שאלה:
המעיין בגמרא ובמקורות חז"ל אחרים, נתקל פעמים רבות בקביעות או תיאורים מדעיים או רפואיים. האם יש להתייחס (והאם חז"ל עצמם התייחסו) אליהם כאמיתות בדוקות שאין לערער אחריהן, או שמא כהשערות מדעיות שהיו מקובלות בזמנם, שמטבען כפופות לטעויות?
תשובה:
מדברי רב שרירא גאון, הרמב"ם, רבי אברהם בן הרמב"ן, הבן איש חי, רש"ר הירש והרב דסלר, עולה בבירור שמדובר בהשערות מדעיות העשויות להתברר כשגויות. אחרים, חולקים על כך. מכל מקום, הרב דסלר מדגיש (כפי שיובאו דבריו בהמשך) כי גם אם האמת המדעית מתבררת כשגויה, אין בכך כדי לפגוע בקביעה ההלכתית הקשורה אליה.
להלן פירוט הדברים.
א. דברי רב שרירא גאון ביחס לקביעות רפואיות בחז"ל:
כך כותב רב שרירא גאון (דבריו מובאים באוצר הגאונים, חלק התשובות, גיטין דף ס"ח ע"ב, סימן שע"ו), ביחס לרפואות שונות המוזכרות בתלמוד (נביא את הדברים בארמית ובתרגום):
"צריכין אנן למימר לכון, דרבנן לאו אסותא אינון, ומילין בעלמא דחזונין בזמניהון…אמרונין, ולאו דברי מצוה אינון. הלכך לא תסמכון על אלין אסותא, וליכא דעביד מינהון מידעם, אלא בתר דמיבדיק וידע בודאי מחמת רופאים בקיאים, דההיא מילתא לא מעיקא לה ולא וליכא דליתיה נפשיה לידי סכנה. והכין אגמרו יתנא ואמרו לנא אבות וסבי דילנא, דלא למעבד מן אילין אסותא אלא מאי דאיתיה, כגון קיבלא דקים ליה לההוא דעביד ליה, דלית ביה עקתא".
תרגום הדברים בלשון ימינו:
צריכים אנו לומר לכם, שחכמים לא היו רופאים, ודברים בעלמא שראו בזמנם, אמרום, ואין אלה דברי מצוה. לכן לא תסמכו על רפואות אלה, ואיש אל יעשה מהם דבר, אלא לאחר שיבדוק ויודע בוודאי על ידי רופאים בקיאים, שאותו הדבר אינו מביא צער ואינו מביא לידי סכנה. וכך לימדו אותנו ואמרו לנו אבותינו וסבינו, שלא נעשה מרפואות אלה אלא מה שישנו (=מה שקיבל אישור), כגון 'קיבלא' (קמע, לחש, עיין ברכות, סב, א), שידוע למי שמֵכין אותו, שאין בו צרה".
ב. דברי רבי אברהם בן הרמב"ם ביחס לקביעות מדעיות ורפואיות בחז"ל
בדומה לכך כותב רבי אברהם בן הרמב"ם, ב"מאמר על דרשות חז"ל" (מודפס בתחילת הספר עין יעקב), בהתייחס לרפואה וחכמות טבע המוזכרים בחז"ל:
לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד… שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה, ולהאמין אותן כאשר נאמין אותן בפירוש התורה, שתכלית חכמתה בידם… ".
