דברי תורה לפרשת וישב

יוסף בן שבע עשרה שנה, היה רועה את אחיו בצאן, והוא נער, את בני בלהה ואת בני זלפה, נשי אביו. ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם (לז, ב)

מחבר הספר הידוע על הש"ס, "אפיקי ים", הגאון רבי יחיאל מיכל רבינוביץ, מתייחס לפסוק זה בהקדמתו לספרו (חלק שני) ושואל מספר שאלות על הפסוק:

ראשית, מה ראה הכתוב להדגיש "והוא נער", מה אנו למדים מכך?[1]?

שנית, מהי הלשון "ויבא יוסף את דיבתם", מדוע לא נאמר בדרך פשוטה, "ויספר" (כמו שנאמר בהמשך, בעניין החלומות, "ויספר אל אביו")?

 שלישית, מדוע נאמר "אל אביהם", ולא נאמר "אל אביו", כמו שנאמר קודם לכן בפסוק זה, "נשי אביו" (וכן בהמשך הפסוקים בעניין החלומות, "ויספר אל אביו ואל אחיו")[2])?

ומיישב המחבר כך: כוונתו של יוסף, כשסיפר ליעקב על דברים שעשו האחים, הייתה ביסודה כוונה טובה, להביא לידיעת יעקב את מעשיהם כדי שיוכיח אותם ויתקן את דרכם. וכידוע, מותר לספר דברים שליליים על אדם, כאשר הכוונה היא לתועלת (חפץ חיים כלל י').

אלא שהדין הוא, שגם כאשר מטרת הסיפור לתועלת, אין הדבר מותר מיד, אלא נדרשים כמה תנאים: אם ניתן להשיג את אותה תועלת בדרך של תוכחה ישירה בלי לספר לאחרים, חובה לעשות כך ואסור לספר; ובנוסף, גם כשכבר מותר לספר, יש להקפיד לספר את הדברים בדיוק כפי שהם, ללא גוזמה והפרזה. וכן, צריך שכוונתו תהיה רק לתועלת, ולא להנאה עצמית מהסיפור (כמפורט בחפץ חיים, כלל י').

ולכן מדגיש הכתוב, שכל תנאי ההיתר הללו, התקיימו אצל יוסף:

"והוא נער" – יוסף ידע שאין בכוחו להשיג את התועלת על ידי שיוכיח את האחים בעצמו, כי לא היו שומעים לו והיו בזים לתוכחתו, מאחר שהיה נער בלבד (ומה גם, שחלק מביקורת יוסף הייתה על כך שאין נוהגים כבוד בבני השפחות בלהה וזלפה, ולכן לא היו שומעים ליוסף, שהוא עצמו היה נער ומשרת של בני השפחות).

ועוד מדגיש הכתוב "ויבא יוסף את דיבתם" (ולא "ויספר" וכדומה) – כדי להדגיש שיוסף הביא את הדברים בדיוק כפי שהם, בלי להגזים ובלי להפריז כמלוא הנימה.

וכמו כן, ההדגשה היא "אל אביהם" ולא "אל אביו" – ללמדך, שלא סיפר לו מצד שהוא אביו ורוצה להתחבב עליו, אלא המטרה הייתה שאביהם, מחנכם, יוכיח אותם ויתקן את דרכם (ואילו נאמר "אל אביו" היה מקום לחשוב שמטרת הסיפור היא גם להתחבב על אביו על ידי הסיפור, וכאמור, גם בלשון הרע לתועלת, אין היתר אלא אם הכוונה טהורה לתועלת)[3].

ויאמר ישראל אל יוסף, הלא אחיך רועים בשכם, לכה ואשלחך אליהם, ויאמר לו הנני (לז, יג)

יעקב שולח את יוסף אל אחיו לראות בשלומם, ויוסף אומר "הנני".

רש"י כותב על כך (על פי בראשית רבה, פד, יג) – "נזדרז למצוות אביו, ואף על פי שהיה יודע באחיו ששונאין אותו". וכבר הדגישו כמה מפרשים, שיוסף ידע והרגיש שיש סכנה בהליכתו אל האחים השונאים אותו, ולהיות עמהם לבד ובריחוק מקום, ובכל זאת הלך, כדי לכבד את אביו. וכך כותב האור החיים (לעיל בפסוק ה, כשהוא מתייחס בתוך דבריו למילת "הנני" שבפסוקנו כאן), שהמילה "הנני" באה לומר "שמסר עצמו למיתה".

הפרי מגדים, בספרו תיבת גומא, שואל כיצד סיכן יוסף את עצמו, הרי פיקוח נפש דוחה כל מצוה, לרבות כיבוד אב?

ומתרץ על פי מה שכותב בש"ך (יו"ד סימן קנז) בשם נימוקי יוסף, שלאדם גדול מותר למסור את הנפש גם על מצוות כאלו שאין אדם מחויב למסור נפשו עליהן, ובפרט כשיש קידוש השם בדבר. ובדורו של יוסף, היו מזלזלים מעט בכיבוד אב, ולכן עמד יוסף בכל כוחו על קיום מצווה זו כדי לחזקה.

