דברי תורה לפרשת פקודי

אלה פקודי המשכן, משכן העדות (לח, כא)

מדוע נכפלה המילה "משכן" בפסוק זה ["אלה פקודי המשכן – משכן העדות"]?

רש"י במקום מסביר כך – "המשכן, משכן, ב' פעמים, רמז למשכן שנתמשכן בשני חורבנין, על עוונותיהן של ישראל". כלומר, כפל המילה "משכן" מלמד שפעמיים "התמשכן" בית המקדש וחרב בידי האויבים, בגלל עוונות ישראל.

ויש להבין, מדוע בפרשיות אלה, העוסקות בעיצומה של מלאכת המשכן ובנייתו, נרמז עניין חורבנו? ועוד, מה פשר השימוש בדוגמת ה"משכון" דווקא, הרי המקדש חרב, ולא "התמשכן"?

בספר "המאור שבתורה" מובאים דברי האדמו"ר מחב"ד המסביר כך:

"יש לשאול, מדוע רומז הכתוב בפרשה זו – העוסקת בבניין המשכן – דווקא לחורבנם של שני המקדשות?

ויש לומר, שהכוונה בדברים אלה אינה לרמוז לחורבנם של בתי המקדש, אלא אדרבה – לרמוז לתוקפם ולנצחיותם:

משכון הוא חפץ הנלקח מהלווה באופן ארעי בלבד, כדי להבטיח את פריעת החוב, ולאחר שהחוב נפרע, חוזר המשכן לבעליו.

ובענייננו הכתוב רומז לשני בתי המקדש באמצעות החזרה על המלה משכן, כדי ללמדנו שקיומו של בית המקדש כשלעצמו הוא נצחי, וגם כשייחרב – אין זה אלא 'משכון' שהקב"ה נטל מבני ישראל באורח זמני, ובסופו של דבר עתיד הוא להחזירו להם.

וזהו שמדגיש רש"י, 'רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל': הסיבה לחורבן המקדש אינה נובעת מהמקדש עצמו, אלא היא סיבה צדדית בלבד – עוונותיהן של ישראל; ולכן חורבן המקדש הוא זמני בלבד (בבחינת משכון) – עד לסילוקה של סיבה צדדית זו ותו לא".

  ועוד מוסיף שם המחבר (בהערת שוליים 8) דיוק יפה: "ויש לומר שזוהי הסיבה לכך שרש"י מדייק לכתוב 'רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין' – בלשון יחיד (ולא, כפי שהיה לכאורה מתאים יותר, 'רמז למקדשות שנתמשכנו' – בית המקדש הראשון ובית המקדש השני): בכך רומז רש"י שלאמיתו של דבר לא היו אלו שני בתי מקדשות נפרדים, אלא בית מקדש אחד שלמשך זמן מה נלקח מישראל כ'משכון', ולאחר מכן חזר כבית המקדש השני".

כל הזהב העשוי למלאכה… תשע ועשרים כיכר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקודש (לח, כד)

מה בא הפסוק ללמדנו בחשבון זה, וכן בחשבונות האחרים (חשבון הכסף, חשבון הנחושת וכו'), האם המטרה היא רק לעשות סיכום חשבוני של החומרים ששימשו למשכן?

הספורנו משיב, שכוונת הכתוב להדגיש את מיעוט הזהב, הכסף והנחושת במשכן, בהשוואה לבתי המקדש (הראשון והשני), שחיצונית היו מפוארים הרבה יותר מהמשכן והיה בהם הרבה יותר זהב, כסף ונחושת; ועל אף זאת, היה כבוד ה' במשכן יותר מאשר בבתי המקדש – ללמדך, שלא כמות הזהב היא הקובעת את מידת השראת השכינה, אלא יראת ה' הפנימית.

ובלשון הספורנו:

"העיד על קצבת הזהב והכסף והנחושת שנכנסה במלאכת המשכן, שהיה דבר מועט מאוד בערך (=ביחס) אל העושר שהיה בבית ראשון כמבואר בספר מלכים, ויותר ממנו העושר שהיה בבניין הורדוס, ועם כל זה, יותר התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני, ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבניין יהיו סיבה להשרותה השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יראיו ומעשיהם לשכנו בתוכם".

ויהי מאת כיכר הכסף, לצקת את אדני הקודש וגו' (לח, כז)

בפסוקים אלה, מפרטת התורה את כמויות הזהב במשכן, וכן את כמויות הכסף וכמויות הנחושת.