ובהמשך לכך מביא רבי אברהם בן הרמב"ם את הגמרא הידועה בפסחים דף צד, שם מבואר שנחלקו חכמי ישראל וחכמי אומות העולם בשאלה אסטרונומית מסוימת, ולבסוף הודה רבי (רבי יהודה הנשיא) לדברי חכמי אומות העולם ואמר "נראים דבריהם מדברינו". ומעניין לציין את מה שמוסיף על כך רבי אברהם בן הרמב"ם, שמעשה אמיץ זה של רבי יהודה הנשיא (שחזר בו מדבריו וקיבל את דעת חכמי אומות העולם) הצדיק את כינויו הידוע כ"רבינו הקדוש". כי נדרשת קדושה יתרה כדי להודות בטעות ולהסכים עם יריבך כשהאמת עמו, ללא קשר לזהותו. ובלשונו:
"ובאמת נקרא אדון זה רבינו הקדוש, כי האדם כשישליך מעל פניו השקר ויקיים האמת ויכריענו לאמיתו, ויחזור בו מדעתו כשיתבאר לו הפכה, אין ספק כי קדוש הוא. והנה נתברר לנו, כי החכמים ז"ל אינם מעיינים הדעות ולא מביטים אותם אלא מצד אמיתתם ומצד ראיותיהם, לא מפני האומר אותו, יהיה מי שיהיה".
ג. השתקפות הדברים גם אצל הרמב"ם עצמו
גישה זו של רבי אברהם בן הרמב"ם ביחס לקביעות המדעיות בחז"ל, עולה למעשה גם מדברי אביו, הרמב"ם עצמו, במורה נבוכים חלק ב פרק ח:
"וכבר ידעת הכרעתם [העדפתם (=של חז"ל)] דעת אומות העולם על דעתם בענייני התכונה האלו; והוא אמרם בפירוש, 'ונצחו חכמי אומות העולם חכמי ישראל'. וזה אמת, כי העניינים העיוניים אמנם דבר בהם כל מי שדיבר, כפי שהביא אליו העיון (כלומר בעניינים אלה דיברו החכמים לא לפי קבלה אלא לפי עיון שכלי), ולזה ייאמן מי שהתאמת מופתו (=ובגלל זה נאמין למי שיביא ראית אמת)".
ובמורה נבוכים, ג, יד:
"לא תבקש ממני שיסכים כל מה שזכרוהו מענין התכונה, למה שהענין נמצא (כלומר אל תבקש ממני שאראה לך, שכל דבר שהזכירו חז"ל מתאים למציאות כפי שאנו רואים אותה). כי החכמות הלמודיות היו בזמנים ההם חסרות, ולא דברו בהם על דרך קבלה מן הנביאים, אבל מאשר הם חכמי הדורות בענינים ההם, או מאשר שמעום מחכמי הדורות ההם".
ד. דברי הבן איש חי
וכך מבואר גם בבן איש חי, בפירושו "בניהו" לבבא בתרא דף כה ע"ב, ד"ה וכשהחמה מגעת:
"דע, כי מה שאמרו רבי אליעזר ורבי יהושע כאן בענין מהלך החמה, אמרו זה לפי השערת השכל, מה שנראה להם בחכמת התכונה. ולא החליטו דברים אלו לאמת אותם, אלא כל אחד כפי שנראה לו על פי כללים דחכמת התכונה שבידו, אבל לא אמרו דברים אלו בקבלה מרבותם. ולכן עתה בזמן הזה שנתפשטו הכללים של חכמת התכונה, ונתחכמו לעשות כלים של ראייה בכוכבים ומזלות ובכדור הארץ ובמעלות השמש, המה ראו וידעו כמה דברים שנראין להחליט אותם אליבא דאמת והסכמת הכל…".
הבן איש חי ממשיך ומוכיח את הדבר מהגמ' במס' פסחים (שם כאמור מבואר שרבי חזר בו והודה לדעת חכמי אומות העולם, מסברה), ולבסוף מסיים: "אלא ודאי חכמי ישראל לא החליטו דברים אלו לאמת אלא אמרו שהשערת השכל כן נראה לומר על פי חכמת התכונה שהיתה בזמנם, ולא אמרו אלא בדרך אפשר".
