ועתה, שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים… אפרים ומנשה, כראובן ושמעון יהיו לי (מח, ה)
יעקב פונה ליוסף ואומר לו: שני הבנים שנולדו לך בארץ מצרים, אפרים ומנשה, הם כמו ילדיי, ראובן ושמעון.
אומר על כך בעל הטורים: הגימטריא של "אפרים ומנשה" היא כמו הגימטריא של "ראובן ושמעון" (הגימטריא של "אפרים ומנשה" היא 732, ושל "ראובן ושמעון" 731; וכידוע, בחישובי גימטריא הכלל הוא שאם ההפרש אינו עולה על אחד, הגימטריא נחשבת שווה).
***
דבר נוסף: יש להבין, לאחר שיעקב אומר ליוסף "שני בניך", למה הוא צריך להוסיף "הנולדים לך בארץ מצרים"? וכי יוסף אינו יודע שבניו נולדו במצרים?
מסביר הגאון הרב יעקב קמינצקי, בספרו "אמת ליעקב": יעקב בא להסביר ליוסף, למה הוא מרגיש צורך לקרב את מנשה ואפרים ולהחשיב אותם כחלק מהשבטים. ועל כך התשובה היא "הנולדים לך בארץ מצרים" – בגלל שנולדו במצרים, בסביבה רחוקה מיעקב ובניו, יעקב רואה צורך לקרב אותם יותר.
ויברך את יוסף, ויאמר…המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וגו' (מח, טו-טז)
יש כאן לכאורה סתירה בפסוק: מצד אחד נאמר "ויברך את יוסף", כלומר שיעקב בא לברך את יוסף עצמו; ומצד שני, בהמשך הפסוק יעקב אינו מברך כלל את יוסף, אלא רק את הילדים של יוסף, מנשה ואפרים (כי יעקב אומר בברכה "המלאך הגואל אותי… יברך את הנערים", כלומר את מנשה ואפרים).
מסבירים המפרשים, שהברכה הכי גדולה שניתן לברך אדם, זה לברך את ילדיו. וכך אומר רבי שמשון רפאל הירש: "ברכת הבנים, היא הגדולה שבברכות האב".
***
ולפי זה גם מתרצים קושיה בגמרא במסכת ברכות (דף ז ע"א). שם מסופר, שהכהן הגדול רבי ישמעאל בן אלישע נכנס להקטיר קטורת בקדשי הקדשים, וביקש ממנו הקדוש ברוך הוא – "ברכני", תן לי ברכה. ובירך רבי ישמעאל בן אלישע את הקדוש ברוך הוא כך: "יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך… ותתנהג עם בניך במידת הרחמים". ולכאורה נשאלת השאלה, הרי אין כאן שום ברכה לקדוש ברוך הוא, אלא ברכה לעם ישראל, שיתנהג איתו הקב"ה במידת הרחמים. אלא התשובה היא כמו שאמרנו: עם ישראל הם בניו של הקב"ה, וכשאדם מברך את בניו של הקב"ה, הרי זה כמו לברך את הקב"ה עצמו.
ומכאן נלמד גם כמה חשובה ההתנהגות שלנו כלפי יהודי אחר: כשאנו עוזרים או עושים טובה לזולת או משמחים אותו, הרי זה שקול למי שמשמח את הקב"ה עצמו, שהרי שימח את בניו.
וייקרא בהם שמי ושם אבותי (מח, טז)
יעקב מברך את אפרים ומנשה, ש"ייקרא בהם שמי ושם אבותי".
מה הכוונה בכך? ועוד, למה מקדים יעקב את עצמו לאבותיו, ולא אמר להיפך, "שם אבותי ושמי"?
כשהקב"ה קרא ליעקב בשם "ישראל", הוא נתן בו את כל הכוחות והתכונות של האבות והאימהות הקדושים, שהרי ראשי התיבות של ישראל כוללות את כל האבות והאימהות: י- יצחק, יעקב; ש – שרה; ר – רבקה, רחל; א – אברהם; ל – לאה. יעקב מברך את בניו, שכל צירוף התכונות הזה יעבור גם הלאה לדורות, ולכן הוא אומר "ייקרא בהם שמי", שהוא כולל ממילא גם את כל "שם אבותי".
ויברכם ביום ההוא לאמור, בך יברך ישראל לאמור, ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה (מח, כ)
יעקב מברך את אפרים ומנשה, שתמיד יאחלו אנשים לבניהם להיות "כאפרים וכמנשה".
ויש נוהגים לברך את בניהם בכל כניסת שבת "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".
ויש להסביר, למה באמת האיחול הוא "כאפרים וכמנשה"? למה לא "כראובן ושמעון", או כאחד האבות וכו'?
על שאלה זו נאמרו כמה תשובות:
א) אפרים ומנשה גדלו במצרים, שהיא מקום עבודה זרה וטומאה, ובכל זאת נשארו טהורים והמשיכו את דרכו של יוסף. ולכן כל אב מאחל לבנו: לא משנה היכן תהיה ומה יקרה, תמיד תהיה כמו אפרים ומנשה, שעמדו בטהרתם לא התקלקלו ולא הושפעו מסביבתם.
