[ביאורים מתחילת המסכת עד דף קסז ע"א – יושלם בעז"ה]
האי מאן דבעי למחוי חתימת ידיה בבית דינא (קסז ע"א)
ביאור הגמ' על פי רשב"ם:
במשנה במסכת כתובות דף כ ע"ב מבואר שניתן לקיים שטר על ידי שכל אחד מהעדים החתומים יעיד על חתימתו שלו "זו חתימתי" (דהיינו, אם חתומים על השטר ראובן ושמעון, ראובן יעיד "זו חתימתי" ושמעון יעיד "זו חתימתי"). ואע"פ שבמקרה כזה יש רק עד אחד על כל חתימה, מכשירים חכמים קיום זה, ומדוע? כי כאשר עד אומר "זו חתימתי" הוא למעשה אומר בכך "מעיד אני שתוכן השטר אמת" (למשל, בשטר הלוואה, כאשר עד אומר "זו חתימתי", גלומה בכך אמירה "מעיד אני שאמת היה הדבר שהלווה לווה מהמלווה כך וכך"), ולכן כאשר יש שני עדים שכל אחד אומר "זו חתימתי", נמצא שיש שני עדים שהייתה הלוואה של המלווה ללווה.
[ומבואר שם בגמ' שכל זה רק לפי חכמים, ואילו רבי חולק וסובר שביחס לכל חתימה צריך עד נוסף, עיין שם].
ומבואר שם עוד, שאם אחד העדים מת (למשל שמעון), כך שאינו יכול להעיד על חתימתו, במקרה כזה צריכים להעיד על חתימתו שני עדים (למשל, לוי ויהודה, שיבואו ויעידו "זו חתימתו של שמעון" (וכאן לא די בעד אחד, לוי, שיעיד על חתימת שמעון, כי רק כשהעד החתום עצמו אומר "זו חתימתי", נחשב הדבר שהוא מעיד על תוכן השטר כמבואר לעיל, אך כשבא אדם חיצוני, אין אומרים כן).
וכן מוסיפה הגמ', שמה שאמרנו שצריכים שניים על חתימת שמעון (במקרה שמת), אי אפשר שאחד מהשניים הללו יהיה העד החתום האחר, ראובן (דהיינו, שראובן יעיד על חתימתו "זו חתימתי", ועל חתימת שמעון יעידו ראובן ולוי), כי במקרה כזה יוצא שראובן מעיד "שלושת רבעי עדות" (כי הוא מעיד באופן שלם על חתימתו שלו, ועל חתימת שמעון הוא מעיד יחד עם לוי), והתורה אמרה שאין עדות כשרה אלא כשמשקל העדים שווה.
אלא מהו הפתרון במקרה כזה? יחתום ראובן על חתיכת חרס, ויימסר החרס לבי"ד ויוחזק כתב ידו בבי"ד, וכך יוכלו בי"ד להשוות את חתימתו לחתימה על השטר מבלי להזדקק ל"עדות" ממש של ראובן, וכך, כשראובן יהיה משוחרר מלהעיד על חתימתו שלו, הוא יכול להעיד יחד עם שמעון על חתימת שמעון.
עד כאן דברי הגמ' בכתובות. וכאן בבבא בתרא אומרת הגמ', שכאשר ראובן חותם על החרס כנ"ל, לא יעשה זאת בסוף החרס, כדי שלא יבוא אדם רמאי וימצא את החרס, ויכתוב מעל החתימה דברים המחייבים את ראובן, ונמצא ראובן חתום עליהם, ואז יילך אותו רמאי וישתמש בכך נגד ראובן, ויהיה נאמן, שהרי נאמר "הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, גובה מנכסים בני חורין" (ומה שכתוב "כתב ידו" הכוונה היא "חתימת ידו", כפי שמוכיח רשב"ם שמבחינה לשונית כשנאמר "כתב" לפעמים הכוונה היא "חתימה").
ההוא בזבינא וכו' (קסז ע"א)
כלומר, הגמ' מספרת כך: היה מוכס שביקש מאביי שיחתום לו את חתימתו, והוא הסביר את בקשתו בכך, שאם יראו לו אנשים את חתימתו של אביי המבקש למחול על המכס, יוכל המוכס לבדוק את נכונות החתימה על ידי השוואתה לחתימה שחותם לו כעת אביי. ואביי נענה לבקשתו אך חתם בראש המגילה ולא בסופה. וניסה אותו מוכס למשוך השטר באופן שיחתום בתחתית (כמבואר לעיל שכך רצו הרמאים), אך אמר לו אביי, כבר קדמוך חכמים ואמרו שאין לעשות כן מפני הרמאים.
מתלת ועד עשר לא לכתוב וכו' (קסז ע"א)
כלומר, מספרים מ"תלת" ועד "עשר", אין לכתוב בשטר בסוף שורה, כי הרמאי יכול לשנות את המספר, כגון אם כתוב בסוף השורה "תלת" יוסיף הרמאי וישנה ל"תלתין", וכן "ארבעה" ל"ארבעין" ו"עשר" ל"עשרים" (אך באמצע השורה, יהיה הדבר ניכר). ואם קרה שאכן כתב בסוף השורה, יחזור ויכפול את הדברים עד שיגיע לאמצע שורה וכו' כמבואר ברשב"ם.
