כמה עניינים ודינים הנוגעים לאמירת "מזמור לתודה" בפסוקי דזמרה:
Photo by Zac Durant on Unsplash
א) מעלת אמירת מזמור לתודה והנפק"מ למעשה-
השולחן ערוך כותב (או"ח, נא, ט), "מזמור לתודה יש לאמרה בנגינה, שכל השירות עתידות להתבטל, חוץ ממזמור לתודה". ובסידור יעב"ץ מבוארת מעלת מזמור זה, שהוא כעין ברכת הגומל כללית על כל הנסים שעושה לנו הקב"ה ואיננו מודעים להם (ולכן יש בו ד' פעמים שם ה', כנגד ארבעה שצריכים להודות וכו)[1]..
ואמנם אין אנו נוהגים לאומרו בנגינה ממש כפשטות השו"ע, וכנראה סומכים על לשון פוסקים אחרונים כמו החיי אדם (יח, א) והקיצור שו"ע (יד, ד), שלא כתבו "בנגינה" אלא "בשמחה" [וכן בספר שלחן הטהור (לאדמו"ר מקומרנא ר' יצחק אייזיק יהודה יחיאל סאפרין), סימן נא, סעיף ט, כתב לאומרו "בנועם ובכוונה", ולא כתב "בנגינה"]. ומכל מקום, כעולה מהפוסקים הנ"ל, יש לאומרו בשמחה ובכוונה, ועיין עוד בפסקי תשובות, נא, כא.
ב) אמירתו בעמידה-
יש דעות אם לאומרו מיושב או מעומד (שערי תשובה, ס"ק ד). ולעניין המנהג בפועל, האשכנזים נוהגים לאומרו מעומד, והספרדים מיושב, כפי שמסכם הפסקי תשובות, נא, כא- "ובעניין אמירתו בעמידה או במיושב, מצינו דעות בזה, וכדציין בשערי תשובה (סק"ד), וכבר רווח המנהג אצל הספרדים לאומרו מיושב, ואצל האשכנזים, מעומד" [כמובא שם בהערות, הספרדים נוהגים לאומרו מיושב ע"פ כף החיים שכתב בשם החיד"א ועוד מגדולי הספרדים, שכך נכון על פי האר"י; והאשכנזים נוהגים לאומרו מעומד כפי שכתבו שו"ע הרב, סידור יעב"ץ, דרך החיים, קיצוש"ע ועוד (המשנה ברורה אינו מזכיר אמירתו בעמידה)].
ג) אי אמירתו בשבת ויו"ט (ומה הדין כשכבר התחיל לאומרו).
הרמ"א פוסק (או"ח, נא, ט) שאין אומרים מזמור לתודה בשבת ויו"ט, כי לא היו מקריבים בהם קרבן תודה.
עם זאת, אם כבר התחיל לאומרו, יסיים כל המזמור (פסקי תשובות, שם).
[1]ובלשונו- "…הוא כמו ברכת הודאה 'הגומל לחייבים טובות', שאין יום שלא נעשה בו נס, ואין בעל הנס מכיר בניסו, בייחוד אנו, שה פזורה בין דובים וזאבים, חייבים להודות תדיר. ויש בו ד' שמות (=כלומר, ד' פעמים שם ה'), כנגד ארבעה שצריכים להודות (=כלומר, כנגד הארבעה שתיקנו להם חכמים ברכת הגומל- יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא וחבוש בבית האסורים). וכנגדן היו ד' מיני חלות בקרבן תודה. ומ"א תיבות יש בו (חוץ מב' תיבות ראשונות שהם רק הודעת הנושא) כנגד מ' חלות וקרבן הזבח".