"וסלחת לעווננו – כי רב הוא"?

שאלה

אנו אומרים בסליחות – "למען שמך ה', וסלחת לעווננו, כי רב הוא". מה כוונת הדברים? וכי אנו מבקשים מהקב"ה שיסלח על עווננו "כי רב הוא"? הרי הסברה נותנת דווקא להיפך – אם עווננו רב, או עוונותינו רבים, זוהי סיבה דווקא לאי סליחה, ולא לסליחה?

תשובה:

המקור לבקשה זו ("למען שמך ה', וסלחת לעווננו כי רב הוא") הוא בספר תהלים, כה, יא, שם נאמר : "למען שמך ה', וסלחת לעווני כי רב הוא".

ומפרשי הפשט בספר תהלים מסבירים כל אחד בדרכו, מה הכוונה "כי רב הוא":

א) האבן עזרא והמצודות מסבירים, שלפעמים המילה "כי" משמשת בלשון "אף על פי", ומביא לכך האבן עזרא ראיות ממקומות אחרים. ולפי זה, כוונת הפסוק היא "וסלחת לעווננו, אף על פי שרב הוא".

[הערה: באופן דומה אפשר לומר כך – כידוע, המילה "כי" לא תמיד משמשת כנימוק, אלא לפעמים גם כתיאור, במובן של "אשר", או "ש") (כמו "וירא אלוקים את האור כי טוב" – המילה "כי" לא משמשת כאן כנימוק אלא כמו "אשר", או "ש". וכן במדבר, כ, כט – "ויראו כל העדה כי גווע אהרן", ועוד רבים). וגם כאן, המילים "כי רב הוא" אינן נימוק, אלא פשוט תיאור (וכמו להגיד "וסלחת לעווננו, שרב הוא"). ומטרת תיאור זה היא רק לומר שאנו מכירים בגודל העוון, ואיננו חושבים שמדובר בדבר קטן שניתן להקל בו ראש].

ב) המלבי"ם מסביר, שהמילים "כי רב הוא" אינן מתייחסות לעוון, אלא לשם ה' הנזכר בתחילת הפסוק. ולפי זה, כך הוא מהלך הפסוק: "למען שמך ה'", בזכות שם ה', מידת הרחמים, מבקש החוטא "וסלחת לעווני", ואז מוסיף "כי רב הוא" – מדוע אני נעזר בבקשת הסליחה בשמו של הקב"ה, "כי רב הוא", שמו של ה' הוא דבר רב וגדול, כי הקב"ה מלא רחמים וסליחה, ולכן אנו תולים בו את התקווה שיסלח על העוון.

ג) רש"י כותב, "למען שמך הרב, סלח לעוני; 'כי רב הוא' – כי נאה לרב לסלוח עוון רב". מפירושו עולה (כך נראה לענ"ד) שהמשפט "כי רב הוא" פירושו כך – מדוע בבקשתי אני מזכיר ונתלה בשמו הגדול של הקב"ה? כי עווני רב, ולכן אני מזכיר ונתלה בשם ה', כי מי שגדול כל כך, יכול לסלוח גם על עוון רב.

ד) הרד"ק מבאר, שבפסוק זה מבקש דוד המלך סליחה על הגדול שבעוונותיו, והוא חטא בת שבע (וזהו "עווני" הנזכר בפסוק – עווני הגדול מכולם). ובהמשך לכך מוסיף דוד ומסביר – מדוע אני מתפלל באופן מיוחד על חטא זה, הרי כבר התוודיתי באופן כללי על חטאיי? ועל כך הוא עונה, "כי רב הוא" – חטא זה הוא חטא גדול, ומצריך בקשה ותפילה בפני עצמו.

[הערה: לכאורה הסבר זה אמנם מיישב את הפסוק, אך הוא מתאים ספציפית לעניין דוד המלך וחטא בת שבע, ופחות מתאים לנוסח הכללי שאנו אומרים בסליחות "וסלחת לעווננו כי רב הוא"].

[ועוד יש לציין את דברי האור החיים בפרשת כי תבוא (בפסוק ה' בתחילת הפרשה), שכותב בשם האר"י שהמילים "כי רב הוא" מתייחסות ליצר הרע, שהוא מחולל העוון. ואנו אומרים עליו "כי רב הוא", כוח היצר גדול].

***

הסבר אחר שראיתי בכמה חיבורים, הוא שהמילים "כי רב הוא" באות להסביר את הצורך שלנו בפנייה לקב"ה – מדוע אנו זקוקים כ"כ שיסלח לעווננו (ומדוע בלי סליחתו, במידת הדין לבד, לא נוכל להיוושע), "כי רב הוא" – עווננו גדול, התרחקנו הרבה, ואנו צריכים את סיוע הקב"ה שיסלח לנו וישיבנו אליו.

