר הרג משה את המצרי וטמן אותו בעפר. לכן, לא ראוי שמשה יכה אותם.

מקשה על כך הרב דסלר (בספר מכתב מאליהו חלק ג'), הרי היאור והעפר הם דוממים, והם לא עזרו למשה מתוך בחירה או רצון שלהם? ועוד, הרי המכה אינה מזיקה כלל ליאור או לעפר, כי הם אינם מרגישים, הם דוממים (ועוד, הרי אין בכך שום רע להם, אלא כך מתרבה כבוד ה' בעולם ובני ישראל ניצלים מהמצרים).

עונה על כך הרב דסלר ביסוד חשוב: כל פעולה שאדם עושה, משפיעה על הנפש והפנימיות שלו. ההשפעה הזו, אינה דרך השכל, אלא דרך החושים והרגש.

כשאדם נותן מכה לדבר שהועיל לו בעבר, גם אם הוא יודע בשכלו שמדובר בדבר דומם שאינו מושפע וכו', אין זה מועיל מה שיודע בשכל. כי בסופו של דבר, עצם הפעולה של ההכאה של דבר שהועיל לך, פוגמת ברגש הפנימי של הכרת הטוב. ורגש זה של הכרת הטוב הוא כל כך חשוב וכל כך יסודי, שהתורה מלמדת שאסור שייפגע אפילו בצורה הכי פחותה.

הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים (ז, כז)

מהי הלשון "את כל גבולך"? ומדוע לא נאמר פשוט, "כל ארצך"?

במדרש מבואר שהייתה מחלוקת בין מצרים לשכנותיה, היכן עובר קו הגבול בין המדינות. ובאה מכת צפרדע ופתרה מחלוקת זו, כי הגבול נקבע לפי מקום הגעת הצפרדעים (בכל מקום שאליו הגיעו הצפרדעים, מצרים היא, ובמקומות שלא היו צפרדעים, אין זו מצרים). ולכך רומז הכתוב באומרו "כל גבולך" – מכת הצפרדעים הייתה כה מדויקת, שהגבול בין מצרים לשכנותיה נקבע לפי הצפרדעים.

אלא שכבר הקשו על כך, הרי עניין הגבול מוזכר לא רק במכת צפרדע, אלא גם לאחר מכן במכת ארבה ("הנני מביא מחר ארבה בגבולך"), ושם, הרי כבר לא הייתה מחלוקת על הגבולות (כי היא כבר נפתרה במכת צפרדע) ומדוע נאמר שם "גבולך"?

מתרץ הרב מטשעבין – בין מכת צפרדע למכת ארבה, הייתה בינתיים מכת ברד, ובמכת הברד נשברו כל העצים שסומנו לשם גבול לאחר מכת צפרדע; וכך נאמר בספר תהלים קה, לב-לג, שם נאמר על מכת ברד "נתן גשמיהם ברד… וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם"! מפסוק זה רואים במפורש, שמכת הברד, שקדמה לארבה, שיברה את אותם עמודים ועצים שסומנו לשם גבול לאחר מכת צפרדע.

וזוהי אם כן התשובה, מדוע עניין הגבול מוזכר גם במכת ארבה: משה מודיע לפרעה, שכשם שבמכת צפרדע סומנו הגבולות ע"י הגעת הצפרדע, כך גם על ידי מכת הארבה (שבאה לאחר שנשברו הגבולות על ידי מכת ברד), יסומנו שוב גבולות מצרים בשנית לפי מקומות הגעת הארבה.

וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם (ח, ב)

ידועים דברי מדרש תנחומא, המובאים ברש"י, "צפרדע אחת הייתה, והיו המצרים מכין אותה, ומתזת צפרדעין הרבה", וכך כותב כאן רש"י.

שואל על כך הקהילות יעקב, הרי מיד כשראו המצרים שההכאה רק מחריפה את המצב, והצפרדע רק מתרבה, היה עליהם פשוט להפסיק להכות, ומדוע המשיכו?

אלא מכאן, שהכעס והרצון להתנקם ולהעניש גבר על כל היגיון, והמשיכו להכות את הצפרדע בטירוף ובכך רק להזיק לעצמם.

וממשיך הקהילות יעקב, שכך לעתים קרובות נוהגים אנשים, שהכעס ויצר הנקמה מעוור את דעתם מעבר לכל היגיון. ישנן מריבות שניתן להפסיק עם קצת התאפקות, אך מידת הכעס אומרת לאדם, וכי אוכל לשתוק? וכך ממשיכה המריבה ומתפתחת ומזיקה לשני הצדדים.

וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעוֹרָה נֻכְּתָה, כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל; וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ, כִּי אֲפִילוֹת הֵנָּה (ט, לא-לב)

רש"י מפרש שהכתוב בא לומר, שבנזקי מכת הברד היה הבדל בין סוגי הגידולים: הפשתה והשעורה, מאחר שכבר הספיקו לצמוח ונעשה הגבעול שלהם קשה וחזק, לכן הם נשברו במכת הברד; ואילו החיטה והכוסמת, מאחר שצומחים מאוחר, הגבעול שלהם היה עדיין רך, ולכן לא נשברו.

נשאלת השאלה, מדוע חשוב לתורה לפרט מה קרה בכל סוג של גידול? ועוד, הרי תיאור מכת הברד כבר הסתיים פסוקים רבים קודם לכן, בפסוק כה, ומאז עבר הכתוב לתאר את שיחתם של משה ופרעה, ולמה חזר כאן פתאום הפסוק לתאר מה קרה לסוגי הגידולים השונים?

אלא התשובה היא, שפסוק זה אינו בא סתם לתאר מה היה עם כל סוג גידול, אלא בא ללמדנו מוסר השכל" לפעמים הדרך לשרוד אינה להראות חוזק ועקשנות, אלא דווקא להנמיך קומה ולהיות גמיש ורך ולוותר. ולכן נכתב פסוק זה בהמשך לפסוק הקודם; שהרי בפסוק הקודם, מוכיח משה את פרעה ואת עבדיו על עקשנותם, וכדוגמה לכך, מובא מוסר ההשכל של השעורה והחיטה: דווקא הצמחים החזקים נשברו, ואילו הרכים, שרדו.