ברכת "על נטילת ידיים" – באיזה שלב של הנטילה

שאלה:

הנוטל ידיו לאכילת לחם, מהו השלב הנכון לברכת "על נטילת ידיים", ומה הדין בדיעבד?

התשובה בקצרה:

על אף שבכל המצוות, מברכים עליהן לפני העשייה (ולפי זה לכאורה גם כאן היה מקום לומר שיברך לפני הנטילה), בנטילת ידיים מברכים אחרי הנטילה; יחד עם זאת, לא יאחר את הברכה עד לאחר ניגוב הידיים, אלא יברך בין הנטילה לבין הניגוב (הטעם לכל זה יבואר להלן בתשובה המורחבת).

ואם איחר ולא בירך עד שכבר ניגב ידיו, נחלקו הפוסקים אם יכול עדיין לברך (כמבואר להלן בתשובה המורחבת). ולכן, ייזהר מלהיקלע למצב זה, אך מכל מקום בדיעבד אם כבר נקלע לכך, ההכרעה היא שיכול עדיין לברך (כל עוד לא בירך המוציא).

התשובה ביתר הרחבה:

ראשית יש לבאר, מדוע אין מברכים לפני הנטילה; הרי הסברה הפשוטה מורה לברך לפני נטילת הידיים, ולא לאחריה, בדיוק כשם שעל כל המצוות מברכים לפני קיום המצווה ולא ניתן לברך לאחר שכבר קיים את המצווה (על פי הכלל הידוע, "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן", כלומר, לפני עשייתן- פסחים דף ז ע"ב).

בתשובה לכך נאמרו שני טעמים:

השו"ע מסביר (או"ח, קנח, יא), שלפני הנטילה פעמים שאין ידיו נקיות ואין יכול לברך, ולפיכך הנהיגו שיברך לאחר נטילה. נמצא שבנטילת ידיים יש תקנה מיוחדת, שבשונה מכל המצוות, מברכים אחר המצווה ולא לפניה.

ואילו הרמ"א שם מוסיף טעם נוסף לאיחור הברכה[1], והוא, שבאמת גם בנטילת ידיים יש לברך לפני העשייה ולא לאחריה, אלא שהשלמת המצווה של הנטילה, היא כאשר מנגב את ידיו, כי ניגוב הידיים הוא חלק מתהליך הנטילה והשלמתה (שהרי יש עניין הלכתי בניגוב, משום נקיות ומסיבות נוספות, כמבואר בסעיף יב ובמ"ב שם). לפיכך, הזמן שנחשב "לפני עשייה" במצוות נטילת ידיים, הוא לפני הניגוב.

[הערה: לכאורה, הטעם השני הנ"ל מסביר רק מדוע אין מניעה לדחות את הברכה עד לפני הניגוב, אך עדיין אין בו כדי להסביר מדוע מעדיפים לעשות כן במקום לברך לברך לפני הנטילה (ורק הטעם הראשון נותן מענה לכך, כי לפעמים אין ידיו נקיות וכו'); ומסביר הפרי מגדים, שכוונת הרמ"א היא כך: הואיל ואמרנו שהניגוב הוא השלמת המצווה, וה"לפני עשייתו" הוא בשלב שלפני הניגוב, אזי השלב המוקדם יותר שלפני הנטילה, מוגדר כבר כ"עובר דעובר", כלומר, שלב מוקדם מדי, ואין לברך אז. דבריו מובאים בביאור הלכה, ומוסיף הביאור הלכה שמכל מקום מי שרוצה לברך קודם הנטילה, אם ידיו נקיות, אין מוחים בידו].

והנה, יש נפקא מינה גדולה בין הטעמים, מה הדין כשכבר ניגב ידיו: לפי טעם השו"ע, ניתן לומר שאין זה משנה שכבר ניגב, אך לפי טעם הרמ"א (המסביר שמברכים אחרי הנטילה כי עד הניגוב עדיין נחשב הדבר לפני עשייה), נמצא לכאורה שאם כבר ניגב, אינו יכול לברך על נטילת ידיים.

ובאמת נחלקו בזה הפוסקים (מה הדין כשלא בירך עד שניגב), ומכריע המשנה ברורה כך: בדיעבד אם הגיע למצב כזה יוכל לברך, אך לכתחילה ייזהר מאוד שלא להגיע לכך, כדי שלא להיקלע למחלוקת האמורה.

ואם גם בירך המוציא (ולא בירך על נטילת ידים), הכרעת המ"ב היא שלא יוכל לברך עוד.

לסיכום: נהגו לברך לאחר נטילת ידים ולפני הניגוב; ואם ניגב ולא בירך, יכול בדיעבד לברך (כל עוד לא בירך המוציא), אלא שלכתחילה ייזהר מאוד לא להגיע לכך.

[1] וכך מדגיש המ"ב, שטעם הרמ"א הוא טעם נוסף ונפרד, ולא המשך הטעם הראשון.