ומוסיף, שמשום כך יוסף מוגדר בחז"ל כ"שטנו של עשו" (היינו, הכוח שמאפשר לעם ישראל לגבור על עשיו), כי כוחו של עשיו הוא כידוע במצוות כיבוד אב, שקיים אותה בכל כוחו אף במחיר סיכון נפשו (כמבואר בספר חסידים סימן שמא, שמה שאמר עשיו בפרשת תולדות "הנה אנוכי הולך למות", הכוונה היא לכך שסיכן את נפשו בציד לכבוד אביו שביקש מטעמים), ומול כוח זה עומד כוחו של יוסף, שגם הוא כיבד את אביו אף במחיר של סיכון הנפש.

ויאמר לו [=יעקב ליוסף], לך נא ראה את שלום אחיך, ואת שלום הצאן, והשיבני דבר (לז, יד)

על דרך ה"ווארט" והרמז, מפרשים זאת כך (כך מובא בספר פרדס יוסף בשם כמה ספרים):

כידוע, רש"י כותב בתחילת הפרשה, שיוסף סיפר לאביו על האחים שלושה דברים: א) הם אוכלים אבר מן החי. ב) בני לאה מזלזלים בבני השפחות (אלה שנולדו מזלפה ובלהה) וקוראים להם "עבדים". ג) הם חשודים על העריות.

ומשום כך, מבקש יעקב מיוסף שלושה דברים: "לך נא ראה את שלום אחיך" – בדוק שהם בשלום זה עם זה ולא מזלזלים איש ברעהו (כנגד ההאשמה השניה); "ואת שלום הצאן" – שהצאן שלמים באבריהם ואין אוכלים מהם אבר מן החי (כנגד ההאשמה הראשונה); "והשיבני דבר" – בדוק האם חשודים בעריות, שמצאנו שנקראו בתורה ובחז"ל "דבר", כלשון הכתוב "כי ימצא בה ערוות דבר" (כנגד ההאשמה השלישית) [וכן, ידוע שבכמה מקומות למדו חז"ל דיני עריות על סמך המילה "דבר"; למשל, כל המקור לכך שבענייני עריות צריכים תמיד שני עדים, הוא כלל שנלמד מגזירה שווה על סמך המילה "דבר", שנאמרה גם בעריות וגם בממונות (נאמר בדיני ממונות "על פי שנים עדים יקום דבר", ונאמר בעריות "כי יימצא בה ערוות דבר")][4].

וימצאהו איש, והנה תועה בשדה, וישאלהו האיש לאמור, מה תבקש (לז, טו)

רש"י מפרש שה"איש" הוא המלאך גבריאל. והנה, גם בפרשה הקודמת נאמר "איש" ("ויאבק איש עמו עד עלות השחר" – לב, כה), ושם מפרש רש"י "זהו שרו של עשיו". נמצא שהמילה "איש" היא פעם אחת כינוי למלאך גבריאל, ופעם אחרת לשרו של עשו.

יש סיפור ידוע על הגאון רבי חיים מצאנז, בעל ה"דברי חיים": פעם ביקש ה"דברי חיים" מתלמיד חכם אחד לסייע לו במאמציו לסייע לעני חסר כול ולאסוף כסף עבורו. אותו תלמיד חכם, סירב והסביר שהוא עסוק בתלמוד תורה ובהעברת שיעורים וכיוצא בזה ואין לו פנאי לסיוע זה. אמר לו על כך הגר"ח מצאנז, בזכותך התיישבה לי קושיה: בפרשת וישלח נאמר "ויאבק איש עמו" ומפרש רש"י שהוא שרו של עשיו, ואילו בפרשת וישב, על "וימצאהו איש והנה תועה בשדה וכו'", מפרש רש"י שהוא המלאך גבריאל; ולכאורה, מניין לרש"י הבדל זה, שה"איש" בפרשת וישלח הוא שרו של עשיו וה"איש" בפרשת וישב הוא המלאך גבריאל? אלא שהדבר נלמד מתוך המעשה עצמו: ה"איש" בפרשת וישב פוגש אדם אחר הזקוק לעזרה, ומיד מפנה מזמנו, מתעניין במצוקתו ומציע לו את עזרתו – "איש" כזה, זהו המלאך גבריאל; אך ה"איש" בפרשת וישלח, כשיעקב זקוק לברכה, הוא משתמט בנימוק שהוא צריך לומר שירה לפני הקב"ה (כמבואר ברש"י שם, ש"שלחני כי עלה השחר" פירושו שצריך אני לומר שירה), ומי שמשתמט מלסייע לזולת בנימוק שהוא עסוק במצווה ובאמירת שירה לקב"ה, "איש" כזה הוא שרו של עשיו… אותו אדם הבין את המסר ושינה מדרכו[5].

ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, וימאן להתנחם, ויאמר, כי ארד אל בני אבל שאולה (לז, לה)

הפסוק מתאר כיצד בניו ובנותיו של יעקב ניסו לנחמו על אבדן יוסף, אך המעיין בפסוק רואה שאין בו שום תיאור כיצד ובאיזו דרך ניסו לנחם אותו (וכך שואל האור החיים – "לא הוזכר כאן דברי נחמה").

ועוד קשה, מה הכוונה "ויקומו", ומדוע לא נאמר פשוט "וינחמו אותו"?

מסביר האור החיים, שהנחמה שניסו לנחם אותו, לא הייתה דווקא באמירת דברים מסוימים כלשהם (כי אם כך באמת היה הכתוב אומר מה אמרו), אלא רצו לנחמו בעצם קיומם, כלומר, בעצם העובדה שנשארו לו כ"כ הרבה בנים ובנות מלבד יוסף. וכיצד עשו? "ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו" – כל בניו ובנותיו של יעקב קמו והתקבצו יחד, וסברו שכאשר יעמוד לנגד עיני יעקב מספרם הרב, על ידי עצם כך תנוח מעט דעתו.

אך תשובת יעקב הייתה, "וימאן להתנחם, ויאמר, כי ארד אל בני אבל" – אכן יש לי בנים ובנות, אך אין תחליף לבני אהובי יוסף.

ובלשון האור החיים:

"ונראה שכוונת הכתוב היא, כי כשראו בניו כל כך אבילות ושק במתניו ימים רבים, אמרו, זה יעשהו אדם שמת לו בנו יחידו, או אפילו אינו יחידו, אם היו לו בנים מועטים, יקפיד על חסרון מהמועט; לזה נתחכמו לעשות דבר שבאמצעותו יתנחם מעצמו, והוא, שנתקבצו יחד כל בניו, אחד עשר בנים ואחד עשר בנות, ובניהם ובנותם רבים הם, והלכו ועמדו אצלו ותהי זאת נחמתו, כי מי שיש לו כל כך בנים ובנות, אין ראוי לו להצטער כל כך על בן קטן אם נעדר מן הבנים. והוא אומרו 'ויקומו כל בניו וכל בנותיו' יחד, וקימה זו של כולן יחד היא לנחמו כשיראה כי רבו בניו ובנותיו.

ואף על פי כן לא הועיל לו דבר זה, וימאן להתנחם, ויאמר הטעם, כי ארד אל בני, פירוש, בגדר שאין לי אלא הוא, מיוחד…".

*

עוד בעניין הנ"ל: בהמשך הפרשה, אשת פוטיפר מנסה לפתות את יוסף לדבר עבירה, אך יוסף מוצא את הכוח לסרב – "וימאן". והנה, ידועים דברי חז"ל (מס' סוטה דף לו), שיוסף התגבר על הפיתוי בזכות כך שראה את "דיוקנו של אביו בחלון" ונמנע מלחטוא; וכבר עוררו רבים, מה פשר הדבר? כיצד בדיוק הגיעה "דמות דיוקנו של אביו" ליוסף בשעת מעשה ומהו עניין זה (ואם דמותו של יעקב מתגלה לכל אחד מבניו שחוטא ומונעת ממנו לחטוא, כיצד לא נראתה "דמות דיוקנו" לאחים בעת מכירת יוסף)?

אלא הכוונה כך היא: יעקב ראה ביוסף יחיד ומיוחד, והאמין והכיר ביכולותיו ואיכויותיו גם כשבתחילת דרכו התנהג בקלות דעת והיה נער "מסלסל בשערו", כלשון רש"י בתחילת הפרשה; וכאשר נער מרגיש שיש מי שמרגיש כלפיו כך ומאמין בו באמת, האמון מביא לכך שימצא בקרבו כוחות נדירים בכל מצב. וזהו "דמות דיוקנו של אביו" – הקשר של אביו אליו, שהאמין בו תמיד וראה את הגדולה הטמונה בו, נטע בו את הכוחות.

ולכן כתוב פעמיים "וימאן", פעם כאן (וימאן להתנחם) ופעם כשיוסף ממאן לאשת פוטיפר, ואף שם נאמר "וימאן". כי ה"וימאן להתנחם" (המלמד כמה יעקב ראה והאמין בייחודיותו של יוסף), הוא זה שסייע ליוסף "למאן" לאשת פוטיפר, וזהו ה"דמות דיוקנו של אביו".

את הרעיון הנ"ל ראיתי בעלון "נועם זיוך" (ר' גדליה הופנונג) על פרשת וישב, ועוד הוסיף שם דברים ואביאם כלשונם (במעט דילוגים):

"יוסף חש את האמון המוחלט שנותן בו אביו. זה פשר דמות דיוקנו של אביו שנראתה לו. הוא הרגיש כי יש לו אבא! אבא שמאמין בו!… ה'וימאן להתנחם' של יעקב אבינו, הוא זה שנסך ביוסף את הכוחות ותעצומות הנפש הנדרשות בשביל 'וימאן ויאמר אל אשת אדוניו וכו'" (עיין בספה"ק "נתיבות שלום" לאדמו"ר מסלונים זצ"ל. מאמר 'כנוסו וכנוס בניו הצילו', עמ' רמ"ד).

