וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (א, א)
כידוע, חז"ל תיקנו שכל אדם יקרא את הפרשה מדי שבוע "שנים מקרא ואחד תרגום" [כלומר, לקרוא פעמיים את הפרשה, ועוד פעם אחת את ה"תרגום" על הפרשה, שחיבר אונקלוס].
וכן ידוע מה שמובא בכמה ספרים, שראשי התיבות "ואלה שמות" הם – "וחייב אדם לקרות הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום".
[ובאופן דומה כותב בעל הטורים, שראשי התיבות "ואלה שמות בני ישראל", הם – "ואדם אשר לומד הסדר, שנים מקרא ואחד תרגום, בקול נעים ישיר, יחיה שנים רבות ארוכים לעולם"].
אלא שיש להבין, מדוע עניין הקריאה של "שניים מקרא ואחד תרגום" נרמז על ידי התורה דווקא כאן בספר שמות? הרי היה מתאים יותר לרמוז אותו בדרך כלשהי דווקא בתחילת התורה, בספר בראשית?
על דרך המוסר מתרצים כך: בכל מצווה, אנשים מתלהבים ומזדרזים בהתחלה לקיימה, אך עם הזמן ההתלהבות דועכת ומתחילים להקפיד פחות. וכך גם במצוות שנים מקרא ואחד תרגום: כשמתחילים ספר בראשית, אנשים מקבלים על עצמם בהתלהבות ש"השנה בעז"ה אתחיל להקפיד על שנים מקרא"; אך כאשר עוברת פרשה אחר פרשה, יש ירידה בחשק ובהתלהבות ואדם מתחיל אט אט לזנוח את העניין. לכן, מחזקת התורה את עניין "שנים מקרא ואחד תרגום" לא בתחילת ספר בראשית, שהוא ההתחלה, אלא כשמתחילים ספר שמות, לזרז מחדש גם את מי שבמהלך חומש בראשית זנח מצווה זו והחל להתרשל בה.
תירוץ נוסף: מי שחיבר את תקנת שנים מקרא הוא משה רבינו (כך מבואר בערוך השולחן, סימן רפה סעיף ב). לכן, נרמזה תקנה זו בספר שמות ובפרשת שמות, בה נולד משה רבינו, מחבר התקנה.
תירוץ שלישי מובא בהערות על ספר בעל הטורים: הפתיחה של ספר שמות מורכבת בעיקר מפירוט שמות (שמותיהם של בני ישראל היורדים מצרימה), וכחלק מכך יש אפילו מספר פסוקים שאין בהם דבר מלבד עצם השמות. ובא הכתוב לרמוז, שגם בפסוקים אלה, שאין עליהם באמת "תרגום" (כי אונקלוס אינו "מתרגם" את המילה "ראובן" באיזושהי דרך משלו) עדיין חלה בהם חובה זו, ויקראם פשוט שלוש פעמים כפי שהם.
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף (א, ח)
מה הפירוש "אשר לא ידע את יוסף"? מסביר הכלי יקר:
מי שמתבונן בפרשיות של יוסף והאחים, רואה דבר מעניין: האחים עשו הכול כדי שיוסף לא ימלוך (זרקו אותו לבור, מכרו אותו וכו'), אך לבסוף יצא, שדווקא הפעולות האלה של האחים, הן בעצמן הביאו למלוכת יוסף (שהרי זרקו אותו לבור ומכרוהו למצרים, וכך התגלגל הדבר שהפך שם למלך, וכך התגשמו חלומותיו);
וכך גם קרה לפרעה: פרעה ראה שמשמים נגזר שיקום מושיע לישראל, ועשה הכול כדי למנוע זאת, ולכן גזר להשליך את הילדים ליאור. אך לבסוף, בדיוק כמו אצל יוסף ואחיו, דווקא הפעולות שעשה פרעה כדי למנוע את גאולת ישראל ולהרוג את מושיעם העתידי, הן בדיוק הפעולות שבזכותן ניצל משה וגדל אצל פרעה (שהרי זריקת משה ליאור גרמה לכך שבתיה מצאה את משה, וגידלה אותו בבית פרעה עצמו), עד שבסופו של דבר נגאלו ישראל על ידו.
אם כן, גם אצל יוסף ואחיו וגם אצל פרעה, דווקא הפעולות שעשו כדי להתחכם ולמנוע גזירת שמים, היו לבסוף הפעולות שהביאו להתקיימות הגזירה.
ולפי זה, מסביר הכלי יקר, ניתן להבין את פירוש המילים "אשר לא ידע את יוסף" – פרעה לא למד ממה שקרה ליוסף, וכלומר הוא לא למד את הלקח, שלא ניתן להתחכם נגד מה שנקבע משמים, וכל התחכמות כזו רק מקרבת את מה שנקבע.
וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה (א, יד)
כידוע, נגזר על בני ישראל להשתעבד במצרים ארבע מאות שנה, אך מחמת קושי השעבוד, קיצר הקב"ה תקופה זו למאתיים ועשר שנים
הגאון מוילנא מוצא לכך רמז יפה בפסוק (מובא ב"פנינים משולחן הגר"א"): טעמי הקריאה על המילים "וימררו את חייהם", הם הטעמים "קדמא – ואזלא", דהיינו, בתרגום מארמית, "קדם והלך"; ומכאן רמז, שעל ידי "וימררו את חייהם", התקיים "קדמא ואזלא" – בני ישראל הקדימו והלכו לפני זמנם.