ה. מכתבו של רש"ר הירש על "ההנהגה הראשית שצריך כל לומד דברי חז"ל לשית נגד עיניו"
ובדרך זו הולך גם הרב שמשון רפאל הירש. במכתבו, המתייחס באופן כללי לאגדות חז"ל, הוא מתייחס בין היתר לדברי רפואה ומדע המופיעים בהם, והוא מדגיש, כי לחז"ל לא הייתה בקיאות ייחודית ועדיפה בשטחי מדע ורפואה, ודבריהם בשטחים אלה נשענים על מה ששמעו מחכמי אומות העולם אז.
הרש"ר הירש מאריך בדבריו אלה במכתב שכתב אל הרב וכסלר בעניין זה [הדברים מובאים בקובץ התורני "המעיין" (חלק טז), במאמרו של הרב ברויאר, הנקרא ""מאמר ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל על אגדות חז"ל"], ומפאת חשיבות הדברים נביאם בהרחבה (את הדברים שייאמרו להלן, מגדיר הרש"ר הירש כ"ההנהגה הראשית שצריך כל לומד דברי חז"ל לשית נגד עיניו").
א) ראשית, מדגיש הרש"ר הירש מדגיש, כי חז"ל היו "חכמי דת האלוקים, ומקבלי ומוסרי ומורי תורותיו, חוקיו, מצוותיו ומשפטיו", אך בעניין "חכמת הטבע וההנדסה והרפואה", מדגיש הרש"ר הירש, "לא מצינו שנמסרו להם ידיעות האלה מסיני".
ב) ועוד הוא מוסיף, כי כשם שכל חכם הוא מומחה בתחומו שלו בלבד, ובתחומים אחרים הוא נשען על ידע כללי מקובל מבלי לבדקו לעומק, כך גם חז"ל שאבו ידיעותיהם מגדולי הטבע שהיו בזמניהם:
"וכמו היום הזה, כל מי שאין אחד מידיעות האלה אומנותו ביחוד, למשל… המהנדס לעניין טבע הדומם והצומח והחי והמדבר… כל אחד ואחד אין לבקש ממנו להיות חוקר האמת ויודע בדרישת נפשו, אלא בשדה אומנותו ביחוד. וכל שאר המדעים, די לו ותפארת למו אם ידע את אשר מורים חכמי המדעים בעניינים האלה ונתקבל לאמת בזמנו ובדורו. ולא זה בלבד, אלא אפילו במה שהוא אומנות חכם וחכם, אי אפשר לו וגם לא יבוקש ממנו שידע הכול על ידי חקירתו ונסיונו בעצמו, אלא רוב ידיעותיו נשענין על חקירת אחרים, ואם הם שגגו אין לתלות אשם בו…ואין חסרון כלל לגודל חכמתו אם בדור אחר יימצאו מקצת דבריו אשר האמין וקיבל על הגדת וחקירת אחרים, היו נשענים על קנה רצוץ. כן חז"ל בדברים ועניינים האלה. גדוליהם ידעו כל החכמות והמדעים כפי אשר מוסכם היה בזמניהם לאמת, ועמדו בזה בשווה על במותי החכמה והמדע עם כל שאר גדולי החכמים באומות העולם, אשר חכמתם והגדתם נתקבלו למפורסמות בדורותם".