כותבים ספרי החסידות ('דברי שלום' מקוידינוב ועוד) כי המילה 'וימאן' היא משורש המילה 'אמונה'. יעקב אבינו האמין בכוחו וביכולותיו של יוסף, והאמון הוא זה שנסך בו ביוסף את הכח העצום להתמודד בפיתויים…

בדיוק בנקודה זו ניסתה אשת פוטיפר להפיל את יוסף. בנסיון הקשה מכולם, כותבת התורה הקדושה- 'ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי, ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה'. מדוע השתמשה התורה במילה 'בבגדו', מדוע לא כתבה התורה 'בלבושו'?…

… מבארים ה'תפארת עוזיאל' (לרה"ק רבי עוזיאל מייזליש זצ"ל, תלמיד המגיד ממעזריטש זצ"ל), וה'אך פרי תבואה' (לרה"ק רבי צבי הירש מליסקא זצ"ל)… 'ותתפשהו בבגדו' – אשת פוטיפר ניסתה לשכנע את יוסף כי הוא ממילא נחשב לבוגד! הוא נבגד על ידי אחיו, אף אחד לא מאמין בו, אף אחד לא מחשיב אותו, ובלאו הכי הוא כבר עבר הרבה עבירות, לכן אין שום סיבה שיימנע מלעבור עבירה נוספת. אולם יוסף ידע והרגיש כי יש בכל זאת מישהו שנותן בו אמון – דמות אביו נראתה לו!! [הערה: כפי שמאריך המחבר, הדרשה של המילה "בגדו" מלשון בגידה, יסודה במס' קידושין דף יח, על פסוק בשמות כא, ח, "לא ימשול למכרה בבגדו בה", גם שם דורשים חז"ל "בגד" מלשון "בגידה", עיין שם].

זוהי הנקודה הנפלאה שאנו יכולים וצריכים ללמוד מענין זה. בדור כמו שלנו, המלא בפיתויים הקורצים לכל מי שמרגיש שהוא חווה קושי בחייו, מוכרחים לתת אמון, הנוסך כח וגבורה לעמוד איתן וחזק מכנגד. יתכן שזה היה מקור הלימוד של רבי יוחנן באמון שהוא נתן בריש לקיש, אמון שכאמור נסך בריש לקיש את הכח העצום לשנות את חייו מן הקצה אל הקצה".

*

דברים דומים (אך בדרך מעט שונה) ראיתי אח"כ בספרו של האדמו"ר מסלונים, נתיבות שלום. המחבר שם כותב, שעל אף שרצון ה' בדרך כלל הוא שישלים אדם עם הגזרה ויקבל אותה, כאן אצל יעקב נכתב "וימאן להתנחם", כי בכך נשמר הקשר הנפשי הפנימי בינו ליוסף, שסייע ליוסף להתגבר:

"וזהו גם עניין וימאן להתנחם, כי הקשר של יעקב עם יוסף היה מוכרח להתקיים תמיד בכדי שיוסף יוכל להחזיק מעמד במצרים, כדאיתא בחז"ל שבעת הניסיון נראית לו דמות דיוקנו של אביו ואסור היה שיתנתק הקשר ביניהם. ואילו היה יעקב מקבל עליו תנחומין, היינו שמשלים עם המציאות שיוסף איננו, הרי אז היה נפסק הקשר ביניהם והיה יוסף נאבד חס וחלילה בטומאת מצרים. על כן היה יעקב ממאן להתנחם, שאינו משלים בשום פנים שתיתכן מציאות כזו שיוסף איננו. כי האברים שלו עשו את רצון ה' שימאן להתנחם, שמתוך כדך היה מקושר עמו בקשר תמידי וניצול על ידי זה מן הניסיון".

וימאן, ויאמר אל אשת אדוניו… ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וגו' (לט, ח-ט)

יוסף מסרב להצעת אשת פוטיפר, שמשדלת אותו לחטוא, והכתוב מתאר זאת כך: "וימאן, ויאמר אל אשת אדוניו וגו'… ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים".

לכאורה, תוספת המילה "וימאן" בתחילת הפסוק מיותרת, שהרי המיאון עולה מעצם התיאור בפסוק; כי כל המשך הפסוק מתאר את מיאונו של יוסף ואת הסברו לסירוב ("הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל יש לו נתן בידי… ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וגו'"), ואם כן, אין צורך לציין בתחילת הפסוק "וימאן".

השפת אמת מיישב זאת כך:

"פירוש, בתחילה מיאן בעבירה בלי טעם, רק כמו שאמרו חז"ל, אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, רק מה אעשה אבי שבשמים גזר עלי. ואמת, שעל ידי יראת שמים זה זוכין אח"כ למצוא טעמים לבחור בטוב ולמאוס ברע. לכן, על ידי 'וימאן', בא לנתינת טעם… הוא שאמרו חז"ל (אבות, ג, ט), כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת…".

