לשון הרע על ארץ ישראל

שאלה:

האם נכון שאסור לומר לשון הרע על ארץ ישראל? ומה הדין בדיבור רע על חפצים דוממים בכלל?

התשובה בקצרה:

לגבי ארץ ישראל – מהמקורות והמחברים לאורך הדורות עולה שגם אם אין על כך ציווי מפורש (לאו או עשה), יש איסור לעשות זאת ואף נענשים על כך בידי שמים.

לגבי חפצים דוממים – מפשט לשון החפץ חיים עולה שאיסור לדבר על דומם הוא רק כאשר הדיבור מסב נזק לבעליו של הדומם, ולא מצד עצם הדיבור על הדומם.

התשובה ביתר הרחבה:

א. חטא המרגלים כחטא כפול – מרידה בה', והוצאת דיבה על הארץ ישראל

כידוע, בפרשת שלח מתואר עונש המרגלים על שהוציאו דיבת הארץ רעה. והנה, מהפסוקים עולה שחטאם של המרגלים והעם בכללותו, היה כפול:

האחד, חוסר אמונה ביכולותיו של הקב"ה – וכך עולה ממה שאומרים יהושע וכלב אל העם בפרק יד פסוק ט – "אך בה' אל תמרודו"; וכן בפסוק יא, אומר הקב"ה "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו"; וכן בפרק יג פסוק לא, שם נאמר "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו", ופירש רש"י בשם המדרש, "כביכול כלפי מעלה אמרו", כלומר, אמרו המרגלים שהעם היושב בארץ "חזק הוא ממנו" (מהקב"ה). וכך גם במסכת ערכין דף טו ע"א מבואר ש"ממנו" הכוונה לקב"ה.

והשני, הוצאת דיבת הארץ רעה – וכך עולה מפרק יג פסוק לב: "ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אותה, אל בני ישראל"; וכך גם בתיאור עונשם של המרגלים, פרק יד פסוקים לו-לז, נאמר במפורש "והאנשים אשר שלח משה לתור את הארץ… וילינו עליו את כל העדה להוציא דיבה על הארץ; וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה, במגפה לפני ה'". ואף ברש"י בתחילת הפרשה מבואר שנענשו על שלא לקחו מוסר השכל מהלשון הרע של מרים והוציאו דיבה על ארץ ישראל).

ואף מספר תהלים עולה שהחטא היה כפול: חוסר אמונה, ודיבורי המיאוס כלפי ארץ ישראל, וכך נאמר בתהלים קו, כד: "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו".

ב. עיקר עונש המרגלים הוא על הוצאת הדיבה על ארץ ישראל

מבין שני רכיבי החטא הנ"ל (המרידה בה', והוצאת דיבת הארץ רעה), על מה היה עיקר העונש?

המעיין בפסוקים יראה, שעיקר העונש, ולכל הפחות עונש המגפה שבו נענשו המרגלים מיד בנפרד (כידוע, בשונה מהעם, שנענש בכך שינדוד במדבר ארבעים שנה ובתוך כך ימותו, המרגלים נענשו מיד במגפה שתקפה אותם, וכמתואר ברש"י בפסוק לז שיצאה לשונם וכו'), היה על הוצאת דיבת הארץ רעה, שהרי כך נאמר בפסוק לז: "וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה, במגפה לפני ה'".

וכך גם עולה במפורש מדברי הגמרא במסכת ערכין, דף טו ע"א, שם נאמר כך: "בוא וראה כמה גדול כוח של לשון הרע, מנלן [=מניין?] ממרגלים: ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה". ומיד מקשה על כך הגמ', מניין שעיקר חטא המרגלים הוא בלשון הרע, אולי בכך שמרדו בקב"ה? [ובלשון הגמ': "ממאי? דלמא (=אולי) משום דר' חנינא בר פפא, דאמר רבי חנינא בר פפא, דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה, דכתיב 'כי חזק הוא ממנו' אל תיקרי כי חזק הוא ממנו, אלא ממנו, כביכול בעל הבית (=הקב"ה) אין יכול להוציא כליו משם"]. ובתשובה לכך עונה הגמ', שהכתוב עצמו מדגיש שעיקר החטא שבגינו נענשו הוא הוצאת הדיבה [ובלשון הגמ': "אלא אמר רבה, אמר ריש לקיש, אמר קרא (=אמר הפסוק), 'וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה' – על דבת הארץ שהוציאו"]. נמצא שהדברים מפורשים בגמרא. וכן במשנה שם בערכין, ג"כ נאמר "שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע";

וכך כותב החפץ חיים בהקדמתו לספרו, "וחטא המרגלים הלא היה עוון לשון הרע, וכמו דאיתא בערכין…" [אמנם בגוף ההלכות לא מזכיר החפץ חיים איסור לספר לשון הרע על ארץ ישראל, ואינו דן בכך. וצ"ע מדוע, וראיתי שהעירו בדבר אך אין בידי מענה ברור. כנראה הדבר נובע מכך שהחפץ חיים עסק בספרו בלאו המפורש בתורה של "לא תלך רכיל בעמך", ואילו האיסור לספר לשון הרע על ארץ ישראל אינו ציווי ישיר מפורש, אלא יותר עניין רוחני הנלמד ממעשה המרגלים].