ג) ולפי זה מיישב הרש"ר הירש, כיצד זה מצאנו דברים תמוהים בחז"ל, אשר מזכירים בדיוניהם ההלכתיים אדם הצומח מן הארץ, או עכבר שחציו עפר וחציו אדמה, או שעמוד השדרה של אדם נהפך לנחש לאחר שבע שנים, וכיוצא בזה. מכיוון שדברים אלה היו מקובלים אצל גדולי הטבע אז, גם חז"ל האמינו בכך ודנו בכך, ואם נמצא כי דברים אלה אינם נכונים, מה לנו כי נלין על חז"ל? ובלשונו:
"הגע בעצמך, אם למשל חכם כחכם הומבאלד (מגדולי חוקרי הטבע בגרמניה בזמן הרש"ר הירש) היה בזמנם, אף הלך למרחקי הארץ לדרוש ולחקור על טבע הבריות, והיה מספר בתשובתו שנמצאו במדינה רחוקה מעבר לים דמות אדם הצומח מן הארץ, או נמצאו עכברים אשר נתהוו מעפר ועדיין נראים עכברים חצים חי וחצים עודם עפר וכיוצא, ונתקבלו דברים אלה בקרב העולם לאמת, הנבקש מחז"ל שלא ידברו בחכמת התורה על דברים אלה, מה משפט בריות כאלה לעניין איסור והיתר וטומאה וטהרה, אם לא שמו פעמיהם לדרך ללכת למרחקים ולדרוש אם אמת שנמצא בריות כזה כפי המפורסם בעולם? ואם כפי ראות עינינו היום דברים כאלה בדויים נחשבים, וכי הקולר תלוי בחז"ל אשר בזמניהם היה זה במוסמכות (צ"ל במוסכמות) אצל חכמי הטבע? וכן היה באמת, דברים כאלה נמצאו בספרי פליניוס, אשר חי בזמן החורבן ברומי ואסף וקיבץ לתוך ספרי טבע, הדברים אשר חיבר כל אשר היה מפורסם ומקובל בזמנו בחכמת הטבע. וכל מי שקורא בבבא קמא באגדה, שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש, והני מילי דלא כרע במודים, ימלא שחוק פיהו, ובפליניוס נמצאו דברים אלה מילה במילה, וזו לשונו: 'אומרים ששדרה של אדם לאחר שנים קצובים נתהפך לנחש. אלא שחז"ל נשתמשו בו לתלות בו דבר מוסר. וכן לענ"ד ברור, כל דבר המתמיה כזה שנמצא בדברי חז"ל, כשנחקור ונדרוש נמצא שהיה כבר מפורסם ומקובל לאמת בקרב חכמים בזמנים הללו. ומצינו שחז"ל בעצמם ובכבודם שמו חכמת אומות העולם בדברים הטבעיים שווה בשווה עם חכמתם, ובשאלתם עם מי האמת בעניין מה שנחלקו חכמי אומות העולם עם חכמתם לא סמכו על קבלה שהייתה בידם אלא על סברא. ולא עוד אלא שנתנו כבוד לדעת חכמי אומות העולם לאמר שנראה דבריהם מדברינו, כמו בהלוך החמה ביום ובלילה… (כוונתו לגמ' בפסחים דף צד) ואמר רבי נראים דבריהם מדברינו. וזה לענ"ד הוכחה ברורה למה שאמרנו".
זה תורף דברי הרש"ר הירש, ההולך כאמור בדרך רב שרירא גאון ורבי אברהם בן הרמב"ם.
ו. האם יש חולקים על האמור
לאחר המקורות שהובאו, נציין כי מנגד, רבים סבורים שאין לומר על הקביעות הרפואיות של חז"ל שהן אינן מדויקות, ומה שאין להשתמש ברפואות של חז"ל הוא רק משום ש"נשתנו הטבעים" (כלומר הטבע השתנה מאז ימי חז"ל).
בספר הידוע "שמירת הגוף והנפש", בחלק המבוא (בעמ' 50 ואילך), ליקט המחבר את המקורות המחזיקים בשיטה זו. וממקורות אלה יש מקום לדייק (אם כי אין זה מוכרח כ"כ), שכנראה אינם סוברים כרב שרירא גאון ורבי אברהם בן הרמב"ם.
ובעמ' 54 לספר הנ"ל, כותב המחבר, שהגאון רבי שלמה זלמן אוירבך אמר לו שדברי רב שרירא גאון ורבי אברהם בן הרמב"ם אינם משקפים את דעת הרוב, ולכן ראוי לציין את דבריהם רק כ"יש אומרים". להלן לשונו של המחבר בעניין זה:
"והלום ראיתי בספר נשמת אברהם פרק י"ד סעיף ד', שמביא דברי רב שרירא גאון ורבי אברהם בן הרמב"ם (הכוונה היא לדברים המצוטטים לעיל בשמם, שלחז"ל לא הייתה בקיאות מיוחדת ברפואות וכו'), ומנה עניין זה כאחד מן הטעמים שאין להשתמש ברפואות המובאות בתלמוד.