כלומר, התורה באה ללמדנו כיצד על אדם לנהוג כשהוא עומד בפני פיתוי לחטוא: השלב הראשון הוא, "למאן", דהיינו, עוד בטרם מתן טעמים שכליים מנומקים ומפורטים, עליו למאן מכוח עצם הידיעה שהדבר שהוא עומד לעשות נוגד את רצון הקב"ה, וזהו "וימאן"; רק לאחר מכן, יגיע מקומם של הנימוקים השכליים וההגיוניים, כפי שאכן הוסיף יוסף בהמשך – הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכו'; כאשר אדם הולך בדרך זו, וממאן תחילה מכוח ציווי ה' בלבד גם מבלי ידיעת הטעמים המדויקים, על ידי כך מסייעים לו משמים להבין את הטעמים לאשורם (והדבר כלול במאמר חז"ל במסכת אבות, "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת"). לכן נאמר תחילה "וימאן", ובהמשך מפורטים טעמי המיאון.

הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכו' ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, וחטאתי לאלוקים (לט, ט)

לאורך הפסוק כולו, יוסף מסביר מדוע המעשה מהווה בגידה באדוניו: הן אדוני לא ידע אתי מה בבית, וכל יש לו נתן בידי, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וכו'.

אלא שאם כך, מדוע מסיים יוסף את דבריו ב"וחטאתי לאלוקים" (ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים), הרי הסיום היה צריך להיות "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאדון".

[רש"י כותב, "וחטאתי לאלוקים – בני נח נצטוו על העריות". מדבריו אלה משמע שלשיטתו, המילים "וחטאתי לאלוקים" באמת אינן המשך של הדברים הקודמים, אלא זוהי טענה נוספת ונפרדת (היינו, שחוץ מהבגידה באדון, יש כאן עניין נוסף של חטא עריות כלפי הקב"ה, כי בני נח הצטוו על העריות). אך זה עצמו קשה, שהרי אם כך היה לו להקדים נימוק זה, שהוא עיקרי יותר. ועיין רמב"ן, חזקוני ועוד].

שמעתי ממו"ר אבי ז"ל ליישב זאת כך: כידוע, רש"י בפסוק א' כותב שאשת פוטיפר התכוונה לשם שמים (ולכן נסמכה פרשת אשת פוטיפר לפרשת תמר, ששתיהן לשם שמים התכוונו[6]). והדעת נותנת שגם בעת ששכנעה את יוסף לביצוע המעשה, היא בוודאי השתמשה בנימוק זה של "לשם שמים", וניסתה להסביר לו שאין בהצעתה איסור, אלא להיפך, הכול "לשם שמים" וזהו רצון הקב"ה; ועל כך עונה לה יוסף, שהדבר לא ייתכן: אם יש במעשה כלשהו רמיסה של אדם אחר, הוא לעולם יהיה גם מנוגד לרצון הקב"ה, ואין כאן מקום לטענת "לשם שמים". לכן ההדגשה היא "וחטאתי לאלוקים" – בניגוד לטענתך, שזו הדרך לקיים את רצון אלוקים, הדבר לא ייתכן, אלא להיפך- וחטאתי לאלוקים. ועיין מקורות ליסוד זה בהערה[7].

ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים (שם)

החלק הראשון מנוסח בלשון עתיד ("ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת") ואם כן, גם ההמשך צריך היה להיות בלשון עתיד, "ואחטא לאלוקים", ומדוע שינה יוסף ועבר ללשון עבר, "וחטאתי לאלוקים"?

בדרך "ווארט", מתרצים כך: בתחילת הפרשה מסופר, שיוסף הביא את דיבת האחים רעה אל אביהם, ומבואר ברש"י, שאמר עליהם שהם חוטאים בעריות. ובוודאי הסתמך יוסף בעניין זה על ההיתר לספר "לשון הרע לתועלת", כלומר, שיוסף סבר שיש תועלת בסיפור זה, לגרום  לכך שיחדלו מחטאם, ולכן סיפר; אלא שידועים דברי החפץ חיים (בכלל י'), שסוג זה של "תועלת" (דהיינו, לספר על חטא של אדם אחר כדי לגרום שיחדל) מותנה בכך שהמספר עצמו נקי מאותו חטא שהוא מספר עליו. לכן אומר יוסף, אם אחטא בעצמי בעריות, אזי בטל היתר ה"תועלת", שמכוחו סיפרתי עליהם לשון הרע, ואם כך, נמצא ש"חטאתי לאלוקים" – בחטא לשון הרע שכבר סיפרתי, כאמור.

[ונוסיף שעל פי "ווארט" זה, מיושבת גם השאלה בהערה הקודמת, מדוע נאמר "וחטאתי לאלוקים" ולא "וחטאתי לאדון"; כי החטא הרמוז כאן הוא לא רק חטא העריות והבגידה באדון, אלא גם הלשון הרע שדיבר בשעתו, במידה שמתבטל היתר ה"תועלת" כאמור].