וכן הרמב"ם בהלכות דעות, פרק ז, כשמביא את הלכות לשון הרע, מסיים "בעלי לשון הרע אסור לדור בשכונתם וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם, ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע לבד".

[הערה: מחלק מהלשונות שהבאנו כאן, ניתן לדייק שלא רק אצל המרגלים עצמם היה עיקר העונש על מרכיב הדיבה, אלא גם אצל כל העם, עיקר העונש הוא על מרכיב זה של הדיבה].

ג. איסור הוצאת דיבת הארץ רעה – איסור לדורות

לא רק המרגלים נענשו על הוצאת דיבת הארץ רעה, אלא בכל דור ודור מדגישים המקורות את מעלת חיבת ארץ ישראל מחד, ואת האיסור להוציא דיבתה מאידך.

במסכת כתובות דף קיב ע"ב מסופר, "רבי אבא מנשק כיפי דעכו" (רבי אבא היה מנשק את סלעי עכו), וכן "ר' חנינא מתקן מתקליה" (=ר' חנינא מתקן מכשוליה), ופירש שם רש"י – "משווה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהייתה חביבה עליו, ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים". ועוד מסופר שם בגמרא, שרבי אמי ורבי אסי "קמו משמש לצל ומצל לשמש" (תרגום מארמית), ומבאר שם רש"י "כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין, וחמה מקדרת עליהן, עומדין משם לישב בצל, ובימי הצינה עומדין מן הצל ויושבין בחמה, כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל".

ובפירוש בן יהוידע (של רבי יוסף חיים מבגדד, בעל ה"בן איש חי") על דברי הגמ' הללו בכתובות, כותב המחבר: "לכך היו ר' אמי ור' אסי מקדמים לקום ממקום זה שתגיע אליו השמש, למקום טולא (=צל), כדי שלא יבוא אחד מן התלמידים לומר על המקום ההוא 'לא טוב', ונמצא מוציא דיבה על חלק קרקע שבארץ ישראל". וממשיך המחבר "ומכאן ילמוד האדם מוסר השכל, לשמור פיו ולשונו, לבל יוציא מפיו שום דיבור לא טוב לגנות, אפילו אמה אחת מארץ ישראל, הן מצד האוויר, הן מצד קור וחום, הן מצד הפירות, והן בעניין הבניין וכיוצא, ואפילו בעת חורבנה שהיא ביד הגויים, והבתים הם של הגויים, כדי שלא יהיה בכלל מוציא דיבה על ארץ ישראל".

ומה שכתב "ואפילו בעת חורבנה שהיא ביד הגויים", כך מבואר גם בריטב"א, הכותב (גיטין דף ב ע"א) "ר' אבא נושק כיפי דעכו, ואפילו שבטלה קדושתה, חיבת הארץ לא בטלה".

ובספר "חרדים" של רבי אלעזר אזכרי [בחלק "מצוות התלויות בארץ ישראל", באמצע פרק שני של חלק זה ("מצוות לא תעשה מהתורה התלויות בארץ ישראל")], כותב המחבר: "וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל, ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו; כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות, יען מאסנו בה, שנאמר (תהלים קו, כד) 'וימאסו בארץ חמדה', ובפדיון נפשנו, מהרה יהיה, כתיב (תהלים קב, טו) 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו', ושם נאמר (תהלים קב, יד) 'אתה תקום תרחם ציון'. ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה".

וכן כותב הגאון רבי משה חאגיז, בספר שפת אמת: "וכל מי שיוציא שם רע על הארץ, ילקה בגופו וייכנס בעונש זה 'וכל מנאצי לא יראוה', כי המוציא שם רע על הארץ הטובה, הנה מורה היותו לא מבני ישראל".

