שאלה:
מזמור קכג בספר תהלים (שאנו נוהגים לאומרו כל שבת בפסוקי דזמרה לשבת) מסתיים בפסוק "רבת שבעה לה נפשנו, הלעג השאננים, הבוז לגאיונים". מה פירוש הדברים, ומה הפירוש "גאיונים"?
תשובה:
תחילה נסביר את המילים (לפי המצודות):
"שאננים" פירושו שקטים ושלווים, וכאן זהו כינוי לגויים, היושבים בשלווה [ובלשון מצודות: "ענין ההשקט והמנוחה, כמו 'שאנן מואב' (ירמיהו מח)"].
"גאיונים" היא מילה המורכבת משתי מילים: "גאווה", ו"אונאה" (גזל); וזהו כינוי לגויים, שהם גאים וגזלנים. וכך מסביר המצודות את המילה "גאיונים": "היא מלה מורכבת, מלשון 'גאוה' ומלשון 'אונאה' וגזל, כמו 'ואיש לא יונה' (יחזקאל יח)".
ופירוש הפסוק כולו הוא כך: שבעה נפשנו מהלעג שלועגים לנו הגויים היושבים בשלווה, ומהבוז שבזים לנו הגויים הגאים והגוזלים אותנו.
***
ואילו רש"י מפרש אחרת: על המילים "הבוז לגאיונים" כותב רש"י "הבוז שביזו את גיא היונים, היא ירושלים".
כלומר לפי רש"י, המילה "גאיונים" אינה כינוי לגויים (כפי שפירש המצודות) אלא היא כינוי לירושלים, כי המילה נקראת כ"גיא היונים"; ולשיטתו, "הבוז לגאיונים" פירושו – הבוז שבזים לעיר ירושלים, המכונה גיא היונים. [הערה: לא ברור לכאורה מה הקשר בין הכינוי "גיא היונים" לבין ירושלים, והיכן מצינו שמכונה כך. ומכל מקום כך פירש רש"י].
***
ורבים אחרים מפרשים (רד"ק בפירוש א', מאירי ועוד), שהמילה "גאיונים" היא פשוט כמו "גאים", רק שנוספה כאן נ' יתרה, ושוב זהו כינוי לגויים (ובא הפסוק לומר ששבענו מהבוז שמבזים אותנו הגאים).