***

ידועים דברי הגמרא במסכת יומא (דף לה ע"ב), ש"יוסף מחייב את הרשעים" [דהיינו, רשע המתרץ את עצמו ואומר הייתי נאה וטרוד ביצרי ולכן הרשעתי, אומרים לו- כלום היית נאה יותר מיוסף? הרי גם הוא היה נאה, ולא הרשיע], ולכאורה הדברים צריכים ביאור, וכי מצפים מכל אדם להיות במדרגתו של יוסף?

משיב על כך השפת אמת: עמידת יוסף בניסיון, נטעה כוח מיוחד זה בעם ישראל לדורותיו, וכל אחד מאיתנו נושא בתוכו כוח זה, שאותו קיבל מיוסף.

ובלשונו: ""איתא בגמרא, יוסף מחייב הרשעים… וצריך ביאור, כי הייתכן שיאמרו לרשע שיהיה כיוסף הצדיק?… אכן הפירוש, כי אלו הצדיקים, הובאו לידם הניסיונות כדי להכין דרך לכל הדורות. ועל ידי שהקדים יוסף הצדיק לעמוד בניסיון, הוכן הדרך שיוכל כל איש ישראל ג"כ להינצל. וכמו שמצינו שכל יורדי מצרים נגדרו בעריות בזכותו. וכמו כן נשאר לכל הדורות".

[ולפי זה ניתן ליישב גם שאלה נוספת: בגמרא במסכת סנהדרין (דף יט ע"ב ודף כ ע"א) מבואר שהניסיון שעמד בו יוסף, היה קטן יותר בהשוואה לניסיונות אחרים דומים שאחרים עמדו בהם (הגמ' שם מציינת את ניסיונותיהם של בועז ושל פלטי בן ליש, שעמדו בניסיון דומה, ומסבירה מדוע ניסיונם שלהם גדול משל דוד), ואם כך קשה, מדוע  דווקא "יוסף" מחייב את הרשעים, ולא אחרים שעמדו בניסיון גדול ממנו? אלא שיוסף היה הראשון, ונטע את הכוח בכל הדורות אחריו, ומכאן שאבו אף בועז ופלטי בן ליש את כוחם לעמוד בניסיון].

ויקח אדוני יוסף אותו, ויתנהו אל בית הסוהר, מקום אשר אסירי המלך אסורים, ויהי שם בבית הסוהר (לט, כ)

הסיפא של הפסוק, "ויהי שם בבית הסוהר", נראית לכאורה מיותרת לחלוטין, שהרי כבר בתחילת הפסוק נאמר במפורש "ויתנהו אל בית הסוהר", ומה הצורך להוסיף "ויהי שם בבית הסוהר"?! אלא היכן יהיה?

ולמעשה ניתן להקשות קושיה דומה על פסוקים לעיל; בתחילת העניין, כאשר יוסף מובא מצרימה ונקנה ע"י פוטיפר, מתארים זאת הפסוקים כך – "ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר… איש מצרי… ויהי ה' את יוסף, ויהי איש מצליח, ויהי בבית אדוניו המצרי" (לט, ב); לשם מה צריך להוסיף ולכפול בסוף הפסוק "ויהי בבית אדוניו המצרי"? הרי כבר נאמר שקנה אותו פוטיפר איש מצרי, ומה הצורך לחזור ולומר "ויהי בבית אדוניו המצרי", אלא היכן יהיה?

שמעתי תשובה יפה על כך: ליוסף היו את כל הסיבות לעשות את מה שרבים היו עושים במצבו – לשקוע במרה שחורה, בכעסים, במחשבות על העבר ועל מה שנשלל ממנו (אילו לא היו עושים לי כך וכך, להיכן יכולתי להגיע), וכך להיות במצב מתמשך של ייאוש ובחוסר מעש. אך יוסף אינו נוהג כך, וזו גדולתו וכוחו – הוא מתמקד בהווה, ב"כאן ועכשיו", דהיינו, מה אני יכול לעשות כרגע ומה המיטב שניתן להפיק במצבי הנוכחי, יהיה אשר יהיה.

וזהו שרומז הכתוב באותן תוספות מיותרות לכאורה – "ויהי בבית אדוניו המצרי", "ויהי שם בבית הסוהר"; יוסף כאמור מתמקד ב"כאן ועכשיו", מה ניתן לעשות במצרים ומה ניתן לעשות בבית הסוהר, ולא במחשבות על מה יכולתי להיות אילו הייתי בארץ ישראל, איך יכולתי להתפתח אילו הייתי שם ואילולא מה שעשו לי. הוא אינו שבוי של העבר, אלא פניו בהווה ולעתיד.

