דמותו של "און בן פלת" מוזכרת בתחילת הפרשה כאחד המשתתפים במחלוקת קורח נגד משה, אולם, בהמשך הוא "נעלם" מהפסוקים ואינו מוזכר עוד.
הגמרא במסכת סנהדרין (דף קט) מבארת שהדבר אינו מקרי, ואון אכן עבר שינוי: בתחילת הדרך הוא היה צד למחלוקת, אך בהשפעת אשתו הוא חדל מכך. וכך טענה בפניו אשתו – מה לך ולמחלוקת? הרי בין אם קורח יהיה המנהיג, ובין אם משה יהיה המנהיג, אתה בכל מקרה לא תנהיג, ואם כן, איזו סיבה יש לך להכניס ראשך בעניין זה? [1]
והגמרא מוסיפה ומשבחת את אשתו של און, ומציינת שעל אשה כזו נאמר בספר משלי (י"ד) "חכמות נשים בנתה ביתה".
שבח זה לאשתו של און בן פלת נראה לכאורה מעט מוגזם. והרי הטיעון שהציגה בפני בעלה לא היה טיעון מבריק שמצריך חכמה מיוחדת, ואפילו לא טיעון ערכי; הייתה זו טענה של "שכל ישר" ותו לא, טענת אינטרס: מאחר שבלאו הכי לא תהיה המנהיג, כדאי שלא תיכנס לכל מחלוקת זו. היכן מונחת בטיעון זה "חכמה" מיוחדת?[2]
ידועה בשם הגר"ח שמואלביץ התשובה הבאה: בשעה של סערה ציבורית, שבה כל אדם מתלהם, "זורק ססמאות" ונוהה בלהט אחרי קבוצות או המונים אחרים, בשעה כזו השמירה על שכל ישר ופשוט נחשבת אף היא למעלה שאינה מובנת מאליה. וכך ראיתי גם בספר "דעת שרגא" (הרה"ג שרגא גרוסברד), וזו לשונו:
"וצריך להבין, מהי החכמה הגדולה כאן להבין כזה חשבון פשוט והגיוני?
גדלותה של אשת און בן פלת היתה בכך שהחכמה שלה התגלה בשעת בלבול הדעת. הרי באותה שעה שקרח חלק על משה רבינו, היה מצב של בלבול חזק מאד, קרח עשה ממשה רבינו חוכא ואיטלולא בסיבות ונימוקים שונים הנראים כנבונים, ואכן כמעט כל עם ישראל ובראשם מאתים וחמישים ראשי סנהדראות הלכו אחריו וסברו שהצדק עם קורח. במצב כזה, כשכולם היו בבלבול, היא, אשתו של און בן פלת, תפסה את הנקודה האמיתית והצליחה לשכנע את בעלה לדרך האמת. זוהי הגדלות. אדם יכול לעשות את החשבונות הגדולים ביותר כאשר הוא שרוי במנוחת הנפש ובשעה שהוא שליו ושקט, אבל כשהוא במצב של חוסר מנוחה ובלבול הדעת, הרי הוא מאבד את צלילות הדעת ואינו מסוגל לעשות ולו את החשבון הפשוט ביותר.
תפקיד האדם הוא, שגם במצב של בלבול וחוסר מנוחת הנפש, צריך לעמוד רגוע ולהוציא את עצמו מתוך הבלבול ולנתח את העניין בצלילות הדעת ולהגיע אל האמת".
*
על השאלה מה ראו חכמים לשבח כל כך את אשתו של און, ניתן להשיב גם בהסבר נוסף: גדולתה וחכמתה של אשת און לא היו בהכרח בעצם הטיעון, אלא בכך שידעה להקשיב לנפש בעלה ולקרוא אותה, להבין את המסתתר בין השורות. הרי און, כך יש להניח, לא נימק את רצונו להשתתף במחלוקת, בהסברים של רצון מודע לכוח ושליטה; הוא עטף את דבריו ושכנע את עצמו בטיעונים ערכיים ונעלים ("כל העדה כולם קדושים וכו'"). אולם, לאשתו הייתה התבונה להקשיב למה שמסתתר מאחורי המילים. היא ידעה לזהות שמתחת לכל הטענות הערכיות מסתתרת שאיפה לכוח, תקווה של און שאולי בעקבות האנדרלמוסיה יחול שינוי במעמדו ותעלה קרנו. היא הבינה זאת היטב, ולשם ידעה לכוון, כשהיא מציגה לו את האמת הפשוטה כפי שהיא. זוהי "חכמת הנשים", שאותה משבחים כאן חז"ל.