***

ונסיים בהסבר שאמנם אינו על דרך פשט אלא בדרך פלפול ורמז:

על המילים בפרשת בלק "אוי, מי יחיה משומו א-ל" (במדבר כד, כג), יש מדרש פליאה ידוע שרבים התחבטו בהבנתו, וזו לשון המדרש: "אוי מי יחיה משומו א-ל – משמואל [כלומר, המילים "משומו א-ל", נדרשות כמו "משמואל"]; ועוד ממשיך המדרש, "הדא הוא דכתיב (=זהו שנאמר), 'וסלחת לעווני כי רב הוא'". עד כאן לשון המדרש, וכאמור רבים מנסים להבינו וניתנו הסברים רבים.

אחד ההסברים הוא כך: יש כלל ידוע, ש"מודה בקנס פטור". כלומר, מי שנתחייב קנס והודה, פטור מן הקנס. ונחלקו האמוראים רב ושמואל (בבא קמא דף עה), מה הדין כשאחרי הודאתו באו עדים והעידו נגדו ("מודה בקנס ואחר כך באו עדים"), האם גם אז פטור? רב פוטר (כי סוף סוף הודה) ושמואל מחייב, כי לבסוף באו עדים. והנה, כל אחד מאיתנו, כשמודה על חטאיו, הוא בגדר "מודה בקנס, ואחר כך באו עדים", שהרי ביום הדין באים המלאכים וכד' ומעידים על חטאיו. וזו אם כן כוונת המדרש, "אוי, מי יחיה, משמואל", מי יוכל לחיות ולעמוד אם נלך לפי שיטת שמואל, שמודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב, ואנו זקוקים לשיטת רב, שפטור גם בבאו עדים. וזהו שממשיך המדרש, "וסלחת לעווני כי רב הוא" – ההלכה היא כרב, שמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, ולכן ניתן לסלוח.

ואם כך, זהו גם ההסבר על דרך הרמז במילים "וסלחת לעווננו כי רב הוא" – מדוע ניתן לסלוח לעווננו, כי ההלכה כרב, שהודאה פוטרת גם אם באו עדים..

סף.

[2] הבית יוסף מבאר כך – "נראה שטעמו, מפני שהיה מפרש, שמה שאנו אומרים ונאכל מפריה ונשבע מטובה, אין התכלית בשביל האכילה, אלא מה שאומר אחר כך, 'ונברכך עליה בקדושה ובטהרה' הוא התכלית. אלא דמשום דברכה אתיא מפני האכילה, הוא אומר ונאכל מפריה ונשבע מטובה".

כלומר, לפי הסבר זה, כאשר אנו אומרים "ונאכל מפריה ונשבע מטובה", מילים אלה אינן עומדות בפני עצמן, אלא יש לקרוא ולחבר אותן עם ההמשך – "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה"; אנו נאכל מפירות ארץ ישראל, וגם נזכה לברך עליהם, והברכה בארץ ישראל היא בקדושה ובטהרה יותר מבמקומות אחרים, ולכך אנו  מייחלים.

[3] "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, כתוב בתורתך 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד' (דברים י), והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב 'ישא ה' פניו אליך!'".

על פי דברי הגמ' הנ"ל, הלשון "יישא ה' פניו אליך" היא מלשון משוא פנים והעדפה (והברכה היא שייטיב הקב"ה עם בני ישראל מעבר למה שמגיע להם על פי הדין) נציין שעל פי תוס' במסכת נדה דף ע' ע"ב, מה שדרשה כאן הגמ' "ישא פניו" מלשון משוא פנים והעדפה, הוא דרך דרש, ולא פשט הפסוק.

[4] זוהי מחלוקת במס' ברכות דף מה ע"ב, האם שיעור החיוב הוא כזית או כביצה.

[5] וכך מקשה כאן התורה תמימה, עיין תירוצו.

[6] תירוץ אחר מתרץ הרב יוסף ענגיל (בגליוני הש"ס על שבת דף מב ובשו"ת בן פורת חלק ב סימן י): אצל ציבור, הקרבת ממון והפסדו הם בגדר סכנת נפשות ממש (כי כשציבור שלם מוסר את ממונו או מאבדו, יש בכך גם סכנת נפשות), וממילא, כאשר הכתוב אומר "בכל נפשכם" ביחס לציבור (ומורה בכך שיש עבירות שאין פיקוח נפש דוחה אותן), הרי שהקרבת הממון כלולה בכך.ה