וירא אותם [=יוסף ראה את שר המשקים ושר האופים] ופניהם זועפים (מ, ו)

ידועים דברי רש"י (לעיל בפסוק ה'), שלפי המדרש, כל אחד ראה את חלומו שלו ואת פתרונו של חברו (דהיינו, שר האופים ראה את החלום שלו, וכן ראה את הפתרון של חברו, שמשחררים את שר המשקים; ומנגד שר המשקים, ראה את חלומו שלו, ואת הפתרון של חברו שר האופים).

ראיתי בבאר הפרשה (הרב בידרמן) (תשפב, הערה ל), שהביא על כך:

"כתיב בפרשתן (מ ו) 'וירא אותם והנם זועפים', וברש"י (שם ה ) 'ומדרשו , כל אחד חלם חלום שניהם, שחלם את חלומו ופתרון חברו '.

הקשה הרה"ק ה'פני מנחם' (שמענו ממי ששמעו ממנו), בשלמא, פניו של שר המשקים היו זועפות, שהרי ראה פתרונו של חברו שיתלו את שר האופים, וחשב שאף חלקו יהא כסופו של חברו; אבל שר האופים, שראה שישיבו שר המשקים כמשפטו הראשון , אם כן למה היו פניו זועפות, הרי היה לו לומר לעצמו, שאף הוא יהא פתרונו לטובה?

אלא, שלא היה לו עין טובה ולא היה יכול לסבול לראות חברו משתחרר ויוצא לחירות למשפטו הראשון.

ומשום רשעותו ועינו הרעה, נענש".

כי אם זכרתני אתך, כאשר ייטב לך, ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה (מ, יד)

ידועים דברי המדרש (המובאים גם ברש"י בפסוק כג), שיוסף נענש על כך שבטח בשר המשקים שיזכיר אותו לפני פרעה, ומשום כך הוארכה שהייתו בבית הסוהר שנתיים נוספות.

החזון איש, בחיבורו אמונה וביטחון, פרק ב סעיף ו, מסביר זאת כך: יוסף סבר שאין כל פסול בפניה אל שר המשקים, כי אין סתירה בין ביטחון בקב"ה לבין פעולות השתדלות מצד האדם. אלא שאם כך, מדוע נענש יוסף? מוסיף החזון איש ומבאר, שאכן אין שום פסול בפעולות השתדלות רגילות, אך יש פעולות שהתועלת בהן רחוקה ביותר, ובדרך כלל נוקטים פעולות אלה רק מתוך ייאוש (כלשון החזון איש, "והמיואש עושה כל מה שיכול, אף דברים הרחוקים מכל תועלת"). פעולות מהסוג האחרון אינן בגדר ההשתדלות הרגילה המוטלת על האדם, אלא פוגעות במידת הביטחון, ובלשון החזון איש, יש בהן "כעין זריית אבק על זוהר האמונה והביטחון".

פניית יוסף אל השר המצרי נחשבת לפעולה חסרת תוחלת (כי אין  טבעו של שר מצרי לזכור את הבטחתו לעבד בבית הסוהר, להיטיב עמו ולהשתדל אצל המלך עבורו, כפי שאכן הוכח, ששכח לחלוטין את הבטחתו ליוסף), ומשום כך, יש בעצם פעולת יאוש כזו פגיעה במידת הביטחון.

 

[1] המפרשים עומדים על שאלה זו ומסבירים כל אחד בדרכו, עיין רש"י ואור החיים ועוד.

[2] ובלשונו: "והפסוק מוקשה, א) מהו הפירוש והוא נער ומה ר"ל בזה? ב) מהו הלשון 'ויבא' הוי ליה למימר 'ויספר' כמו שכתוב להלן 'ויספר אל אביו'? ג) מהו הלשון 'אל אביהם', הוי ליה למימר, 'אל אביו', כמו שנאמר 'והוא נער וגו' נשי אביו', וכמו שנאמר לקמן, 'ויספר אל אביו' ומהו זה שאמר 'אל אביהם', אטו אביהם הוא ולא אביו, והוא פלא".

[3] ובלשונו: "והנראה בזה… שלא בא חלילה להוציא דיבה על אחיו, ורק דכוונתו הייתה לטובה, ובאופן שמותר עפ"י הדין, דהדין בזה, אם רואה כאחד שעושה דבר שלא כהוגן, והוא רוצח לגלות לאביו או לרבו שיוכיחו אותו על זה ולהחזירו למוטב, יש בזה איזה תנאים עיקריים. א שמקודם יוכיח לו בעצמו, ואם לא יועיל, אז מותר לגלות לאביו או לרבו שיוכיחוהו, וכן אם משער שתוכחתו לא תועיל, מותר לגלות. ב) שלא יגדיל העולה יותר, ולא יוסיף שום דבור שיוכל להגדיל העולה וכיו"ב. ג) שיכוון דווקא לתועלת ולא להנות ח"ו מפגם חבירו. עתה יובן הפסוק, דמתחילה מקדים 'והוא נער', היינו לתרץ מאי טעמא לא הוכיח יוסף לאחיו טרם שגילה לאביו כפי הדין, דהוא משום שלפי השערתו חשב שודאי לא תועיל תוכחתו, כיון דהן היו מזלזלין בבני השפחות והוא היה משמש ומשרת אצל בני השפחות (וכך פירש במלבי"ם) א"כ בודאי הלא לא תועיל תוכחתו. ואח"כ אמר 'ויבא יוסף' ולא 'ויספר', להורות שלא הוסיף שום דבור, כמו שיוכל להיות בסיפור, רק 'ויבא', כמביא דבר ממקום למקום ממש, בלא הוספה וגרעון. ואח"כ אמר עוד לרמז שכיוון רק לתועלת, שיוכיחם אביהם, וזהו מרומז במאי דאמר 'אל אביהם' ולא אביו, דאז הלא יוכל היות, שכיוון להנות מפגם שלהם, שאביו יחבבהו ביותר, וע"כ אמר דהיה כוונה רצויה רק לתועלת, כאילו אין הדבר נוגע כלל לעצמו, וכאילו אינו אביו כלל, ומבואר בכל זה צדקת יוסף הצדיק".