ב) אפרים ומנשה, הם האחים הראשונים הידועים בתנ"ך שלא שרר ביניהם מתח או מריבה. כי עד עכשיו, בין אחים תמיד היו מריבות או מתח: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו. אפרים ומנשה, חיו בשלום ואחווה, ואפילו כשהקדים יעקב את אפרים למנשה, מנשה לא פתח במריבה אלא קיבל זאת באהבה. כך מאחל האדם לבניו: תהיו תמיד בשלום ובאחווה כאפרים וכמנשה.
ג) במהלך ההיסטוריה, יש תופעה של "ירידת הדורות" – אנשים בדור מסוים בדרך כלל יורדים מעט בדרגה הרוחנית ביחס לדור שלפניהם. אצל אפרים ומנשה לא הייתה ירידה כזו, שהרי יעקב אמר עליהם "כראובן ושמעון יהיו לי". ומאז, כל אדם מאחל לבניו, שלא תתקיים אצלם ירידת דורות, כמו אצל אפרים ומנשה.
אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (מח, כב)
בפסוק זה מתאר יעקב שניצח את בני האמורי "בחרבי ובקשתי".
התרגום אונקלוס, כשמתרגם פסוק זה לארמית, מפרש שה"חרב" שמוזכרת בפסוק זה היא תפילה, וה"קשת" המוזכרת בפסוק היא בקשה. כלומר, יעקב אומר, ניצחתי את בני האמורי, בזכות תפילתי ובזכות בקשתי.
נשאלת השאלה, מה ההבדל בין תפילה לבקשה? וכן, מדוע "חרב" זו תפילה, ו"קשת" זו בקשה? מבאר המשך חכמה, שההבדל הוא כך:
"תפילה", זו פנייה לקדוש ברוך הוא בנוסח הקבוע שקבעו חז"ל (כמו תפילת שמונה עשרה של שחרית, מנחה וערבית וכו'. ואילו "בקשה" היא פנייה של אדם אל הקב"ה מעצמו, במילים ובניסוח שלו, מקירות ליבו. ויש הבדל גדול ביניהם, שכאשר אדם מתפלל בנוסח הקבוע שקבעו חז"ל, יש בתפילה זו תועלת גם אם המתפלל לא כל כך מצליח לכוון, כי לעצם המילים שקבעו חז"ל יש קדושה וכוח בפני עצמן (למרות שברור שתפילה בכוונה פועלת הרבה יותר, אך גם תפילה ללא כוונה יש בכוחה להשפיע, אם אדם אומר את המילים והנוסח הקבוע, כי למלים עצמן יש כוח והשפעה). לעומת זאת ב"בקשה", שאדם מתפלל במילים שלו, אין במילים את אותה קדושה שקבעו חז"ל, ולכן שם הכול תלוי בכוונת הלב, ואדם שלא יכוון, אין בקשתו מועילה.
וזהו גם ההבדל בין "חרב" ל"קשת": חרב היא דבר חד בפני עצמו, וגם אם האדם לא ישקיע כל כך את כוחו במכה, היא תחתוך. לעומת זאת קשת היא כלי נשק שכל כולו תלוי בכוח של היורה, ואם היורה לא יפעיל כוח, לא יעוף החץ כלל. לכן, תפילה, שמועילה מכוח עצם המילים וקדושתן, נמשלה לחרב, ואילו בקשה, שתלויה כולה בכוונת הלב, נמשלה לקשת.
לישועתך קיוויתי ה' (מט, יח)
את המילים "לישועתך קיוויתי ה'" שאומר כאן יעקב אבינו, רגילים לומר בקריאת שמע על המיטה, וכן במקומות נוספים, שלוש פעמים בהיפוך סדר: "לישועתך קיוויתי ה', קיוויתי ה' לישועתך, ה' לישועתך קיוויתי". מדוע אומרים כמה פעמים, ומדוע בהיפוך סדר המילים?
אחד ההסברים הידועים הוא: ככל שאדם מרבה בתפילה לה' וקורא אליו, כך הוא נעשה קרוב אליו יותר. ולכן, בפעם הראשונה, המילה ה' כתובה בסוף המשפט ("לישועתך קיוויתי ה'"), ואילו בפעם השניה המילה ה' כבר מתקרבת יותר ובאה לאמצע ("קיוויתי ה' לישועתך"), ובפעם השלישית, היא כבר מופיעה בתחילת המשפט.
וכך מסבירים גם את מה שנאמר על עם ישראל בספר דברים, בפרשת ואתחנן (פרק ד' פסוק ז'), "ומי גוי גדול, אשר לו אלוקים קרובים אליו, כה' אלוקינו, בכל קראנו אליו". ומסביר שם הגאון רבי זלמן סורוצקין, בחיבורו "אזנים לתורה", שזו בדיוק הכוונה – אצל יהודי, ככל שהוא קורא לקב"ה, עם כל קריאה הקב"ה קרוב אליו יותר. וממשיך שם המחבר ומוסיף את מה שהבאנו קודם, שלכן אומרים "לישועתך קיוויתי ה', קיוויתי ה' לישועתך, ה' לישועתך קיוויתי", לומר שבכל קריאה לקב"ה, נעשה הקב"ה קרוב יותר.
חזק חזק, ונתחזק!