פרשת דברים: ״הבו לכם אנשים חכמים ונבונים״ – עצת יתרו או משה?

משה מתאר בפני בני ישראל את עצת יתרו למנות דיינים, אך מייחס אותה אליו עצמו ללא אזכור יתרו כלל. מה ההסבר לכך?

ציון עצת יתרו ללא אזכור שמו

בפרשתנו, מזכיר משה את היוזמה למנות דיינים, במקום לשפוט את כל העם לבדו.

עם זאת, משה אינו מזכיר כלל את העובדה שעצה זו הייתה של יתרו (כמתואר בספר שמות, פרשת יתרו, כיצד יעץ יתרו למשה למנות דיינים, מהחשש פן “נבול תבול גם אתה גם העם וכו'”). הוא מתייחס ליוזמה זו כאילו הייתה שלו בעצמו:

״ואומר אליכם בעת ההיא לאמור, לא אוכל לבדי שאת אתכם… הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם, ואשימם בראשיכם״.

כאמור, אין כאן שום אזכור או רמז ליתרו, והשאלה המתבקשת היא מדוע.

 

הסבר אפשרי אחד – עצת משה שונה מעצת יתרו

יש מסבירים, שאמנם משה פעל בהשראת יתרו, אך עדיין יש הבדל גדול בין עצת יתרו לפעולות משה.

הרב אמנון בזק, בספרו שיצא לאחרונה ״נקודת פתיחה״, עומד על מספר הבדלים מהותיים בין עצת יתרו לבין עצת משה: א) יתרו מציע שמשה יבחר את השופטים – ״ואתה תחזה…״, ואילו משה מציע שהעם יבחר – ״הבו לכם אנשים חכמים״. ב) יתרו מתמקד בהגינותם של האנשים הנבחרים – ״יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע״, ואילו משה מדגיש את חכמתם – ״אנשים חכמים ונבונים, וידועים לשבטיכם״. יתרו מזכיר רק שופטים ומערכת משפט (״ושפטו את העם בכל עת״), ואילו משה מזכיר גם הנהגה (״ואשימם בראשיכם״) וכן שיטור (״ושוטרים לשבטיכם״).

הרב בזק מציע, שהבדלים אלה נובעים מכך ששתי ההצעות היו בעלות מטרות שונות: החשש של יתרו היה מפני הכמות של העם, חשש טכני כמותי בלבד (= ״כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשוהו לבדך״). אם זהו החשש, אין צורך בתגבור ההנהגה, אלא רק בריבוי שופטים, שיתנו מענה ללא עיכוב לכל מקרי המריבה והספק. לעומת זאת, משה מתמקד לא רק בכמות, אלא גם באופי העם: ״איכה אשא לבדי, טרחכם ומשאכם וריבכם״. אופי זה מצריך לתגבר לא רק את מערכת ה״משפט״, אלא גם את מערכת ההנהגה והאכיפה. לכן הוא מזכיר גם ״ראשים עליכם״ ו״שוטרים לשבטיכם״.

ומסיבה זו, מובן היטב מדוע יתרו מציע שמשה ימנה את השופטים (״ואתה תחזה״), ואילו משה מציע שהעם ימנו אותם: יתרו מתמקד בשופטים, אך משה מתמקד גם במנהיגים, ולכן הוא. מבקש מהעם שיבחר אותם, וכך ממילא יקבל את מנהיגותם. כמו כן, התכונות שמדגיש יתרו מתמקדות בהגינות ויראת ה׳, ואילו משה, המחפש גם הנהגה ואכיפה, מתייחס יותר ל״חכמים ונבונים וידועים״.

ולסיכום, בלשון הרב בזק, ״מסתבר אפוא שיתרו אמנם היה היוזם לשיתוף אנשים נוספים בהנהגה – בתחום המשפט – ויוזמה זו זכתה ונכתבה בתורה בפרשת יתרו. אולם, משה המשיך את הרעיון המקורי ושינה אותו מסיוע בתחום המשפט לסיוע בתחום הההנהגה בכלל, ועל כן בפרשתנו, שבה מוצגת התוכנית המלאה, לא נזכר יתרו, שהיה שותף רק בחלקה הראשון״.

 

הסבר אפשרי נוסף – דרכי שלום

עד לעצתו של יתרו, היה לעם מגע ישיר עם משה. כל אחד ואחד זכה לכך שמשה יתייחס למקרהו אישית וישפוט אותו בעצמו.

בעקבות עצת יתרו, מצאו עצמם העם נשפטים ״מכלי שני״, על ידי ממונים.

ייתכן שמשה חשש, שייחוס עצה זו ליתרו יעורר תרעומת מסוימת כלפי יתרו, לפחות מצד חלק מהעם, החפץ בקרבתו האישית של משה (מגיע גר מארץ רחוקה, ומרחיק מהעם את משה). לכן, מתוך רגישות וכדי לא לעורר כעס כלפי יתרו, לא הזכיר משה שיתרו הוא שהציע זאת, ומעין מה שהתירו לשנות ״מפני דרכי שלום״ (ואף אצל הקב״ה מצאנו ששינה מפני דרכי שלום; שהרי שרה אמרה על אברהם ״ואדוני זקן״, והקב״ה כשתיאר זאת בפני אברהם, אמר לו ששרה אמרה ״ואני זקנתי״).

וכך, תיאור התורה מלמד לא רק את המעשה עצמו, אלא גם את הרגישות שיש לנהוג בה כשמתארים דברים ומאורעות בפני אחרים.

[ניתן לכאורה להקשות על הסבר זה, שהרי בפרשה דווקא נזכר שהעם קיבל את הדברים ברצון – ״ותענו אותי ותאמרו, טוב הדבר אשר דיברת לעשות״; אך על כך יש להשיב בשניים: ראשית, יש הבדל בין מצב שבו הרעיון מוצג כרעיון של משה, שאז מן הסתם גבוהים הסיכויים שהוא יתקבל בהבנה, לבין הצגת הדברים כעצה של יתרו – אדם זר שמגיע ומציע רעיונות להטיל מחיצות ולהפריד בין העם לבין המנהיג. שנית, מפירוש רש״י נראה שלא כל העם שמחו ברעיון ריבוי השופטים, אלא רק אלה שסברו שכעת ניתן לרמות ולשחד שופטים, בהיעדר שיפוט של משה עצמו, עיין ברש״י פסוק יד].

 

לדברי תורה נוספים על פרשת דברים ושבת חזון – לחצו כאן

 

Photo by Vlad Kiselov on Unsplash

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אהבתם? שתפו!

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רוצים לקבל עדכונים שוטפים על לימוד חדש?

הירשמו עכשיו לרשימת התפוצה שלנו!