פרשת ואתחנן: “ואהבת את ה’ אלוקיך” – תוכן הציווי על אהבת ה’

מהי אותה "אהבה" שהתורה מצווה עליה, בציווי "ואהבת את ה' אלוקיך"? וכיצד בכלל ניתן לצוות על כך?

Photo by Vlad Kiselov on Unsplash

“ואהבת את ה’ אלוקיך”?

הציווי “ואהבת את ה’ אלוקיך” בפרשת ואתחנן (פרק ו, פסוק ה) מעורר את השאלה המתבקשת, מה בדיוק תוכנו של ציווי זה, והאם באמת ניתן לצוות לאהוב?

דרכו של ה”שפת אמת” – האהבה כבר שוכנת בלב 

בעל ה”שפת אמת” מתייחס לשאלה זו וכותב:

“ומקשין הפילוסופים, איך שייך ציווי על אהבת הלב?”.

אחת התשובות של ה”שפת אמת” היא, שהאהבה לקב”ה כבר נמצאת בלב האדם, אלא שיש דברים המכסים אהבה זו, כגון השתקעות יתרה בגשמיות ובהבלים המרחיקים את הנפש משורשה. כשאדם מתחבר לשורשו, “מנקה” את עצמו ומתרחק מהדברים המרחיקים, מתעוררת האהבה מאליה. ובלשונו:

“אבל כמה תשובות בדבר… וגם, כי באמת נמצא בלב איש ישראל אהבת ה’, רק ע”י הנקיון מגשמיות, והתרחקות דברי עוה”ז, מוציאין האהבה מכוח אל הפועל

[שפת אמת, על שבת תשובה, אות תרל”ט; ועיין בספר כמוצא שלל רב, כאן על הפרשה, בשם ר’ עקיבא איגר ובשם השפת אמת].

הרמב”ם בספר המצוות – אהבת ה’ היא ידיעתו והשגתו באמצעות התבוננות עומק בתורה ובמצוות

מעיון בדברי הרמב”ם, נראה שדרכו שונה. כך כותב הרמב”ם בספר המצוות, מצוות עשה ג’:

“והמצווה השלישית היא, שציוונו לאהבו יתעלה; וזה, שנתבונן ונשכיל מצוותיו ופעולותיו, עד שנשיגהו, ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזאת היא האהבה המחוייבת“.

ולשון ספרי, לפי שנאמר ‘ואהבת את ה’ אלוקיך’, איני יודע כיצד אוהב את המקום; תלמוד לומר, ‘והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך’, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם”.

כלומר, אהבת ה’ היא חיבור לקב”ה, שנוצר על ידי הבנה והתבוננות בעומק מצוותיו, תורתו ודרכיו. ולכן, לאחר הציווי “ואהבת את ה’ אלוקיך” ממשיך הכתוב “והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום, על לבבך”, כי הדברים כרוכים זה בזה.

ובמלים אחרות – לפי הרמב”ם בספר המצוות, מהות האהבה שהתורה מצווה עליה, ראשיתה בהתחברות עמוקה באמצעות המימד השכלי, על ידי התבוננות והכרה של עומק בתורה ובמצוות (“שנתבונן ונשכיל מצוותיו ופעולותיו עד שנשיגהו”), והתחברות זו מולידה גם חיבור רגשי, וכשכך נוהג האדם, הוא מקיים את ציווי אהבת ה’ (“ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזאת היא האהבה המחויבת”).

דברי הרמב”ם בהלכות יסודי התורה – התבוננות בנפלאות הטבע כדרך לאהבת ה’

והנה, במקום אחר כותב הרמב”ם דרך אחרת להגיע לאהבת הקב”ה, והיא התפעלות מהבריאה והטבע וכל החכמה האדירה הטמונה בו.

כך כותב הרמב”ם במשנה תורה, הלכות יסודי התורה, פרק ב הלכה א:

“הא-ל הנכבד והנורא הזה, מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה’ אלוקיך, ונאמר את ה’ אלוקיך תירא…

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך [=שלא ניתן להעריכה] ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לא-להים לא-ל חי…”;

כאן, בשונה מספר המצוות, כותב הרמב”ם שהדרך לאהבת הקב”ה עוברת דרך התבוננות בטבע והתפעמות ממנו.

אך לא בהכרח הדברים סותרים, שכן אלה הן שתי דרכים, שני ממדים שונים של הכרת הקב”ה המביאים להתחברות אליו (ועיין בהערה[1]).

ושמעתי מבארים, שנוסח התפילה מכוון היטב כנגד דרכים אלה של הרמב”ם; כיצד? הברכה הראשונה בברכות קריאת שמע, היא ברכת יוצר המאורות, המתייחסת לבריאה ולטבע; ואילו הברכה השנייה, היא ברכת התורה, שעניינה החיבור לתורה – “ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל… והאר עינינו בתורתך, ודבק ליבנו במצוותיך, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך”. ומיד בהמשך לשתי ברכות אלה (הבריאה והטבע מצד אחד, והחיבור לתורה והמצוות מצד שני), אנו ממשיכים וקוראים בקריאת שמע את מצוות אהבת הקב”ה – “ואהבת את ה’ אלוקיך“; כי כאמור, אלה שתי הדרכים המובילות לאהבת הקב”ה – התבוננות בפלאי הטבע והתבוננות בעומק התורה.

 

לדברי תורה נוספים על פרשת ואתחנן (ממהדורת האתר הקודמת) – לחצו כאן

 

[1] ועוד ניתן לומר, שהרמב”ם מתייחס כאן לשני דברים שונים: ידיעת העומק של התורה והמצוות והתחברות אליהן, זהו תוכן האהבה ומהותה, כלשון הרמב”ם – “וזאת היא האהבה המחויבת“. לעומת זאת, ההתבוננות בטבע אינה מהווה בפני עצמה את אהבת הקב”ה, אלא היא רק אמצעי לעורר את החשק לדעת ולהתחבר – “מיד הוא אוהב, ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול“.

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!