וידועים דברי המדרש, שהמטרה העיקרית של פירוט החשבון הייתה להוציא מלבם של "ליצנים מישראל", שהיו מרננים על משה שלקח לעצמו. לפיכך, עשה הכתוב חשבון מפורט, ובלשון המדרש (שמות רבה, נא, ו): "ולמה עשה עמהם חשבון?… אלא ששמע משה ליצנים מישראל מדברים מאחריו… כששמע משה כך, אמר להם, חייכם, נגמור המשכן, אתן לכם חשבון, הוי 'ואלה פקודי המשכן'".

וכאן תמהו המפרשים: אם כך, מדוע רק בכסף ובנחושת יש פירוט בפרשה מה בדיוק נעשה עמהם, ואילו דווקא בזהב, שהוא החשוב ביותר, אין הפרשה מפרטת מה נעשה בו? [וביתר ביאור – ביחס לכסף ולנחושת, הפרשה מפרטת לא רק את הכמות הכללית שניתנה ע"י ישראל, אלא לצד הכמות גם מפרטת מה היה השימוש (בכסף – יציקת האדנים לקרשי המשכן, עשיית ווים לעמודים, ציפוי החישוקים וכו'; בנחושת – האדני שבפתח האוהל, מזבח הנחושת וכו'); ואילו ביחס לזהב, מסתפקת הפרשה בציון הכמות שנתרמה ע"י בני ישראל, ואינה מפרטת מה נעשה בדיוק בזהב. והשאלה היא מדוע? וכי דווקא ביחס לזהב אין צריכים דין וחשבון?].

על דרך הווארט רגילים לתרץ כך: מטבע העולם, דווקא התורמים מעט, דווקא הם מרבים ב"מהומות" של חשדות ובירורים, ואילו האנשים התורמים בשפע ובנדיבות, אלה מטבעם אינם הטיפוסים מרבים חשדות, בדיקות ורינונים.  וממילא גם גם כאן, תורמי הזהב, הנדיבים ביותר, אינם זקוקים לכל הפירוט ואין צורך לפרט עבורם את השימושים במדויק. די להם בידיעה הכללית כמה זהב ניתן, וששימש כולו למשכן (ראיתי תשובה זו בספר יחי ראובן לרה"ג ראובן קרלינשטיין ובאופן דומה בספרים נוספים).

מלבד הסבר זה יש הסברים שונים על דרך הפשט ואביא אחד מהם, שראיתי בספר המאור שבתורה בשם האדמו"ר מחב"ד:

כאמור, מטרת הפירוט של הכמויות והשימושים הייתה להסיר חשד ממשה ולהראות שכל התרומה שתרמו נותבה למשכן ולא לידיים פרטיות. והנה, כמות הכסף והנחושת הייתה גדולה מאוד (יותר ממאה כיכר כסף, יותר משבעים כיכר נחושת), אך כמות הזהב הייתה יחסית קטנה, רק מעט יותר מעשרים ותשע כיכר. כמות קטנה כזו, בוודאות לא יכולה הייתה להספיק לכל שימושי הזהב במשכן (מנורה, כפורת, כרובים, ציפוי זהב לארון, לשולחן ולמזבח; ציפוי כל קרשי הענק במשכן עצמו, שכל אחד מהם עשר אמות ארכו), ולכן לא יכול להיות חשד במשה שחוץ מהשימוש למשכן לקח לעצמו, אלא להיפך – כשרואים את כל המשכן וציפויי הזהב, ברור שלא רק שמשה לא לקח, אלא שאף נאלץ להשלים משלו. ממילא, החשד יכול ליפול רק ביחס לחומרים האחרים.

ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו (לט, לב-לג)

לכאורה, הסדר צריך להיות הפוך: קודם כל, "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה", ואז "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד" (שהרי קודם עשו כציווי ה', עד שכלתה המלאכה, שזוהי כבר התוצאה); אך בפועל בפסוק הסדר הוא הפוך – קודם "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד", ואז "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' וכו'". ואם כן הסדר צריך ביאור.

בספר "יחי ראובן" של הרה"ג ראובן קרלינשטיין ראיתי מבואר על פסוק זה כך –

"מורי ורבותי, רבי שלמה קלוגר זצ"ל שואל שאלה חזקה. קודם צריך היה להיות כתוב 'ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו', ורק אחרי כן 'ותכל כל עבודת משכן אהל מועד', כי תחלה עשו ורק אחר כך כלתה העבודה. אכן שאלה חזקה.

