ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי קודש, שבת לה' (לה, ב)
במדרש (בראשית רבה יא, ח) מובא, ששבת "התלוננה" בפני הקב"ה על כך שאין לה בן זוג:
"תני ר׳ שמעון בן יוחאי: אמרה שבת לפני הקב״ה, ריבונו של עולם לכולן יש בן זוג, ולי אין בן זוג! אמר לה הקב״ה: כנסת ישראל היא בן זוגך"
ויש להבין, מה הכוונה באמירה "לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג"? לכאורה, הפירוש הוא שלכל יום בשבוע יש "בן זוג", כגון, יום ראשון עם יום שני, שלישי עם רביעי וחמישי עם שישי, ורק לשבת "אין בן זוג". אך הסבר זה קשה – באיזה מובן יום ראשון הוא "בן זוגו" של יום שני? סתם מפני שהם סמוכים? הרי אין באמת קשר בין הימים, ויום ראשון אינו קשור ליום שני יותר ממה ששבת קשורה ליום אחר, ומה בכלל כוונת הדברים?
שמעתי (בדרשה של הרב צבי לאו שליט"א) להסביר כך: על האשה נאמר בפרשת בראשית, שהיא "עזר כנגדו" של האדם ("אעשה לו עזר כנגדו"). ובמסכת יבמות, דף סג ע"א, מובא שר' יוסי שאל את אליהו הנביא, "במה עוזרתו"? כלומר, באיזה מובן מוגדרת האשה כ"עזר כנגדו"? ומביאה הגמרא את תשובת אליהו – "אמר לו, אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?". כלומר, אדם מביא הביתה חיטים, ואשתו הופכת את החיטים ללחם, וכן כשמביא פשתן, היא עושה ממנו בגדים. ובכך, האשה היא "עזר כנגדו". והנה, הדברים לכאורה תמוהים ביותר, האם זו מהות תפקיד האשה? והאם על כך משוחחים ר' יוסי ואליהו הנביא? אלא שעומק הדברים הוא כך – מה שמחדש אליהו לר' יוסי, שהמערכת הזוגית אינה סתם "שותפות", או "חברות", אלא בת הזוג מסייעת לבעל לממש את הפוטנציאל הגלום בו. הוא מביא את ה"חיטים והפשתן", את חומרי הגלם, את התכונות והדברים שהם אמנם יקרים וחשובים, אך עדיין לא ממומשים כל צרכם, ובת הזוג היא זו שמסייעת להגשים את הפוטנציאל, לממש אותו ולהוריד אותו לחיי המעשה. זהו ה"עזר כנגדו".
וזו אם כן הכוונה באמירתה של השבת, "לכולם יש בן זוג ולי אין בן זוג": "בן זוגו" של יום ראשון הוא יום רביעי, כי ביום ראשון נברא האור, אך רק ביום רביעי התאפשר היישום שלו בעולם, כשנבראו המאורות (ולכן הוא "בן זוג" של ראשון, כי כאמור, המהות של בן זוג היא הגשמת הפוטנציאל ומימושו). "בן זוגו" של יום שני הוא יום חמישי, כי בשני נבראו המים, אך רק בחמישי הגשימו את עצמם ויצאו מהם דגים ועופות, כמתואר בפרשת בראשית; וכן, "בן זוגו" של יום שלישי הוא יום שישי, כי ביום השלישי נבראה היבשה, אך רק ביום השישי מומש הפוטנציאל שבה ונבראו ממנה אדם וחיות. ולכן שואלת השבת, מי הוא "בן הזוג" שלי, מי הוא זה שיגשים ויממש את הכלים ואוצרות הקדושה שנבראו בשבת? ומשיב לה הקב"ה, כנסת ישראל היא בן זוגך, עם ישראל הוא זה שלוקח את השבת, מיישם ומנצל את אורות קדושתה בעולם.
לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (לה, ג)
כידוע, מלבד הבערת אש, יש מלאכות רבות האסורות בשבת. ובכל זאת בחרה התורה להדגיש בפסוק דווקא בפסוק זה דווקא את מלאכת ההבערה ("לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"), והדבר צריך הסבר.
רוב הראשונים מבארים (אבן עזרא, רשב"ם, רמב"ן, עקידת יצחק) שהמיוחד במלאכה זו הוא, שהיא המבדילה בין שבת ליום טוב; יום טוב, בדומה לשבת, אמנם אסור בעשיית מלאכה, אך מותרת בו כל מלאכה שהיא לצורך אוכל נפש (כאמור לעיל יב, טז, "אשר ייאכל לכל נפש, הוא לבדו ייעשה לכם"); בשבת, לעומת זאת, נאסרה גם מלאכת אוכל נפש. לכן מדגישה התורה ביחס לשבת את איסור מלאכת ההבערה, מאחר שהיא המלאכה העיקרית המשמשת לעשיית מאכל, והיא המבטאת את ההבדל המרכזי בין שבת ליום טוב.