ד. לשון הרע על דומם / חפצים

האיסור לספר לשון הרע הוא על ארץ ישראל, אך על סתם חפצים לא נראה שיש מקור לאיסור. ואמנם יש מידה טובה שלא לומר דבר רע על שום דבר (כמובא בחובת הלבבות, שער הכניעה, ו, ו, "וכבר אמרו על אחד הצדיקים, שהוא עבר בדרכו על נבלת כלב שסירחונה קשה. אמרו הנוכחים מתלמידיו: "כמה קשה ריח סירחון הנבילה הזו'. אמר להם: 'כמה לבנות שיניה""), אך לא ראיתי איסור או עונש על כך.

ואף החפץ חיים, במקום היחיד שבו הוא מתייחס ללשון הרע על דומם, נראה מדבריו שהאיסור הוא מצד הנזק הנגרם לבעל החפץ (כגון, שמדברים על סחורתו של חנווני, ונגרם נזק לחנווני), אך לא מצד הדומם עצמו. וזו לשון החפץ חיים, כלל ה סעיף ז: "ודע, דכשם שאסור להוציא דיבה על חברו, כן על חפציו אסור להוציא דיבה, וזה מצוי מאוד בעוונותינו הרבים, שחנווני אחד מוציא דיבה על נכסי חנווני אחר, וכל כהאי גוונא, מפני הקנאה. וזו היא לשון הרע גמורה מדאוריתא".

[הערה: מקור דבריו הוא בספר ה"יראים" לרבי אליעזר ממיץ, בסימן קצא. ודברי ה"יראים" צריכים עיון, כי מצד אחד מתחילת דבריו משמע ג"כ שהאיסור מצד הנזק הנגרם לחבר, אך הוא ממשיך ואומר שגם אצל אבותינו במדבר מצאנו שנענשו שדיברו על עצים ואבנים, ולכאורה אין קשר, שהרי שם האיסור מצד לשה"ר על ארץ ישראל. ואולי כוונתו רק להראות שבאופן כללי, ניתן לעבור את האיסור גם כשמדברים על דומם, אך בפועל השורש שונה – כאן מצד החבר וכאן מצד קדושת א"י, וצ"ע].

ה. הערה לעיון

ראינו שאין לדבר על ארץ ישראל, ועל כך היה עיקר עונשם של המרגלים. אך יש להבין, אם אין איסור מפורש בתורה (ציווי עשה או לאו) על דיבור בגנות ארץ ישראל, איזה מקור יש כאן לאיסור וכיצד ניתן להיענש על כך?

[וגם אם ננסה לומר שמעשה המרגלים עצמו מהווה לנו אזהרה, עדיין קשה כיצד נענשו המרגלים עצמם?].

ונראה שהתשובה לכך היא על פי היסוד המבואר בכמה מקומות, שיש דברים בסיסיים שאדם יכול להיענש עליהם גם כשאינם מפורשים בתורה. ודוגמה לכך הם דברי ר' יעקב עמדין הידועים בהגהות יעב"ץ על מסכת גיטין דף נח ע"א, ונקדים ונבאר את האמור שם:

שם במס' גיטין מסופר על אדם שהיה שוליה של נגר, ונתן עיניו באשתו של הנגר. הלך השוליה ועשה תחבולה מכוערת כיצד להוציאה מבעלה (ע"י "עצה טובה" כביכול שנתן לבעלה לגרשה, ר' שם הפרטים ביתר הרחבה), ולא עוד אלא שהשוליה אף הלווה כסף לנגר כדי לממן את כתובתה כדי שיוכל לגרשה. לבעל לא היה כסף להחזיר את החוב לשוליה, ונאלץ לעבוד את השוליה, וכך כשהיה השוליה סועד עם האשה, הגיש להם הנגר (הבעל לשעבר) את הסעודה, וירדו דמעות מעיני הבעל לכוסותיהם, ואומרת הגמ' "על אותה שעה נתחתם גזר דין" (כלומר, נחרץ גורל ירושלים לחורבן). ועל כך אומר ר' יעקב עמדין שם את הדברים הבאים: "מכאן נראה ברור, שיש עוון שאינו מפורש ומבואר בשום מקום והוא חמור מאד ושנוי בעיני המקום יותר מעבירות חמורות להעניש הרבים בעבורו בשביל שאין חוששין לו כלל. עם היותו מתנגד לשכל. והוא מפני שהיה דבר מתמיד בפרסום בכלל דסני לך לחברך לא תעביד". 

ו. סיכום 

לסיכום, אין לדבר רעה בארץ ישראל, גם בזמננו, והרחיבו המחברים בעונשו של העושה כן.

ועל דומם, נראה שאין איסור או עונש מצד לשה"ר על הדומם עצמו (מלבד זה שיש מידה טובה להימנע מדיבור רע), ויש איסור רק אם נגרם נזק לבעלים.