[4] ובלשון פרדס יוסף: "ועל זה שלח יעקב את יוסף, ראה נא את שלום אחיך, אם שלום ביניהם לבין בני השפחות; ואת שלום הצאן, אם הצאן עדיין שלמים, שלא חתכו מהם אבר בחייהם. והשיבני דבר, רוצה לומר אם אינם חשודים בעריות, הנקרא 'דבר', דילפינן דבר דבר מממון".

[5] המעשה מובא בכמה ספרים, בגרסאות שונות אך רוח הדברים זהה. הלכתי בעקבות אחת הגרסאות הרווחות (לפי גרסה דומה, הגר"ח מצאנז שלח עני עם מכתב המלצה לרב עיירה פלונית כדי שיסייע לו באיסוף כסף מעשירי העיר. הרב הסביר שהוא אינו יכול, כי הוא עסוק בשיעורי תורה וכו'. לימים, הגיע אותו הרב לעירו של הגר"ח מצאנז, וכשביקש ללחוץ את ידו, הגר"ח סירב. כששאל אותו לסירובו, הסביר לו הגר"ח את ההבדל הנ"ל המובא למעלה בין "איש" ל"איש" ואותו רב קיבל את התוכחה ולמד מן המעשה להבא).

[6] בלשון רש"י (בהסברו השני)- "כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך, מה זו לשם שמים, אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה".

[7] את הדברים למעלה בקשר לתוספת "וחטאתי לאלוקים" ראיתי גם במעיינה של תורה (בשם "ה"ק ר' יענקל'ה ראדזימינר ז"ל"); גם הוא מפרש, שאשת פוטיפר ניסתה לשכנעו ב"לשם שמים" והשיב לה יוסף כי "היות והדבר הוא בניגוד לנימוס האנושי, לא ייתכן שזהו רצון השמים. אם 'רעה גדולה' היא זאת כלפי האדון, מעילה מגונה באמון שנתן בי, הרי ללא ספק גם 'וחטאתי לאלוקים', זהו חטא גם כלפי שמים, נגד רצון השם יתברך"(!). 

[הדברים מזכירים את הדברים המופיעים בפתיחה לספר "דור רביעי" (הגאון רבי משה שמואל גלזנר, דור רביעי לחתם סופר, ומכאן גם שם ספרו), שם מאריך המחבר בכך שהמוסר הפנימי האנושי מחייב אותנו גם בדברים שלא נצטווינו עליהם, והוא מהווה מקור חיוב בפני עצמו גם כלפי שמיא: "היוצא לנו מכל האמור, דכל המתועב בעיני אדם כלל האנושי, אע"פ שאין לנו על הדבר אזהרה מפורשת בתורה, אסור עלינו יותר מאיסורי התורה, ולא מצד חילול השם לבד…". ועל פי זה כותב שם המחבר לחדש חידוש גדול, שאם יש לפנינו חולה שיש בו סכנה, ומשום פיקוח נפש צריך לתת לו לאכול דבר איסור, עדיף לתת לו איסורי כרת כגון טבל או חֵלֶב, מאשר בשר מת או בשר נבלה שמתה מאליה, שהדעת האנושית קצה בהם (ומה שנאמר במסכת יומא דף פג שעדיף לתת נבלה מאשר טבל, הכוונה היא שנשחטה אך נפל פגם בשחיטה, ולא לבהמה שמתה מאליה). לשיטתו, "איך יעלה על הדעת דחז"ל יצוו ליתן לחולה בשר המת, נבלה מאוסה המושלכת לאשפה לכלבים, טרם שיתנו לו טבל שלא נתקן? וכל המתעקש בזה הוא משפיל כבוד התורה, וגורם שיאמרו עלינו עם טיפש ונבל, תמורת עם חכם ונבון, ודו"ק היטב" (ועיין עוד בדברי הרב נסים גאון בהקדמתו למסכת ברכות, על הדברים המחייבים מכוח סברה). וידועה גם אמרת הרב קוק, לפיה "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם", והדברים הם נושא רחב לעצמו].