הסבר אחר מדוע הודגשה דווקא מלאכת ההבערה (ראיתי בשם ר' יהונתן אייבשיץ): כידוע, השבת היא זכר למעשה בראשית (שברא הקב"ה את העולם בששה ימים ושבת ביום השביעי); והנה, האש לא נבראה כלל בששת ימי בראשית אלא במוצאי שבת (כמבואר במס' פסחים דף נד; וזו גם הסיבה שמברכים במוצ"ש בורא מאורי האש), ולכן היה מקום לסבור שהבערה אינה בכלל המלאכות האסורות. משום כך מדגישה התורה את האיסור על מלאכת הבערה.
ובעקדת יצחק (ר' יצחק עראמה), שער נ"ה, מבואר הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" על דרך הדרש, כציווי להימנע מאש המחלוקת: ביום השבת, כשאנשים בטלים ממלאכתם, גובר החשש שהבטלה תביא לשיחות רכילות ולשון הרע, וממילא גם למחלוקת. ומכך מזהירה התורה, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם, ביום השבת" [ולפי דרש זה, סדר הפסוקים הוא כך: תחילה מצווה התורה להימנע ממלאכה בשבת באופן כללי (כאמור לעיל, "ששת ימים תיעשה מלאכה, וביום השביעי קודש"), ולאחר מכן מוסיפה התורה אזהרה, שלא נגיע לכך שההיבטלות ממלאכה תביא לשיחות רכילות ולשון הרע: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"- היזהרו מאש המחלוקת והמריבה ביום השבת[1]].
קחו מאתכם תרומה לה'; כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' (לה, ה)
בפסוק זה ישנה לכאורה כפילות – תחילה "קחו מאיתכם תרומה לה'", ולאחר מכן שוב חוזר הפסוק מיד "כל נדיב לבו, יביאה את תרומת ה'". וכפילות זו צריכה ביאור.
בנוסף, צריכים ביאור ההבדלים בין שני חלקי הפסוק – (א) בחלק הראשון לא נאמר "כל נדיב לבו" אלא רק בחלק השני; (ב) בחלק הראשון נאמר "קחו מאיתכם" ("קחו מאתכם תרומה לה'") ובחלק השני נאמר "יביאה" ("יביאה את תרומת ה'"); (ג) בחלק הראשון נאמר "תרומה לה'", ובחלק השני נאמר "תרומת ה'".
הכלי יקר (בדיבור המתחיל "ועוד יש לומר") מסביר זאת כך: יש שני סוגי נותנים – יש מי שמתייחס לממון כשייך לו בלבד, והוא רואה את הנתינה כפרידה מצערת מממון שהיה שייך לו; ולעומתו, יש מי שמבין שהממון שייך למעשה לקב"ה, והוא ניתן לאדם ע"י הקב"ה כפיקדון, על מנת שישתמש בו כראוי ובכלל זה ייתן בעין יפה.
ובהתאם לכך, כל אחד משני חלקי הפסוק, מתייחס לסוג אחר של נותן: החלק הראשון של הפסוק ("קחו מאתכם תרומה לה'") מתייחס לנותן מהסוג הראשון, והחלק השני של הפסוק ("כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'") מתייחס לנותן מהסוג השני. ולפי זה, מובנים היטב ההבדלים בין שני חלקי הפסוק:
בחלק הראשון לא נאמר "כל נדיב לבו" אלא רק בחלק השני; כי כאמור, החלק הראשון מתייחס לאדם המתייחס לממון כשלו, וקשה לו ההיפרדות ממנו; ורק החלק השני, עוסק ב"נדיב לב", המבין את משמעותה העמוקה של הנתינה;
ומובן גם מדוע בחלק הראשון נכתב "קחו מאתכם" ובחלק השני נאמר "יביאה"; כי החלק הראשון מתייחס כאמור לאדם הרואה בנתינה היפרדות מצערת מדבר שהיה שייך לו, ולכן נאמר "קחו מאתכם". אך החלק השני מתייחס לאדם החי על פי תפיסה שהממון הוא פיקדון בידו להשתמש בו כראוי ובכלל זה לתרום, ולכן לא נאמר לגביו "קחו מאתכם" אלא להיפך, "כל נדיב לבו יביאה";
וכן מדויק היטב, מדוע בחלק הראשון כתוב "תרומה לה'" ובחלק השני "תרומת ה'". מי שמתייחס לממונו כשייך לו, אזי כאשר הוא נותן, זוהי מבחינתו "תרומה לה'". אך מי שמבין שהממון הוא ממונו של הקב"ה מלכתחילה (ונתון בידיו כפיקדון לצורך תרומה ועשיית טוב) מתאים לומר אצלו "תרומת ה'" – תרומה שכבר מלכתחילה (גם כשהייתה ביד האדם) שייכת לה'.