וביתר הסבר: הרב דסלר (בספר "מכתב מאליהו" חלק ד' עמ' 305-306) מעלה תמיהה פשוטה – הרי טיעוני קורח ועדתו, ובפרט הטענה כלפי משה מדוע הוציאם מארץ מצרים, "ארץ זבת חלב ודבש"(!)[3], הם טיעוני שטות ברורים, ואם כן עולה השאלה, כיצד האמינו בדברי הבל כאלה? ותשובתו היא, שטבע האדם הוא שכאשר תאווה מסוימת בוערת בו, הוא משכנע את עצמו בכל נימוק אפשרי, גם כשבעיניים אובייקטיביות ברור שאין בו ממש (וכך גם כתב בעל הקהילות יעקב באחד ממכתביו המסביר את עניין קורח, כי "במקום שהמידות רעות פועלות, הדעת הולך ומשתבש לפי רצון המידות"[4]).
אשתו של און זיהתה היטב את התופעה. היא לא נכנסה מול בעלה לוויכוח על ערכים ואמת. היא קראה היטב את מפת רצונותיו ומניעיו, וידעה שהצעד הראשון שיש לעשותו הוא לדבר עמו במישור הרגשי. לאחר כשהוסרה ממנו תאווה זו, על ידי דברים פשוטים אלה, חזרה אליו צלילות דעתו והבין שטיעוניו לאו טיעונים הם.[5].
במבט רחב יותר – ללמוד להקשיב, למה שנאמר וגם למה שלא נאמר. זוהי גדולתה של אשת און.
[1] "אמר רב, און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה ליה, מאי נפקא לך מינה, אי מר רבה, אנת תלמידא, ואי מר רבא, אנת תלמידא".
[ועוד מסופר שם, שגם לאחר שאון השתכנע מדברי אשתו, הוא עדיין הביע חשש לנטוש את המחלוקת, ואמר לה – כבר נמניתי עמם, ולא אוכל להשתמט; וכששמעה אשתו כך, נקטה תחבולה כדי שיעזבוהו שאר המשתתפים לנפשו – היא עמדה בפתח האוהל כששערה סתור, וכל מי שהגיע היה מנוע מלהיכנס, עד שעזבו את המקום].
[2] ולא מסתבר שהגמרא דורשת את הפסוק על המשך המעשה, שישבה בפתח כששערה סתור וכו' (כמובא בסוף ההערה הקודמת); שכן, לפי פשוטו, הפסוק "חכמת נשים בנתה ביתה" מתייחס לדרכן הנכונה לבחון דברים, לרגישויותיה וכו', ולתרומת תכונות אלה לבניין הבית.
[3] "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש…".
[4] דברים אלה של הגר"י קנייבסקי (בעל הקהילות יעקב, ה"סטייפלר") – המובאים בספר "משמר הלווים" על מסכת ברכות, דף קיט ובספרים נוספים – נאמרו כהסבר, כיצד יכול היה קורח לטעון את טענותיו לאחר שנכח במעמד הר סיני.
[5] ולפי זה אולי ניתן ליישב תמיהה נוספת: הגמ' שם בסנהדרין מתייחסת ללשון הפסוק "… ואון בן פלת, בני ראובן" ודורשת מילים אלה כרמזים להינצלותו של און בן פלת מן המחלוקת: "פלת – שנעשו לו פלאות. בן ראובן – בן שראה והבין". ודברים אלה אינם מובנים כלל: אלו "פלאות" נעשו לאון, ומדוע הוא מכונה "בן שראה והבין"? הרי כל שאירע הוא שהשתכנע מאשתו לא להצטרף למחלוקת, משיקולים של אינטרס אישי צר (שכך או כך לא יהיה המנהיג). אלא שהתשובה היא על פי האמור: ה"פלאי פלאות" שנעשו לו הם שאשתו, ברגע האמת, לא התפתתה לעשות את מה שכולם היו מתפתים לעשות – להתווכח אתו, או להסביר לו מדוע משה הוא הראוי; אלא ידעה מה לומר וכיצד להצילו. ומובן גם מדוע הוא נקרא "בן שראה והבין", כי אמנם נכון שבתחילה נזקק לטיעון אנוכי כמו שהציגה לו אשתו, אך לאחר טיעון זה, כשסרה תאוות הכבוד, חזרה אליו צלילות דעתו והבין שטיעוניו מלכתחילה היו הבל, וכך "ראה והבין".