ולא זו בלבד, אלא המלים "קדמא ואזלא" הן בגימטריא מאה תשעים –בדיוק סך ההפרש בין ארבע מאות לבין מאתים ועשר!
וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ (ג, א)
ידועים דברי חז"ל במדרש, שמשה זכה למנהיגות לאחר שראה הקדוש ברוך הוא כיצד הוא מתנהג ברחמים עם הצאן: משה ראה גדי בורח מהעדר, ורץ אחריו. כשראה משה שהגיע הגדי למעיין, הוא השקה אותו והרכיב אותו על כתפו וחזר לעדר. אז אמר לו הקב"ה, אם יש לך רחמים לנהוג כך צאן של אדם (הצאן של יתרו), לכן תנהיג גם את בני ישראל, שהם כמו "הצאן" של הקב"ה.
ויש להבין, הרי משה עשה בפרשה דברים גדולים ומשמעותיים יותר מהתנהגותו כלפי הגדי (כגון הצלת היהודי מיד המצרי, הצלת בנות מדין מיד הרועים וכו'), ולמה זכה דווקא בגלל התנהגותו לגדי?
אלא, שדברים קטנים, שאדם עושה בסתר, מלמדים על אישיותו האמיתית יותר מדברים שהוא עושה לעיני כל ומקבל תשבחות על כך.
תשובה נוספת: מנהיג אמיתי צריך לראות לא רק את טובתו של הציבור באופן כללי, אלא גם לדעת מה מציק לכל אחד ואחד באופן פרטי, לראות בכל אחד עולם בפני עצמו. לפעמים מנהיגים יודעים לדאוג לציבור, אך אין להם סבלנות לראות גם את הסבל של הפרט באופן אישי. אך מנהיג אמיתי אינו כזה, אלא רואה גם את הכאב של הפרטים. הדבר נכון בכל סוג של מנהיגות, ולמשל, מחנך בכיתה, צריך שידאג לא רק להתקדמות ולטובת "הכיתה" באופן כללי, אלא להתייחס לכל אחד מהתלמידים כעולם בפני עצמו.
וזו התכונה שהוכיח כאן משה רבינו: הוא נמצא כל היום עם עדרים שלמים של צאן, אך הוא לא מסתפק בדאגה ל"צאן" באופן כללי. כאשר הוא מבחין במצוקה של גדי אחד בודד, הוא רץ אחריו, דואג לו, משקה אותו ומעמיס אותו על כתפיו. לכן, זו הפעולה שהוכיחה שמשה ראוי להיות המנהיג.
וְהָיָה אִם לֹֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹֹֹאׁׁׁ יִשְׁמְעוּ לְקוֹל הָאוֹת הָרִאשׁוֹן, וְהֶאֱמִינוּ לְקוֹל הָאוֹת הָאַחֲרוֹן (ד, ח)
הרשב"א, אחד מגדולי הראשונים, סיפר שפעם טען בפניו מישהו, שיש ראיה מהפסוקים שלא יקום חלילה בית המקדש השלישי, שהרי בספר חגי, מכנה הנביא את הבית השני "הבית האחרון" (חגי פרק ב), ואם כך, מוכח שלא יהיה בית מקדש שלישי.
והשיב לו על כך הרשב"א, שבתורה, המילה "אחרון" אינה אומרת בהכרח שלא יהיה אח"כ עוד, אלא פשוט אחרי שיש "ראשון", אומרת התורה לפעמים על הדבר הבאש הוא "אחרון". וכך גם בבתי המקדש, יש "בית המקדש הראשון", ויש את בית המקדש השני, שמכונה "אחרון", אך אין זה אומר שלא יהיו אחריו עוד.
והוכיח זאת הרשב"א מהפסוק כאן בפרשה; שהרי כאן בפסוק, האות של הפיכת המטה לנחש, מכונה "אות ראשון", והאות של הפיכת יד משה, למצורעת ונקיה, מכונה "האות האחרון". ולכאורה הדבר אינו נכון, שהרי לאחר שני אותות אלה הראה לו הקב"ה אות נוסף, שלישי, שהוא הפיכת המים לדם (כאמור להלן, "והיה אם לא יאמינו לשני האותות האלה… ולקחת ממימי היאור… והיו לדם ביבשת)?! אלא בוודאי למדים מכאן, שבלשון התורה, התואר "אחרון" אינו מלמד בהכרח שאין אחריו דבר נוסף, אלא רק בא לומר שהוא מאוחר ביחס לראשון.
ומסופר על החתם סופר, שבגיל תשע, כששמע ראיה זו, הוסיף בדרך שנינות, שכך יש לפרש גם את הפסוק בפרשת בוא, "והיה הדם לכם, לאות על הבתים"; ה"בתים" הם בתי המקדש הראשון והשני, והפסוק מתפרש כך: "והיה הדם", הפיכת המים לדם (שהיא המופת השלישי של משה), מלמדת ש"אחרון" הוא לאו דווקא, ודבר זה הוא "לכם לאות על הבתים", כלומר הוא מוכיח על ה"בתים", בתי המקדש, שגם שם, כשנאמר "אחרון" אין הכוונה שלא יהיו אחריו עוד.