ויבואו כל איש אשר נשאו לבו, וכל אשר נדבה רוחו אותו (לה, כא)
מה פשר הכפילות, "אשר נשאו לבו" ואח"כ "וכל אשר נדבה רוחו אותו"?
בעל הכתב והקבלה כותב בשם רמ"א, שהביטוי "נשאו לבו" והביטוי "נדבה רוחו אותו" מתייחסים לשני סוגי נדיבים: יש מי שטבעו מצד עצמו אינו נוטה לנתינה, אך הוא כופה את רוחניותו על גשמיותו ומכריח את עצמו לתת; ויש מי שאינו צריך למאמצים אלה, כי הוא נוטה לנתינה מצד עצם טבעו וגשמיותו. על הראשון, נאמר "נדבה רוחו" (כי הוא כופה את רוחו על גשמיותו, ומכריח את עצמו לתת), ועל השני נאמר "נשאו לבו", שלבו מצד טבעו נוטה לנתינה[2].
ובאור החיים מבואר, ש"נדבה רוחו" הוא מי שנותן כפי יכולתו, ואילו "נשאו לבו" הוא מי שנותן יותר מכפי יכולתו – "שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא, לתת דבר יקר" [להסבר נוסף עיין ברמב"ן].
וכל אשר נדבה רוחו אותו (שם)
מהי הלשון "נדבה רוחו אותו"?
בספר "כפתור ופרח" מובא בשם החתם סופר – לעתים כשנדרשת תרומה כללית לצורך כלשהו, אדם נוטה לבחון "כמה נתנו האחרים"; אם נתנו הרבה, גוברת נטייתו לתת גם הוא הרבה, שלא ייחשב קמצן, ואם נתנו מעט, גם הוא נוטה למעט (כי אם כולם נתנו מעט, מדוע ייתן הוא הרבה). וכאן רומז הכתוב, שאין זו המידה הראויה, אלא "נדבה רוחו – אותו", עליו לבחון לפי שכלו ושיקול דעתו העצמאי, האם הצורך שעל הפרק מצדיק תרומה רבה או מעטה.
והנשיאים הביאו את אבני השוהם (לה, כז)
המילה "נשיאים" כתובה בפסוק בכתיב חסר, כלומר, לא כתוב "והנשיאים", אלא "והנשאם" חסר יו"ד. ומבאר רש"י (ע"פ חז"ל), שהנשיאים התעצלו ואמרו שלא יביאו יחד עם כל העם, אלא יביאו לבסוף את מה שיחסירו שאר העם מלהתנדב, ועל כן נשמטה יו"ד משמם[3].
מה הקשר בין הימנעות הנשיאים מלהתנדב עם השאר, לבין חסרון האות יו"ד משמם? מסביר רש"ר הירש – כאשר נדרש העם למאמץ משותף, תפקידו של הנשיא הוא להיות חלק מהם, ולא לראות עצמו מעל מאמץ זה. ומאחר שהנשיאים נהגו לא כך, נכתב תוארם באופן חסר, כדי לומר שלא נהגו באותה שעה כמצופה מנשיאים[4].
ואילו בכלי יקר מבואר חיסרון היו"ד כך: השקפה זו של הנשיאים, שלא יביאו יחד עם כולם אלא יביאו לבסוף את מה שיחסירו בני ישראל, מקורה בגאווה – אנו איננו מתנדבים עם שאר העם, אלא אנו ממלאים את מה שהציבור מחסרים. והואיל ואין הקב"ה יכול לדור עם גאווה בכפיפה אחת (כפי שנאמר בתהלים קא, ה, "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל"), לפיכך, נחסרה משמם האות יו"ד, כי היא האות היחידה מאותיות שמו של הקב"ה שנמצאת במילה "נשיאים", ועל כן החסרת אות זו משמם רומזת, ששמו של הקב"ה אינו שוכן במקום שישנה גאווה. ובלשון הכלי יקר- "כי רק אות זה מן השם הגדול היה חקוק בשמם, ואותו לקח ה', לומר- אין כאן מקומו".
והמלאכה הייתה דַיָָָם לכל המלאכה לעשות אותה, והותר (לו, ז)
בלשון הפסוק ישנה לכאורה סתירה פנימית: הלשון "דיים" מורה שמה שהביאו בני ישראל הספיק בדיוק כשיעור הנצרך, אך מאידך גיסא הלשון "הותר" פירושה שהיה מותר, עודף. וכך מקשה האור החיים- "ב' דברים הופכיים, אם דיים אינו הותר, ואם הותר אינו דיים…"[5].