והוא אומר על כך געוואלדיגע רעיון: כתוב בחז"ל שהמשכן נעשה על ידי סייעתא מן השמים, 'אתה מסייעם במלאכת שמים'. ואכן כך נכתב, 'ותכל כל עבודת משכן', היינו נגמרה מאליה. מאידך גיסא התורה מעידה 'ויעשו בני ישראל', כי הסעתא דשמיא אינה גורעת מאומה מהחלק של האדם ומשכרו. 

זה מה שהתורה רומזת לנו על ידי שכתבה בסדר הזה, שלמרות שהיה 'ותכל', התורה ממשיכה ואומרת 'ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה" – הם עשו! אני סייעתי להם, אך אני מחשיב להם כמו שהם עשו בעצמם".

ובאופן דומה מוצאים גם בהמשך הפרשה: בפרק מ פסוק יז כתוב "הוקם המשכן", כביכול הוקם מאליו, ופסוק לאחר מכן הלשון היא "ויקם משה את המשכן", שמשה הוא זה הקימו. וגם על כך ראיתי בספר "משולחן רבי אליהו ברוך" , שכותב "והיאך יתקיימו שני מקראות הללו? וביאר בזה דודי ראש הישיבה הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, שמאחר שמשה רבינו השקיע בהקמת המשכן את כל כוחותיו, משום כך ייחסה התורה את הקמת המשכן למשה, אף על פי שהוא הוקם על ידי נס" (ור' עוד מה שנביא להלן על פסוק זה בשם הכלי יקר).

ומשחת אותם, כאשר משחת את אביהם (מ, טו)

הקב"ה מצווה את משה למשוח את בניו של אהרן, "כאשר משחת את אביהם" (כפי שמשח את אהרן).

המלים "כאשר משחת את אביהם" לכאורה מיותרות, ומה באות ללמדנו?

מסביר המשך חכמה: כשמשה משח את אהרן לכהונה גדולה, בוודאי לא היה מקום שיקנא בו עקב גדולתו, שהרי משה עצמו היה גדול ומנהיג. אך כשמשח את בניו של אהרן, כאן כבר לכאורה היה מקום לקנאה, על כך שאהרן זכה שבניו יהיו ממשיכי דרכו, ומשה לא זכה לכך (שהרי יהושע הנהיג את העם אחריו, ולא בניו). משום כך, מדגיש ומורה לו הקב"ה שימשחם בעין טובה ללא קנאה – "כאשר משחת את אביהם"; כשם שאת אביהם משחת בעין טובה וללא קנאה כלל, כך גם ביחס לבניהם.

ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן (מ, יז)

מהלשון "הוקם" דרשו חז"ל שהמשכן "הוקם מאליו", כמובא ברש"י בפרק לט פסוק לג: "אמר משה לפני הקב"ה איך אפשר הקמתו ע"י אדם? אמר לו, עסוק אתה בידך. נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו. וזהו שנאמר, הוקם המשכן, הוקם מאליו".

כלומר, באופן טבעי לא היה עולה בידי משה להקים את המשכן, אלא בדרך נס. אך בכל זאת, ציווה הקב"ה על משה לעשות את ההשתדלות, ולאחר שעשה את ההשתדלות, הוקם המשכן מאליו בדרך נס.

הכלי יקר, בפרק מ פסוק ב, מביא דברים אלה וכותב שמכאן יש ללמוד גם לימוד כללי: מן האדם נדרשת ההשתדלות, ומשעה שהוא ממלא את חובת ההשתדלות כפי יכולתו, הקב"ה הוא שדואג לתוצאה. ובלשונו:  "ויש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה, כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור, אלא האדם הוא המתחיל וה' יגמור על ידו, וכן אמרו רז"ל (קידושין ל ע"ב) כנגד היצר הרע, אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו וכו'".

[דברים אלה מזכירים את דברי הרמב"ן בפרשת נח, ו, יט. שם מבאר הרמב"ן, שהכלת בעלי חיים כה רבים בתיבת נח הייתה בדרך נס, והוא ממשיך ושואל, אם כן מדוע היה צורך לבנות תיבה גדולה, הרי בכל מקרה אין היא מכילה את כולם אלא בנס? והוא עונה על כך (בתירוצו השני) "ועוד עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים, לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים"].

