שאלה:
כיצד זה שאנשים נשענים ללא חשש על שולחן הקריאה שבבית הכנסת (“הבימה”), ואינם חוששים להלכה שאסור להנות מתשמישי קדושה?
התשובה בקצרה:
מעיקרא דדינא לכאורה הדבר אכן אסור, אלא שנהגו להקל בזה מתוך הסתמכות על הכלל “לב בית דין מתנה עליהם”.
ונבאר ביתר הרחבה:
א) מעיקרא דדינא, אכן יש בעיה להישען על הבימה, ובוודאי כשהמפה פרושה על הבימה (וכך נשען על המפה), שהרי המפה משמשת ישירות להנחת ספר התורה עליה, ואם כן היא מוגדרת כתשמיש קדושה, שאסור להנות בו.
[הערה- נסביר בקצרה מדוע הבעיה העיקרית היא בהישענות על המפה, ולא על השולחן כשהוא בלי מפה: את ספר התורה אנו נוהגים להניח על המפה, ולא ישירות על השולחן, ונמצא שהשולחן אינו תשמיש ישיר, אלא רק “תשמיש דתשמיש”, ולכן אין איסור להנות בו; ואע”פ שברמ”א (או”ח, קנד, ג) מבואר שיש קדושה גם בשולחן הקריאה עצמו (“כסא שנותנין עליו ספר תורה”, בלשונו), הרי שכבר הסביר שם המשנה ברורה שטעמו הוא משום שלעתים מניחים את הספר גם על השולחן עצמו; ולגבי זמננו, כבר הביא הפסקי תשובות (קנד, ד) מדברי אחרוני זמננו, שבזמננו שאין עושים כך כלל, אין השולחן מוגדר כתשמיש קדושה. והוסיף ודייק כך גם מדברי המ”ב בסימן קמא, ס”ק ד. מכל מקום נמצא, שלגבי השולחן עצמו ללא מפה, יש מקום להקל, אך עדיין אין לנו טעם ברור להקל בשימוש או הישענות על המפה עצמה!].
ב) על סמך מה נוהגים, איפוא, רבים, להישען על הבימה? הבסיס להיתר נמצא בדבריו הכלליים של הרמ”א (על שו”ע או”ח, קנד, ח), שם מבואר שיש תשמישי קדושה שקשה מאוד להקפיד על איסור השימוש בהם, ומשום כך התירו אותם, בבחינת “לב בית דין מתנה עליהם” (כלומר, יש כביכול מעין התנאה כללית מלכתחילה, שתשמישי הקדושה לא ייאסרו לשימוש), ובכלל זה ההישענות על שולחן הקריאה, וזו לשון הרמ”א: “ונהגו ליהנות בכמה הנאות מדברי קדושה, כגון מטפחות הספרים ושולחן (הקריאה) שבבית הכנסת, והטעם, כיוון שנהגו כן ואי אפשר להיזהר, לב בי”ד מתנה עליהם מעיקרא וכו’, ואע”פ שלא התנו, כהתנו דמי”. בהתבסס על דברים אלה של הרמ”א, כותב הפסקי תשובות (קנד, כז), “ועל פי הלכה זו נוהגים כהיום ברוב המקומות להשתמש שימושים שונים בשולחן הקריאה והמפה שעליה, אע”פ שהמפה דין תשמישי קדושה יש לה, ומניחים עליה ספרים ונשענים עליה וכיוצא בזה, דהוי מנהג מבורר להקל, בזה ולכן אמרינן לב בי”ד מתנה להתיר זאת” (ומוסיף הפסקי תשובות שעל אף שנהגו כאמור להקל, “יש שהיו מחמירין בזה”, עיין שם).
[שתי הערות עיוניות: א) הפסקי תשובות מוסיף, שבדרך כלל סומכים על הכלל “לב בי”ד מתנה” רק במקום שאכן אי אפשר להיזהר (ולכן הוסיף הרמ”א “ואי אפשר להיזהר”); עם זאת, במקום שכבר פשט מנהג להקל, אין צורך לדקדק במקרים ספציפיים אם אפשר להיזהר, ועל כן מה שמתירים להישען על הבימה, נכון גם במקרים שבהם לכאורה אפשר להיזהר ולהימנע מזה. ב) לכאורה ההיתר להישען על המפה שעל הבימה מנוגד לדברי המשנה ברורה בסעיף קמא, ס”ק ד (שם כותב המ”ב, שבעל קורא עב בשר הרוצה להישען על הבימה, לא יישען על המפה עצמה). אלא, שמקורם של דברי המשנה ברורה הוא באליה רבה, והאליה רבה עצמו כותב בסוף דבריו אלה, לעיין ברמ”א הנ”ל (וכוונתו היא שיש להקל על פי הרמ”א ועל סמך הכלל “לב בי”ד מתנה”), ונמצא שהדברים המובאים במשנה ברורה אמורים רק מעיקר הדין, לפני ההתחשבות בכלל “לב בי”ד מתנה”].