ומיישב האור החיים, שלמעשה הביאו בני ישראל יותר מכפי הצריך, אך על מנת שלא לאכזב את המביאים (שיראו שחלק ממה שהובא לא שימש לבסוף לצורך המשכן), נעשה נס והכיל המשכן את הכול (ונמצא שמצד אחד אכן היה עודף, מצד הכמות, ולכן נאמר "והותר", אך ע"י הנס הכיל המשכן הכול, ולכן נאמר "דים").
ובלשון אור החיים: "ואולי שישמיענו הכתוב חיבת בני ישראל בעיני המקום, כי לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך, חש ה' לכבוד כל איש שטרחו והביאו, ונכנס כל המובא בית ה' במלאכת המשכן. וזה שיעור הכתוב, והמלאכה אשר ציוה ה' לעשות במשכן, הספיקה להיכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בני ישראל, הגם שהותר, פירוש שהיה יותר מהצריך, הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו על ידי נס".
[ויש ללמוד מוסר השכל מעצם העובדה, שנעשה נס רק כדי למנוע תחושת אי נעימות לאחר שטרחו והביאו].
[1] ונזכיר בהקשר זה את הזהרת החיד"א (בספרו "מורה באצבע", אות קמ) מפני מריבות בבית עם כניסת השבת על רקע הלחץ וההכנות לשבת: "בהעלות המנחה בערב שבת קודש הוא עת מסוכן בין איש לאשתו ובין המשרתים, והרבה טורח הסטרא אחרא בזה לחרחר ריב. והאיש הירא יכוף יצרו, ולא יעורר שום מחלוקת והקפדה, ואדרבה, יבקש שלום. ויילך לשלום ויתפלל מנחת ערב שבת קודש כהוגן ביישוב ובחזרה, כי הוא זמן גילוי אורות קודש בשמים ממעל".
והגר"ח פלאג'י, בספרו כף החיים, סימן כז אות לה, מביא דברים אלה של החיד"א ומוסיף: "ואנוכי עבדו מוסיף על דבריו, דאני הגבר ראה עיני, דבכל בית שהיה מחלוקת בערב שבת לעת ערב או בליל שבת, היה בדוק ומנוסה כי רעה נגד פניהם ולא יצאו נקיים באותו שבוע באיזה מקרה רע…".
ובהמשך לכך מספר הגר"ח פלאג'י כיצד השכין פעם אחת שלום במריבה שפרצה בליל שבת בין אחד משכניו לבין אשתו, וכיצד היה אותו אדם אסיר תודה על כך: "ובכל פעם שהיה רואה אותי, היה מחזיק לי טובה ואומר אלי, אותה הלילה הייתה לי לאות ולזיכרון, שלא עשיתי עוד קטטה עם אשתי אף שעברו ימים ושנים". ומסיים ר' חיים פלאג'י, "וזה כתבתיהו בספר, כדי דממני יראו וכן יעשו כל אחד עם שכנו הקרוב אל ביתו והייתה הרווחה, דאם הוא משים שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, לא ייתכן דהוא יעשה קטטה ומחלוקת, ומרבים שלום בעולם".
[2] ובלשון הכתב והקבלה: "יש שני מיני נדיבים, יש מתנדב רק מצד נפשו, כי טבע גשמיותו מתנגדת בו לחוס על ממונו, אמנם מצד נפשו כבש יצרו להתנדב. ויש מתנדב בנפשו וגופו, כי אין טבע גשמיותו מתנגדת אליו. זה האחרון נקרא 'נשאו לבם', כי גם לב גשמיותו מתרצה לנדבת נפשו, והראשון נקרא 'נדבת רוחו', כי רק הצד רוח נשמתו התנדב".
[3]וכותב על כך החפץ חיים – "וכל זה ללמדנו בא, כמה חביב להקב"ה עניין שבני אדם עושים אותו בחבורה עם הציבור ואינם מתגאים איש על אחיו, אף אין בהם קנאה ותחרות" (חפץ חיים על התורה).
[4] ובלשונו: "… מחשבתם של הנשיאים הייתה ראויה לגנאי. שכן בדבר זה, במפעל הלאומי הגדול, הם ראו את עצמם כעומדים במדרגה גבוהה יותר מהעם, וכנציגי העם, במקום להיות בתוככי העם כבניו ואחיו האציליים ביותר. עקב כך, במקום ללכת בראש העם בנתינה נלהבת, הם היו האחרונים לתת. פגם זה נרמז בכתיב החסר של 'הנשאם' במקום 'הנשיאים'. באותה העת הם לא הוכיחו עצמם כ'נשיאים' של העם".
[5] הספורנו מפרש, ש"הותר" אין פירושו שנותר עודף, אלא שהספיק ברווח ובשפע, מבלי שיצטרכו לדאוג שמא לא יספיק החומר.