שאלה:
מה המקור לאיסור שמיעת מוסיקה בימי הספירה, והאם האיסור כולל גם מוסיקה רגועה?
התשובה בקצרה:
בפוסקים הקדמונים, לרבות המשנה ברורה, מוזכר רק להימנע מ"ריקודין ומחולות" ואין התייחסות מפורשת לסתם שמיעת מוסיקה בכלי זמר. אולם, בתשובותיהם של פוסקי זמננו מבואר שהמנהג הוא להימנע גם משמיעת מוסיקה, וכן פשט המנהג.
ולעניין שמיעת מוסיקה רגועה, יש מתירים ויש אוסרים, כמפורט להלן. ולכאורה נראה (מבלי להתיימר לפסוק כמובן), כי המקל בשעת הצורך יש לו על מי לסמוך.
התשובה ביתר הרחבה:
בפוסקים הקדמונים, לרבות המשנה ברורה, המנהג המוזכר הוא להימנע מ"ריקודין ומחולות" ואין התייחסות מפורשת לשמיעת מוסיקה בכלי זמר שאינה כוללת ריקודים ומחולות (וכפי שכותב המשנה ברורה, תצג, ג, בהתבסס על דברי המגן אברהם שם – "אבל לעשות ריקודין ומחולות נהגו איסור").
אולם, בתשובות פוסקי זמננו מבואר שהמנהג הוא להימנע גם משמיעת מוסיקה ללא ריקודים ומחולות, וכן פשט המנהג (עיין פסקי תשובות תצג, ד ורשימת הפוסקים המובאים שם בהערה 30 – הגר"מ פיינשטיין, הגר"ע יוסף ועוד).
כאן עולה השאלה, מה הדין ביחס למוסיקה שאינה קצבית, אלא שקטה ורגועה, כגון חזנות, מוסיקה קלאסית או שירי רגש- האם גם היא בכלל המנהג?
בעניין זה נחלקו הפוסקים:
הרה"ג שלזינגר (רבה של שכונת גילה בירושלים), בשו"ת שואלין ודורשין, חלק ד סימן לז, מאריך להקל בדבר. מסקנתו (בעמ' רמד-רמה) היא, כי-
"על כן הדבר פשוט וברור דיש להתיר לשמוע נגינה שקטה גם עם ליווי של כלי זמר בימי הספירה, וכן שמעתי בשם רבנים גדולים וחשובים שליט"א שאף הם התירו כה"ג, ולא הבאתי את הדברים כאן בשמם כיוון שלא שמעתים בעצמי, רק מכלי שני. אבל כיוון שאמרתי את כל הנזכר גם בערוצי הקודש, היו כמה ת"ח שהתקשרו אלי וסיפרו לי בשם רבותיהם שגם הם נטו להתיר כמו שנתבאר. וכן לעניות דעתי פשוט להתיר בכהאי גוונא (=באופן זה), ובפרט אחר ששמעתי שיעורו של הגר"ש דייכובסקי שליט"א חבר ביה"ד הגדול [בכנס המ"א לתורה שבע"פ] להתיר כהאי גוונא גם בימי בין המצרים, ואף שזהו אבל של כלל הציבור, ואם כן כל שכן בענייננו".
[ומוסיף המחבר ומפנה כמקור להקל גם לדברי הגר"ש דייכובסקי כפי שהובאו ב"תחומין", חלק כא, תשס"א, עמ' 67, עיין שם].
וכן בסוף תשובתו מסכם הרה"ג שלזינגר ש"אין לאסור שמיעת מוזיקה שאינה מביאה לריקודים ומחולות, כגון מוזיקת רגע; אין לאסור מוזיקה שהיא לצורך 'הרווחת הנפש'; וכן ניתן לשמוע או לנגן מוזיקה נוגה, שיש בה הבעת צער או אבל". ומוסיף המחבר שהיתר זה מתייחס לא רק לימי ספירת העומר אלא גם לימי בין המצרים (מלבד מר"ח אב ואילך, שבזמן זה, מכיוון שיש למעט משמחה כבר על פי דין המשנה, לכן "ראוי שלא לחפש היתרים בימים אלו").
ואף הרב פיינהנדלר, מחבר שו"ת אבני ישפה, כתב אל הרה"ג שלזינגר כי הוא מסכים עמו, וכפי שמובאים הדברים על ידי הרה"ג שלזינגר בספרו הנ"ל בעמ' רנה – רנו (לאחר סימן לח):
"ומסברא נראה שכל שהמוזיקה היא שקטה, אין פה שום שמחה כלל וכלל, שהרי אין כאן דבר שישמח, ולא מצאנו בפוסקים איסור מפורש על כלי הזמר, אלא המקור הוא מן הדין של ריקודים ומחולות, ואם כן אין לנו לאסור, רק הדומה לריקודים ומחולות, והיינו מוזיקה מרעישה שגורמת ריקודים ומחולות. וכל שכן אם המוזיקה מעוררת לעבודת ה', שיש כאן סניף נוסף להתירו בספירת העומר, שיש לומר שלא הייתה בכלל הגזירה, וכן פסק לקולא הגאון הרב שיינברג…" (ובהמשך לכך כותב הרה"ג שלזינגר מכתב תשובה לרה"ג פיינהנדלר, ושם הוא מזכיר שהקלו בדבר גם הגר"א נבנצל ואף הגרש"ז אוירבך).
ומאידך, הגר"ש ואזנר כתב אל הרה"ג שלזינגר שהוא אינו מסכים להיתר הנ"ל (כמובא בספר הנ"ל, לאחר הבאת דברי הרב פיינהנדלר).
הסברה הנ"ל להתיר במוסיקה שקטה, מבוארת גם בספר "הליכות שלמה" (פסקים מהגרש"ז אוירבך), פרק יא סעיף יד: "יש להימנע בימים אלה מכל שירה המעוררת לריקוד ומחול, אבל שירה המרוממת את האדם אך אינה מביאתו לריקוד ומחול, מותרת".
[עוד נאמר שם (בחלק ההערות, בשם "דבר הלכה") "וכן שמיעת פרקי חזנות ונגינות קלאסיות וכדומה, יש להתיר"; אלא שבהערה 54, בחלק "אורחות הלכה", מובא בשמו שיש למעט בהסתמכות על היתר זה ולא לנהוג בו "בשופי", ובלשון ההערה: "ומכל מקום הוסיף רבינו דאין לנהוג היתר בזה בשופי, דסוף סוף נהגו במיעוט שמחה בימים אלו, ורק כשקיימת סיבה לכך יש להתיר"].
בספר "פסקי שמועות" בעמ' נו, בשם הרב חיים פנחס שיינברג, נאמר ש"לא נאסר, רק [=אלא] שירים שמביאים לריקודים ומחולות, ולא קטעי חזנות ורגש" (וכן בהערה שם בשם הרב עזריאל אוירבך). עם זאת, בשם הגר"ח קנייבסקי נאמר שם "אין ראוי לשמוע חזנות".
ומכל האמור נראה לכאורה (מבלי להתיימר לפסוק כמובן), כי ביחס למוסיקה שאינה קצבית, המקל בשעת הצורך יש לו על מי לסמוך, אם כי יש מחמירים.