אכילת רימון בליל שני של ר"ה – מתי ומדוע

שאלות:

• מדוע בליל שני של ר"ה נוהגים שיהיה על השולחן פרי חדש (בד"כ רימון)?
• ומתי אוכלים את הרימון, האם מיד אחר קידוש, או שמא בתוך הסעודה, לאחר שנטל ידיו?

תשובה:

א. הסיבה לאכילת פרי חדש בליל שני של ר"ה:

יש מחלוקת כללית אם בלילה השני של ראש השנה מברכים ברכת "שהחיינו" בקידוש; וכדי לצאת ידי כל הדעות, שמים על השולחן פרי חדש, כדי שיוכלו לומר "שהחיינו" לכל הדעות.

וביתר ביאור:

נחלקו הדעות, האם בליל ב' של ר"ה אומרים ברכת "שהחיינו" בקידוש. לפי דעה אחת, אין אומרים שהחיינו, כי היום השני של ר"ה איננו נחשב כיום חדש בפני עצמו, אלא כהמשך ישיר של היום הראשון ("יומא אריכתא"), ואילו לפי הדעה השנייה, תיקנו חכמים לומר שהחיינו על כל יום בפני עצמו, כך שיש לומר שהחיינו גם בקידוש של הלילה השני [ובסוף התשובה נסביר ביתר הרחבה, מניין נובע כל העניין – מדוע בכלל עושים יומיים ראש השנה, מדוע שייחשבו יומא אריכתא ומה שורש המחלוקת].

להלכה, כן מברכים "שהחיינו" בקידוש של ליל ב', אך כדי לצאת ידי כל הדעות, שמים על השולחן פרי חדש (או שלובשים בגד חדש), והמקדש מכוון ב"שהחיינו" גם על הפרי או הבגד החדש (שו"ע ורמ"א, או"ח, סימן תר)[1]. ונהגו שהפרי החדש יהיה רימון (ומוסיפים "יהי רצון שירבו זכויותינו כרימון"), אך כמובן אין חובה שיהיה דווקא רימון [מכל מקום, גם מי שאין לו בגד או פרי חדש, בכל זאת יברך שהחיינו על הקידוש, כי העיקר להלכה כסוברים שיש לברך שהחיינו גם בליל שני (שו"ע שם)].

ב. מתי אוכלים את הרימון:

יש לאכול את הפרי מיד לאחר קידוש, ולא להמתין באכילתו לאחר נטילת ידים והמוציא, כדי שלא ייווצר הפסק שלא לצורך בין ברכת ה"שהחיינו" שאומרים בקידוש, לבין אכילת הפרי שעליו הברכה חלה (מחצית השקל בסימן תר, ופוסקים נוספים). וכך כותב הפסקי תשובות, סימן תר- "את הפרי יש לאכול מיד בגמר הקידוש לפני נטילת ידים לסעודה". וכמו כן, אין להפסיק בין הקידוש לאכילת הפרי בדברים שאינם מעניין אכילת הפרי, כגון דיבורים וכו' (ומוסיף המחבר שגם הנשים, המברכות שהחיינו בהדלקת נרות, תעשינה כך סמוך לקידוש, כשהפרי החדש מונח על השולחן, ויכוונו גם עליו, ולא יפסיקו בדיבור עד אכילת הפרי).

[עם זאת, יש שכתבו שהמנהג הוא לא להקפיד על כך. כך כותב הרב קארפ בספרו "הלכות חג בחג- על ימים נוראים", פרק טז סעיף ט, שהמנהג הוא שלא להקפיד שאכילת הרימון תהיה סמוך לקידוש לפני נטילת ידים, אלא ניתן לאכלו לאחר נטילת ידים והמוציא (הטעם, עיין בהערה[2]). וכותב בהערה שכך סתימת הפוסקים, וכך שמע גם מהגרי"ש אלישיב, שאין צריך מיד אחר קידוש].

[נעיר שלגבי ה"סימנים" הרגילים ביום הראשון- המנהג הפשוט לאוכלם בתוך הסעודה, לאחר נטילת ידים והמוציא. עם זאת יש הנוהגים לאכול מיד לאחר קידוש לפני נטילת ידים. עיין פסקי תשובות, תקפג, אות ד].