***

יש להוסיף, שמהלך זה של משה רבינו (לבצע את ההשתדלות הטבעית גם אם לכאורה אין בה להועיל, ואז להסתייע על ידי הקב"ה) היה טבוע בו כבר מעצם לידתו, וליווה אותו לאחר מכן בימי חייו: כידוע, התיבה שבה שמו את משה לאחר לידתו הייתה רחוקה מן החוף, ובת פרעה שלחה את ידה לקחתה, ובדרך נס התארכה אמתה והגיעה אל התיבה (כמבואר ברש"י, שמות, ב, ה, על המילים "ותשלח את אמתה"). והרי גם כאן, שליחת היד לכאורה הייתה נראית חסרת תועלת, ובכל זאת עשתה בת פרעה את המאמץ וההשתדלות, והקב"ה סייע בידה. ובדרך זו הלך משה בימי חייו.

ופעם נוספת מצאנו כך אצל משה, בספירת הלויים. משה הצטווה לספור את הלויים מגיל חודש ומעלה, ובספירה זו נאמר שהיא הייתה "על פי ה'" (במדבר, ג, טז). ומסביר שם רש"י כך: "על פי ה' – אמר משה לפני הקב"ה היאך אני נכנס לתוך אוהליהם לדעת מנין יונקיהם? [כלומר, בשונה מספירת אנשים בוגרים, שמגיעים אל משה והוא סופר אותם, בספירת תינוקות יש צורך להיכנס לכל אוהל ולספור]. אמר לו הקב"ה, עשה אתה שלך ואני אעשה שלי. הלך משה ועמד על פתח האוהל, והשכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצאת מן האהל, ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה. לכך נאמר על פי ה'". גם כאן אנו מוצאים, שמשה מצדו ביצע צעד קטן של השתדלות, והקב"ה המשיך וסייע בידו.

כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בני ישראל, בכל מסעיהם (מ, לח)

רש"י במקום מסביר, "מקום חנייתן, אף הוא קרוי מסע… לפי שממקום החניה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן 'מסעות'".

לפי פשוטו, רש"י בא ליישב – כיצד הפסוק אומר שהיה ענן ה' על המשכן "בכל מסעיהם"? הרי אדרבה, הענן היה על המשכן בעת שחנו, ולא בעת שנסעו. וכדי ליישב זאת כותב רש"י, ש"מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע", ובאמת כוונת הכתוב באומרו "לכל מסעיהם" היא בזמן החניה.

את מילותיו של רש"י "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע", רגילים לפרש גם כמסר כללי לחיים: לפעמים אנו נמצאים בתהליך של "מסע" והתקדמות, ואז נגזרת עלינו עצירה ועמידה במקום. אך גם בשלב כזה, כשנדמה לאדם שהוא "תקוע", יש להבין שעצירות אלה הן חלק בלתי נפרד מן המסע. וברוח זו מובא בספר "המאור שבתורה" בשם האדמו"ר מחב"ד:

"יש לפרש את המשמעות הפנימית בדברי רש"י:

מסעותיהם וחניותיהם של בני ישראל במדבר היו לכאורה שני ניגודים קיצוניים: כל מסע קירב אותם יותר אל היעד הנכסף, ואילו כל חנייה היוותה מעצור ועיכוב בדרך אל יעד זה.

ועל כך מלמד אותנו רש"י – 'מקום חנייתן, אף הוא קרוי מסע': העצירות והעיכובים בדרך לגאולה נועדו להכין את בני ישראל ולהכשירם לקראת הגאולה, ולכן העיכובים עצמם נחשבים לחלק מתהליך הגאולה; ה'חניה' עצמה – אף היא חלק בלתי נפרד מן ה'מסע'".

ומסיים המחבר: "לפי זה יש לפרש את הקשר בין פסוק זה – הפסוק החותם את ספר שמות – 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה'. תחילתו של ספר שמות עוסקת בירידתם של בני ישראל למצרים תחילתה של גלות מרה וחשוכה שנמשכה מאות שנים. ועל כך מלמדנו הכתוב… 'מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע'; בחניה ארוכה וקשה זו, גלותם של בני ישראל במצרים, טמונים כבר זרעי הגאולה, ולכן גם היא חלק בלתי נפרד מהמסע הארוך אל הגאולה ואל ארץ ישראל".

ולסיום ספר שמות:

הפרשיות האחרונות בספר שמות עוסקות בעיקר בבניית המשכן, בגדי הכהונה, כמות הזהב וכו'.