והגרש"ז אויערבאך שליט"א העיר על זה (בריש הספר) דנכון היה להביא שיטה זו בשם 'יש אומרים', והעיקר הוא כשאר הטעמים. ושאלתי להגרש"ז שליט"א מי הוא זה שחולק על דברי רב שרירא גאון ור' אברהם בן הרמב"ם. וכתב לי וזו לשונו: כעת אינני זוכר אם יש מישהו שממש חולק, או אפילו אם יש מישהו שיכול לחלוק עליהם, אך ייתכן שכוונתי, דהואיל ורבים כתבו הטעם של שינוי הטבע ולא הזכירו כלל מפני שיפור וידע בדרכי הרפואה בזמנינו, לכן העירותי שראוי לכתוב בשם 'יש אומרים', ובפרט שבענייני שבת יש שמתירים מלאכת שבת, אף שלדעת הרופאים אין שום סכנה, עד כאן לשונו".
ז. דברי הרב דסלר ביחס לאמירה המדעית בחז"ל על כנים וביחס למדעים בכלל:
מדברי הרב דסלר, ב"מכתב מאליהו", עולה בבירור שחז"ל כתבו על פי הידע שהיה בזמניהם, ואכן ייתכן שידע זה יתברר כשגוי.
עם זאת, מוסיף הרב דסלר, כי אין בכך כדי לפגוע בקביעות ההלכתיות הקשורות לקביעות המדעיות, שכן, את ההלכה עצמה קיבלו חז"ל מדורי דורות. הם אמנם נתנו לכך הסבר מדעי על סמך ידע שהיה מקובל בזמנם, אך גם אם הידע מתברר כשגוי, אין בכך כדי לפגוע באמת ההלכתית. כלשונו שתובא להלן, "לא ההסבר מחייב את הדין אלא להיפך".
וכך כותב הרב דסלר, בהתייחסו לסתירה בין דברי חז"ל (מסכת שבת דף קז), אשר קבעו כי כינה "אינה פרה ורבה" (ולכן מותר להרגה בשבת) לבין גילויי המדע, שכינים כן פרות ורבות. על כך כותב הרב דסלר (מכתב מאליהו, כרך ד, עמ' 356):
"את ההלכה ידעו חז"ל בקבלה מדורי דורות… אבל בעניין ההסברים הטבעיים, לא ההסבר מחייב את הדין אלא להיפך, הדין מחייב הסבר, והטעם המוזכר בגמ' אינו הטעם האפשרי היחידי בעניין, ואם לפעמים נתנו הסברים שהם לפי ידיעת הטבע שבימיהם, חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו".
[את הסתירה הנ"ל בעניין הכינים העלה לראשונה הרב יצחק למפרונטי, בחיבורו האנציקלופדי הידוע "פחד יצחק". וזו לשונו (ערך צידה האסורה, מסביב לשנת תע"ח, 1718): "אי לאו דמסתפינא אמינא (=אם לא הייתי חושש הייתי אומר) דבזמננו, שחכמי התולדות הביטו וראו וידעו וכתבו דכל בעל חי יהיה מי שיהיה הווה מן הביצים וכל זה הוכיחו בראיות ברורות, אם כן שומר נפשו ירחק מהם ולא יהרוג לא פרעוש ולא כנה ואל יכניס עצמו בספק חטאת… והחוקרים הודיעו בראיות ברורות דאין מין בא מן העיפוש ואין הביצים מתהווים מן הזיעה אלא מן הבעלי חיים"].
לסקירה מעמיקה ומקורות מלאים ומקיפים בעניין הסתירה לגבי הכינים, לחצו כאן