ג. הסבר כללי: מדוע ראש השנה נחשב ל"יומא אריכתא" ומדוע הוא שונה משאר יו"ט

כידוע, בכל החגים חוץ מר"ה, בארץ ישראל עושים יום אחד ורק בני חו"ל עושים יומיים; ואילו בראש השנה, גם בני ארץ ישראל עושים יומיים. ועוד הבדל יש בין ראש השנה לבין שאר החגים, שהיומיים של ראש השנה נחשבים לקדושה אחת ארוכה ("יומא אריכתא"). ונסביר מניין נובע העניין:

בעבר, היו קובעים ראש חודש על פי עדים המגיעים לבית דין ואומרים שראו את הלבנה. כיצד? לאחר שחלף היום העשרים ותשעה של חודש מסוים, היו העדים באים למחרת (ביום השלושים) ואומרים ראינו את הלבנה, ואז היו קובעים ראש חודש; אך אם לא באו עדים באותו יום (ביום השלושים הנ"ל), היו דוחים את קביעת החודש וקובעים אותו רק למחר (ביום השלושים ואחד). ונמצא, שבכל פעם שמסתיים חודש ואמור להתחיל החודש הבא, היו שתי אפשרויות מתי יחול ראש חודש, כי הדבר תלוי אם באו עדים או לא.

וכפועל יוצא מכך, מי שלא היה בבית הדין ולא ראה אם העדים באים או לא, למעשה לא ידע מתי ראש חודש (כי כאמור יש שני ימים אפשריים). לכן, יצאו שליחים שיצאו והודיעו זאת, וכך ידעו.

וכאן נולד הבדל בין בני ארץ ישראל לבני חו"ל: אל המקומות שבארץ ישראל, הספיקו השליחים להגיע ולהודיע מתי ראש חודש; אך אל המקומות בחו"ל הם לא הגיעו, וכתוצאה מכך, כשהגיע זמנו של כל חג, לא ידעו בני חו"ל מהו זמנו המדויק של החג, כי החג תלוי בתאריך, ולא ידעו מתי עשו ראש חודש. ולפיכך, היו עושים כל חג יומיים, מספק. ולמרות שבמהלך הדורות עברו ללוח קבוע ויודעים את קביעת החודש, לא ביטלו את מה שנהגו בני חו"ל בעבר לעשות יומיים יום טוב[3].

וכל זה ביום טוב רגיל, אך בראש השנה, הרי הוא חל בראש חודש עצמו (א' תשרי), וכתוצאה מכך נוצר הספק אפילו בארץ ישראל, מתי ראש השנה; כי לא ניתן לשלוח שליחים ביום טוב, מפאת איסור "תחומים". וכך נמצא שגם בארץ ישראל היה ספק, והיו עושים ראש השנה יומיים מחמת הספק[4].

[ולא זו בלבד, אלא שאפילו במקום המקדש ובית הדין עצמו (שלשם היו העדים מגיעים להעיד על ראיית הלבנה), גם שם שרר הספק; כי מיד כשהסתיים כ"ט אלול והתחיל יום ל', התחילו לנהוג קדושה מספק, שמא יבואו עדים באותו יום ויעידו על הלבנה. וכך היו ממתינים כל היום בקדושה, שמא יבואו העדים וראש השנה ייקבע באותו יום (ואם לא הגיעו, היו קובעים את ר"ח ור"ה למחר)].

ועדיין לא הסברנו מדוע היומיים של ראש השנה הם "יום ארוך" ומדוע הם שונים מכל יום טוב מבחינה זו (הרי במקומות שבהם עושים יו"ט יומיים מספק, אין הם נחשבים ל"יומא אריכתא" אלא כל יום בפני עצמו). וההסבר לזה הוא כך:

כאמור לעיל, גם בארץ ישראל היו עושים ראש השנה יומיים, מספק. אך יתרה מכך, לעתים אפילו ללא ספק כלל, היו עושים ראש השנה יומיים בזמן המקדש. ונהגו כך בגלל מעשה שהיה. כיצד? המציאות השכיחה הייתה, שהעדים היו מגיעים ביום הראשון, והיו מגיעים לפני המנחה (זמן הקרבת התמיד של בית הערבים). פעם אחת אירע, שהשתהו העדים ולא הגיעו עד זמן המנחה, וכתוצאה מכך, "התקלקלו הלויים בשיר", כלומר, הלויים, השרים בזמן תמיד של בין הערביים[5], שרו שיר של חול ולא שיר של קודש, בסברם שמן הסתם כבר לא יבואו העדים. אך בפועל, לאחר מכן כן הגיעו העדים, ונמצא קלקול, ששרו שיר של חול במקום של קודש[6]. ומאז ואילך התקינו, שאם עד המנחה של יום ראשון לא הגיעו עדים (אפילו אם אח"כ כן הגיעו, מן המנחה ולמעלה), קובעים את ראש השנה ליום שלמחרת. אך יחד עם זאת קבעו גם, שבמקרה כזה, למרות שראש השנה הוא למחרת, יסיימו את היום הראשון בקדושה, כיוון שכבר התחילו בקדושה מספק. וכך נמצא, שהייתה מציאות שבה עושים יומיים יום טוב, למרות שיודעים בדיוק מתי ראש השנה.

ומכאן יובן ההבדל היסודי בין ראש השנה לשאר ימים טובים: כאמור, בשאר יו"ט, בני חו"ל היו עושים יומיים רק מחמת ספק מהו היום הנכון, ולכן, אין שני הימים נחשבים לקדושה אחת ארוכה ומתמשכת, כי למעשה רק אחד מהם קדוש באמת (רק שבפועל עושים יומיים, רק כדי לצאת ידי הספק). אך בראש השנה, הואיל והיו עושים יומיים קודש גם שלא במצבי ספק, אם כן מתייחסים אליהם לגבי דברים מסוימים כקדושה אחת ארוכה מתמשכת[7]. ויש לכך נפקא מינה לכל מיני דינים, כגון ביצה שנולדה ביו"ט וכו', עיין הערה[8].

ולכן ביחס לברכת שהחיינו, נחלקו הדעות האם יש לברך שהחיינו ביום השני: יש אומרים, שמאחר שלדברים מסוימים מחשיבים את ראש השנה כיום ארוך, כך הדבר גם לעניין שהחיינו[9]. ויש אומרים, שמברכים שהחיינו על כל יום בפני עצמו [וטעמם הוא, שהרי גם במקור, כאשר התחילו לנהוג יומיים בזמן שהגיעו עדים מן המנחה ולמעלה, היו מברכים שהחיינו ביום השני; שהרי אמרנו שבמקרה כזה שמגיעים עדים מן המנחה ולמעלה, תאריך ראש השנה האמיתי היה נקבע ליום שני (רק שאת היום הראשון היו מסיימים ג"כ בקדושה), ואם כן הוא העיקר, ובירכו בו שהחיינו. ולכן גם היום, אמנם התאריך א' תשרי הוא בראשון, אך כשם שבמקור בירכו שהחיינו ביום השני, כך גם היום)[10].

[1] יש מקשים, כיצד ברכת השהחיינו מועילה להוציא ידי כל הדעות? הרי לפי הדעה הסוברת שמצד יום טוב עצמו אין לברך שהחיינו, נמצא שברכת השהחיינו מתייחסת רק לפרי, ואינה קשורה כלל לקידוש, ואם כן כיצד ניתן לברך אותה במהלך הקידוש, לפני שתיית היין? הרי יש בכך הפסק בין הקידוש לבין שתיית היין, שמעכב את הקידוש, וא"כ לא הועלנו דבר? ועיין יישוב יפה לשאלה בספר "הליכות שלמה", על מועדים, עמ' יז.