ולכאורה תמוה הדבר, מדוע פרשיות אלה משויכות לספר שמות ולא לספר ויקרא? הרי כידוע, הנושא של ספר שמות הוא שעבוד ישראל במצרים וגאולתם,  ובהמשך לכך התגבשותם לעם במתן תורה וכו' (ולכן מכונה ספר שמות ספר הגאולה, או ספר הגלות והגאולה, עיין ברמב"ן בהקדמתו לספר שמות); ואילו הנושא של ספר ויקרא הוא הקורבנות בבית המקדש, ולכן הוא מכונה "תורת כהנים". ולפי חלוקה זו, כל הפרשיות העוסקות בבניית המשכן וכו', שייכות יותר לספר ויקרא, ופחות לספר שמות.

הרב יונתן זקס, בספרו שיג ושיח, מסביר זאת כך: מה שיותר מכל הופך אנשים לקבוצה מלוכדת, בעלת זהות משותפת ומגובשת, הוא שיתוף פעולה ועשייה, חבירה יחד לעשייה של דבר גדול ומשותף לכולם. עד לבניית המשכן, מתוארים בעיקר מעשים ונסים שהקב"ה עושה עבור בני ישראל; ואילו בניית המשכן, היא הדבר הראשון שאותו עושים בני ישראל עבור הקב"ה, בפעילות משותפת לכל העם, שכל אחד מקדיש לה מממונו, מיכולותיו וכו'. חבירה זו, לעשייה משותפת לשם מטרה משותפת, היא שהפכה את בני ישראל יותר מכל מיחידים לאומה, לקבוצה בעלת זהות; ולכן, כל עניין המשכן ועשייתו שייכים דווקא לספר שמות, שהוא הספר העוסק בהתגבשות בני ישראל לעם. החותם הסופי של "ההתגבשות לעם" (שזהו עניינו של ספר שמות), הוא בעשיית המשכן.

[ובלשונו –

"לאחר שמשה ירד מההר וכיתת את העגל מסופר, 'וירא משה את העם כי פרוע הוא…' (לב, כה). העם הפך לאספסוף פרוע. מה עוד יכול או צריך לקרות לעם כזה עד שייעשה לקבוצה מלוכדת בעלת תחושה של זהות ושל ייעוד? נסים גדולים מקריאת הים וההתגלות בהר סיני לא יכולים להיות. אם בהם לא היה די, מה כן?

בשלב הזה בדיוק, בתחילת פרשת ויקהל, משה מורה לעם לבנות את המשכן… כאילו אמר ה' למשה: אם רצונך ליצור קבוצה בעלת תחושה של זהות משותפת, תן לאנשים ליצור משהו ביחד. לא מה שקורה לנו מפתח אצלנו זהות ואחריות, אלא מה שאנחנו עושים. הדבר שהצליח לשנות את בני ישראל איננו דבר שה' עשה למענם, אלא דבר שהם עשו למענו.

עד בניית המשכן, סיפורם של בני ישראל הוא סדרה של אירועים שבהם ה' פעל בשביל העם. הוא שחרר אותם מהשעבוד, הוא קרע להם את הים, הוא נתן להם מים מן הסלע ומן מן השמים. כל אותו זמן הם רבו והתלוננו. לעומת זאת, לכל אורך בניית המשכן לא היו לא מריבות ולא תלונות. בני ישראל נתנו את רכושם, את זמנם ואת כשרונותיהם. הם נתנו כל כך הרבה, שמשה נאלץ להורות להם לחדול מכך (לו, ה-ז). זו התנהגות שלא נראתה קודם לכן. בני ישראל אכן השתנו – לא על ידי נס, אלא בכוח מאמציהם. מה שאנחנו עושים הוא המשנה אותנו, לא מה שעושים לנו.

עתה היה ברור לי מדוע סיפור המשכן שייך לספר שמות, לא לספר ויקרא: מפני שזהו סיפור על בניין אומה. הדרך האפקטיבית ביותר להפוך אוסף של יחידים לקבוצה היא להציב בפניהם משימה שהם יוכלו למלא רק בקבוצה. ההירתמות למשימה תשבור את כל החלוקות השבטיות, החברתיות והתרבותיות. אומה איננה תלויה במוצא אתני משותף. היא יכולה לקום מתוך תחושת אחריות משותפת, הצומחת מביצועה של משימה משותפת"].