שאלה:
משחות, טיפות רפואיות, תרופות, כדורים וסירופ וכו' – האם מותר להשתמש בהם כשמעורב בהם חמץ?
תשובה:
[התשובה להלן מבוססת על ה"פסקי תשובות" בסימן תמב אות א' ואות ה'].
א. משחות וטיפות רפואיות לשימוש חיצוני
הפסקי תשובות, בסימן תמב אות א', תחת הכותרת "השימוש במשחות וטיפות רפואיות לסוגיהן שאינם כשרים לפסח", מסכם כך:
"… משחות לסוגיהן, זריקות, טיפות עיניים, אף ואוזניים וכיוצא באלו, שאין משתמשים בהם על ידי אכילה אלא שימוש חיצוני… מותר לחולה להשתמש בהם, אף אם מעורב בהם אלכוהול של חמץ וכדו' ואין להם הכשר לפסח, כיוון שהחמץ המעורב בהם נפסל מאכילה ונפסד צורת החמץ ממנו.
אבל יש להקפיד להשתמש רק באלו שייצורם נעשה קודם הפסח, דאילו אם נעשה בפסח, הרי מבואר (במ"ב ס"ק ט' בשם פוסקים) שאם בשעת תחילת זמן איסור חמץ היה החמץ בעין, אף שנתעפש אחר כך עד שאינו ראוי לכלב, מכל מקום חייב לבער.
ואלכוהול נקי (ספירט) לחיטוי או ניקוי פצעים, אם נעשה מדגנים אסור להשתמש בו בפסח, שהרי הוא חמץ בעין, ויש לבערו מן הבית או למכרו לגוי במכירת חמץ".
[כוונתו לומר, שכל מה שאנו מתירים הוא בנפסל לאכילה וכו' הוא בתערובת חמץ, אך לא בחמץ בעין, ואלכוהול נקי נחשב חמץ בעין].
ב. תרופות שנוטלים בפה
מעיקר הדין ניתן להקל בתרופות גם כשמעורב בהן חמץ (למעט סירופים ממותקים או כדורים ממותקים למציצה, שאסורים אם מעורב בהם חמץ); אך המנהג הנפוץ להחמיר בבליעת תרופות שמעורב בהן חמץ, ו"ישראל קדושים הם" ומחזרים בכל דרך להשיג תרופות כשרות ולא לבלוע תרופות שאינן כשרות. וכך מסכם הפסקי תשובות באות ה':
"ואותן תרופות בזמננו שיש ומעורב בהם חמץ, מכל מקום כיוון שמעורב עם סמי מרפא ואינו ראוי לאכילת אדם (עיין הערה)[1], מותרים באכילה[2]. ואין לאסור משום 'אחשביה' (דהיינו, שמא נאמר שבעצם ההכנסה לפה האדם "מחשיב" את התרופות כ"אוכל"), משום שדעתו על הסמים המרפאים (כלומר, המציאות היא שלא החמץ שבתרופות מרפא, אלא סמי המרפא, שאינם החמץ בעצמו, ובלקיחת התרופה אין דעתו על החמץ אלא על הסמים המרפאים, שכאמור אינם חמץ). ובפרט אם החמץ הניתן בתרופה הוא בשביל לדבק בעלמא".
ואף אם המתיקו את התרופה על ידי ציפוי סוכר וכו' (דהיינו, ואז היא למעשה ראויה ל"אכילה"), נראה דאין זה חשיב דרך אכילתו (ועיין הערה, שקולא זו היא רק בתרופות העומדות לבליעה, אך אם מיועדות ללעיסה או מציצה, לא[3]), כיוון שעצם התרופה והחמץ המעורב בה מר, ואינו ראוי למאכל.
אבל ישראל קדושים הם ומחזרים בכל האמצעים להשיג תרופות שלא יהיה בהם תערובות חמץ כלל (בהערה מציין המחבר שעל אף שכאמור רוב הפוסקים מקלים, משום חומרת חמץ נוהגים לחשוש לדעות שבתרופות יש בעיית "אחשביה"). וגם במקום שחייבים לקחת תרופות כאלו שמעורב בהם חמץ, מעטפים התרופה בנייר דק (או בקפסולה מיוחדת הנקיה מחשש חמץ ומפררים התרופה לתוך הקפסולה) וכך בולעים אותה.
ותרופות בקפסולות, שהתרופה עצמה אין בה חשש חמץ כלל, ורק הקפסולה מכילה תערובת חמץ, מותר להחזיק התרופה בביתו בפסח עם הקפסולות, ולפני לקיחת התרופה יוציא את האבקה ויבלענה, והקפסולה יזרוק, ואין לחשוש שמא ישכח ויבלע את התרופה עם הקפסולה.
וכל זה לחולה שאין בו סכנה, אבל לחולה שיש בו סכנה הצריך לתרופות מסוימות ויש בהם תרכובת של חמץ, מותר לו לקחתן.
ותרופות העשויות מקטניות ודאי אין כל מקום להחמיר לחולה אף שאין בו סכנה לקחתם אם צריך להן, רק יש לדקדק שיהיו עשויות מערב פסח" (הערה – הסיפא כאן אינה ברורה לי, לפי הידוע לי מקלים בקטניות לחולים ללא קשר מתי יוצרו, וצ"ע).
[1] לכאורה, מדוע די שייפסל מאכילת אדם ולא צריך שייפסל מאכילת כלב? עיין שם באות ג', שכתב על פי החזון איש, "וזה שצריך שיהיה החמץ נפסל מאכילת כלב כדי שיהיה ניתר, שהו דווקא אם נעשה חמץ קודם העיפוש, אבל אם נסרח והתעפש לפני שנתחמץ, כיוון שאינו ראוי לאדם, ואף אם ראוי לאכילת כלב, אין איסור בקיומו בפסח". ועיין עוד בהערה 20, שהביא בשם החזו"א שמה שמחמירים שצריך שייפסל מאכילת כלב, הוא דווקא כאשר החמץ בהיותו בעין היה חמץ גמור הראוי לאכילה לרובא דאינשי.
[2] ובהערה 20 מביא המחבר, "ועיין עוד בספר אורחות רבינו פסח אות כ"ד, דאף שמהחזון איש שם נשמע לכאורה שמסתפק אולי יש לחשוש לאחשביה גם בתקופות, אמר הגרי"י קנייבסקי זצ"ל שלמעשה היה החזון איש מתיר".
[3] בהערה 22 מציין המחבר ביחס לקולא זו (על פי שמירת שבת כהלכתה, פרק מ' הערה קס"ג), "ודווקא כמוסות שעומדות לבליעה, אבל כמוסות וכדורים העומדים למציצה, לעיסה וכד' או סירופים ממותקים, אם מעורב בהם חמץ אפילו משהו, אסור לבולעם או לאוכלם ואסור להחזיקם ברשותו בפסח".