[2] ומבואר שם הטעם, שהרי מעיקר הדין ניתן לברך שהחיינו כבר על ראיית הפרי, ולאו דווקא באכילתו (כמבואר בשו"ע, או"ח, רכה, ג), ואם כן גם אם יפסיק בין שהחיינו לאכילה, הברכה כבר חלה על עצם הראייה. ואמנם נכון שבימי השנה הרגילים נהגו שלא לברך עד שעת אכילה, כי אז עיקר שמחת הלב (כמבואר בשו"ע, או"ח, רכה, ג, ובמ"ב שם), אך כאן בענייננו, הואיל וממילא עיקר ה"שהחיינו" אינו על הפרי אלא על הקידוש (והפרי הוא רק כדי לסייע להוציא מידי חשש ברכה לבטלה כמבואר לעיל), לכן לעניין הפרי ניתן להעמיד את הדבר על עיקר הדין ולברך על עצם הראייה, בצירוף עם שמחת הלב על כך שדעתו לאוכלו בסעודה.

[3] עניין זה מבואר בש"ס בכמה מקומות, עיין במס' ביצה דף ד ע"ב. וכפי שמסכם זאת שו"ע הרב, סימן תר סעיף א: "ואף בני גולה אין עושין שני ימים אלא משום שהם צריכין לקיים מנהג אבותיהם, שהיו עושים שני ימים בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה… ולא היו בני גולה יודעין יום שהוקבע בו החודש בירושלים והיו עושין שני ימים מספק; אבל בני ארץ ישראל הקרובים לירושלים לא היו עושין המועדות אלא יום אחד, לפי שהבית דין שבירושלים היו שולחים שלוחים להודיע להם יום שנקבע בו החודש…".

[4] כפי שמסכם שו"ע הרב, שם: "אבל בראש השנה אף בני ארץ ישראל צריכים לקיים מנהג אבותיהם, שהיו עושין שני ימים בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, שלא היה הדבר תלוי בידיעת החשבון, אלא בקביעות הבית דין שבירושלים על פי ראיית (העדים את) הלבנה. ואף על פי שהבית דין היו משלחין שלוחים להודיע לכל מכל מקום בראש השנה שהוא יום טוב אין השלוחים יכולים לצאת חוץ לתחום".

[5] למעשה, הלויים שרים גם בזמן התמיד של שחר, ולא רק בזמן תמיד של בין הערביים; אך בתמיד של שחר מלכתחילה אין בעיה מה ישירו, כי שם לעולם תיקנו לשיר שיר של חול, הואיל והעדים אינם מגיעים בדרך כלל בזמן זה (רש"י ביצה ה' ע"א ד"ה ונתקלקלו).

[6] ועיין בהערה הקודמת, מדוע בעיה כזו הייתה שייכת רק בתמיד של בין הערבים ולא בתמיד של שחר.

[7] כפי שמסכם שו"ע הרב, סימן תר סעיף ד: "ולמה הן נחשבין כיום אחד, והרי אנו בקיאין בקביעות החודש ואנו יודעין שראשון עיקר? משום דאף הבית דין עצמן שהיו מקדשין על פי הראייה, היו עושין לפעמים שני ימים. כיצד? בראשונה, כשהגיע יום ל' באלול, היו כל ישראל והבית דין נוהגין איסור מלאכה וקדושת היום מבערב, דשמא יבואו עדים למחר ויאמרו שראו הלבנה בלילה זו ויהיה היום ראש חודש תשרי והוא ראש השנה, ונמצא שהלילה הוא יום טוב. וביום היו הבית דין יושבין ומצפים לביאת עדים רואי הלבנה אולי יבואו, וכל שעה שיבואו ביום עד שתחשך, היו מקדשין את החודש אותו היום והיה ראש השנה בו ביום, ומאותו יום והלאה מונין ליום הכיפורים ולסוכות. והיו תמיד רגילין לבוא קודם זמן מנחה, דהיינו זמן הקרבת תמיד של בין הערבים. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא עד אחר המנחה והקריבו התמיד ונתקלקלו הלוים בשיר, ואמרו שיר של חול, שהיו סבורים שלא יבואו העדים עוד היום, וכשבאו, נמצא היום למפרע קודש. ומאותו היום והלאה התקינו חכמים שלא יהיו הבית דין מקבלין את העדים אלא עד המנחה, וכשיבואו לאחר המנחה יהיה אותו היום מן חודש העבר למנות אותו יום ל' של אלול, ולמנות ליום הכיפורים ולסוכות מיום המחרת, שיש כח ביד בית דין לעשות דבר זה, שנאמר 'אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם', אתֶּם כתיב, בלא וא"ו, אתם אפילו מזידין. ומכל מקום, אע"פ שאין מונין למועדות מיום זה וכחול הוא חשוב, ויום טוב יהיה למחר, אעפ"כ לא היו מזלזלים בו והיו גומרים אותו באיסורו בקדושת יום טוב עד הלילה מדברי סופרים, כיון שמן הדין היה הוא ראוי להיות יום טוב מן התורה אלא שניתן רשות לבית דין לדחות, ולמחר עושין יום טוב וראש השנה של תורה. ואלו שני הימים הן קדושה אחת וכיום אחד ארוך, ושניהם נקראים יום טוב של ראש השנה, יום ראשון מדברי סופרים ויום שני מדברי תורה…" (כך היה במקור, אך היום כשאנו בקיאים, קובעים את ראש חודש א' תשרי ליום הראשון, ובכל זאת עושים יומיים, כשם שבעבר עשו יומיים).