ההוא דהוה כתיב ביה תילתא בפרדיסא (קסז ע"א)
כלומר, בשטר נכתב שפלוני מכר לחברו "תילתא בפרדיסא", שליש בפרדס; והלך הקונה ושינה את המילה "בפרדיסא" ל"ופרדיסא" (החליף את הבי"ת בוי"ו על ידי מחיקת העודף), וכעת משתמע שמכר לו שליש משדה שיש לו, ועוד את כל הפרדס שיש לו.
ההוא דהוה כתיב ביה מנת ראובן ושמעון אחי (קסז ע"א)
כלומר, בשטר היה כתוב שפלוני קנה את "מנת ראובן ושמעון אחי", דהיינו, את חלקם של ראובן ושמעון האחים, בשדה שירשו מאביהם. והנה, לאותם ראובן ושמעון היה גם אח שלישי ושמו "אחי", ורצה הקונה שישתמע שקנה גם את חלקו של אותו אחי, ולכן שינה בשטר, ובמקום שיהיה כתוב "מנת ראובן ושמעון אחי", כתב "ראובן ושמעון ואחי" (תוספת וי"ו).
כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו (קסז ע"א)
ומדוע לא נחשוש, שיהיה פער זמנים בין הזמן הכתוב בגט לבין הזמן שיגרשנה בפועל במסירה, וכך יפסידו הלקוחות שקנו פירות מהבעל בין זמן הכתיבה לזמן המסירה (שתבוא אליהם האשה ותוציא מהם את הפירות שקנו בזמן זה, ותציג להם את הזמן שכתוב בגט כראיה שאז כבר התגרשה ולא היה לבעל זכות בפירות? מתרצים התוס' שלא שכיח שאדם יכתוב גט לאשתו קודם שירצה לגרשה, כי "לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה".
שובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה (קסז ע"א)
בשובר כתוב שהאשה כבר קיבלה את תשלום כתובתה מהאיש. האשה מבקשת מהסופר והעדים שיכתבו לה שובר כזה בלי נוכחות הבעל, כדי שיהיה מזומן לה כאשר ישלם הבעל. ואומרת על כך המשנה שאין בזה כל חשש, שהרי השובר לטובת הבעל.
ומביאים התוס' את שאלת הגמ' בבבא מציעא, מדוע לא נחשוש שיהיה פער זמנים בין הזמן הכתוב בשובר לבין זמן הפירעון בפועל, וכך יפסיד לקוח שקנה ממנה את זכויות הכתובה (שאם קנה בדיוק בהפרש הזמנים הנ"ל, יוציא ממנו הבעל בטענה שאז כבר פרע את הכתובה, ויציג את השובר כראיה). ומיישבת שם הגמ' בכמה תירוצים – או כשמואל, הסובר שלעולם המלווה יכול למחול על חוב גם לאחר שמכר אותו לאחר, וא"כ גם כאן יכולה האשה בכל מקרה למחול הכתובה גם אחרי המכירה ללקוח, או כאביי, הסובר "עדיו בחתומיו זכין לו", דהיינו, בכל שטר שיש בו זכות כלשהי לאדם, חתימת העדים מזכה כבר מאותה שעה שחתמו העדים אפילו אם בפועל נמסר השטר לאחר מכן.
והבעל נותן שכר (קסז ע"א)
זהו דין נפרד, שאינו קשור דווקא לדין הקודם של כתיבה בנוכחות האשה או הבעל וכו'. דין זה בא לומר שהבעל הוא זה שנותן את שכר הגט לסופר (ויבואר בגמ' הטעם), וכן נותן את שכר השובר (כי הוא הנהנה מכך).
כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו (קסז ע"ב)
ומדוע אין חשש שיציגנו כראיה שמכר (ויתבע את הכסף)? יש שכתבו שמדובר שכתוב בשטר שכבר שולם לו הכסף (כך שאינו יכול לתבוע הכסף), אך רוב הראשונים מבארים שהואיל וידוע שכותבים שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו, ממילא אין כל ראיה כשהמוכר מציג שטר מכר שאינו ביד הלוקח, ואינו יכול לתבוע על פיו.
והחתן נותן שכר (קסז ע"ב)
כיוון שהוא זה ש"קונה" את האשה.
וכל מעשה בי"ד (קסז ע"ב)
מעשה בי"ד – כגון שטר אדרכתא, שבי"ד כותבים עבור המלווה (במקרה שאין הלווה פורע את חובו), שהוא רשאי לרדת לנכסי הלווה ולהיפרע מהם. וכותבים רק "מדעת שניהם", שהרי צריך להודיע זאת ללווה, כדי שימהר לפרוע חובו ואז יימנע ממימוש האדרכתא הנ"ל.
המשך יבוא אי"ה..