[8] ישנו דין כללי, שביצה שנולדה ביום טוב, אסור לאוכלה ביום טוב (ומותר לאוכלה רק לאחר יו"ט). מה הדין אם נולדה ביום טוב ראשון, האם מותר לאוכלה ביום השני? כאן יש הבדל בין ראש השנה לשאר חגים: בכל החגים, ביצה שנולדה בראשון מותר לאוכלה בשני, שהרי ממה נפשך: אם היום הראשון היה קודש, נמצא שהשני כבר חול, ומותר לאכול ביצה בחול; ואם היום הראשון היה חול, נמצא שנולדה בחול, כך ששוב מותר לאכול את הביצה; ולכן הביצה מותרת. אך בראש השנה, שני הימים נחשבים לקדושה אחת ארוכה, ולכן אם נולדה בראשון, אסורה בשני. עם זאת יש לדעת, שדין זה שמתייחסים אל שני הימים כקדושה ארוכה, הוא רק לחומרא, אך לא לקולא. ולמשל, כשם שבשאר יו"ט אסור להכין מיום ראשון לשני שמא הראשון חול והשני קודש ואין להכין מקודש לחול, דין זה נוהג גם בר"ה.

[9] וכך כותב שו"ע הרב, סימן תר סעיף ה, בהסבר דעה זו: "אף על פי שבכל יום טוב שני של גליות אומרים זמן בקידוש, כיון שעושין אותו מחמת הספק שהיה לאבותינו (בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה) שמא היום קודש ואתמול חול, אם כן לא נפטר בזמן של אתמול; אבל בליל שני של ראש השנה, יש אומרים שאין אומרים זמן, כיון ששני הימים הן קדושה אחת וכיום אחד הן חשובין, א"כ נפטר בזמן של אתמול שהוא תחילת קדושת היום, ולמה יחזור לומר זמן באמצע? וכן ביום שני על השופר, אין לומר זמן, שכבר נפטר בזמן שאמר אתמול על השופר"

[10]וכפי שמסכם שו"ע הרב את הדעה השניה: "אבל יש אומרים שצריך לומר זמן, בין בקידוש ליל שני בין על השופר, משום שמה שהן נחשבין כיום אחד ארוך, אינו אלא מחמת מנהג אבותינו, שהיו בזמן קידוש החודש על פי הראיה, והיו חוששין שמא באו עדים אחר המנחה, ונמצא ששני הימים הן יום טוב אחד וקדושה אחת עליהם. וכיון שאבותינו היו מברכין זמן ביום שני, אף שהיו עושין אותן קדושה אחת וכיום אחד, שהרי אם באו עדים אחר המנחה, עיקר היום טוב של תורה הוא למחר, ויום ראשון אינו אלא מדברי סופרים וכחול הוא חשוב לגבי יום שני שבו הוקבע החודש; לפיכך גם לנו יש לברך זמן בליל שני (אף בארץ ישראל) כמו שמברכין בכל יום טוב שני של גליות כדי שלא לשנות ממנהג אבותינו".