סוכה שאינה גבוהה י׳ וחקק להשלימה לי׳ – מחלוקת הפוסקים וההשלכה על דין ״לבוד״

דין ״חקק״ בגמ׳ בדף ד׳

סוכה שאין בגובהה עשרה טפחים, פסולה (משנה בדף ב ע״א).

המשמעות היא שהסכך צריך להיות גבוה מהקרקע עשרה טפחים, ואם לא, הסוכה פסולה.

הגמרא בדף ד ע״א דנה במצב, שבו גובה הסכך נמוך מי׳, אך באמצע הסוכה הלך האדם וחקק (העמיק) שטח מסוים בקרקע, כך שבמקום החקק (המקום העמוק) יש גובה י׳ עד הסכך (אך סביב החקק, הקרקע עדיין רגילה, והמרחק בינה לסכך נמוך מי׳). האם הסוכה כשרה?

מסקנת הגמרא היא, שניתן להכשיר סוכה כזו רק אם המרחק בין הדפנות לבין החקק הוא פחות משלושה טפחים (שאז נחשבות הדפנות כסמוכות ממש לחקק, וזהו דין ״לבוד״, שכל מרחק פחות משלושה טפחים אינו נחשב). אך אם המרחק הוא ג׳ ומעלה, הסוכה פסולה, כי אז נמצא שהמחיצות רחוקות מהמקום שבו הסכך הכשר (שהרי רק במקום החקק הסכך כשר, ובשאר הסוכה הסכך נמוך מדי ופסול).

[ומקשה הגמרא, הרי בדרך כלל מכשירים גם כאשר הדפנות רחוקות מהסכך הכשר, מדין ״דופן עקומה״? כלומר, הכלל הוא שאם סמוך לדפנות נמצא סכך פסול, אנו מחשיבים את הסכך הפסול כאילו הוא המשך של הדופן וכאילו היא מתעקמת, ומכשירים את הסוכה (עד מרחק של ד׳ אמות)? ומתרצת הגמ׳, שכל זה כאשר כבר יש דופן, אך כאן, הואיל והגובה מהרצפה לסכך הוא פחות מי׳ טפחים (למעט במקום החקק, ששם יש י׳ טפחים), נמצא שאין דופן, ואין אומרים ״דופן עקומה״].

נמצא שלמסקנת הגמ׳, הסוכה כשרה רק אם בין החקק לבין הדפנות יש מרחק של פחות מג׳, שאז נחשבות המחיצות סמוכות למקום החקק מדין ״לבוד״. אך אם לא, הסוכה פסולה, בגלל המרחק בין המחיצות למקום החקק [ומוסיפים תוספות בעמוד ב׳, סוף ד״ה פחות, שרק בסוכה נאמר יסוד זה, שצריכות שיהיו המחיצות סמוכות לחקק, אך לעניין רשויות שבת, החקק מחשיב את המקום לרשות היחיד גם אם המחיצות אינן סמוכות לו, כי בשבת, אין צריך סמיכות למחיצות. הטעם לכך הוא שתפקיד המחיצות לגבי שבת שונה מתפקידן לגבי סוכה: ״דלא דמי רשות שבת, שהוא למנוע רגל רבים, לסוכה, דבעינן מחיצות סמוכות לסכך״. כלומר, בסוכה צריך ״לגור במחיצות״, ולא ניתן לומר כך כאשר המחיצות רחוקות. אך בשבת, עניין המחיצה הוא רק להפריד מרשות הרבים].  

מחלוקת הפוסקים לגבי היושב מחוץ לחקק

למדנו, שאם המרחק בין החקק לבין המחיצות הוא פחות משלושה, הסוכה כשרה, מדין ״לבוד״ (כאילו אין מרחק בין המחיצות לבין החקק).

אך האם דין זה נאמר רק ביחס למי שנמצא בתוך החקק, או גם ביחס למי שנמצא מחוץ לחקק (במקום שבו הסכך אינו גבוה י׳)? כלומר, מי שיושב מחוץ לחקק, האם הוא נחשב כמצוי בסוכה כשרה, או שכשרות הסוכה נאמרה רק לגבי מי שנמצא בחקק עצמו?

המגן אברהם בסימן תרלג סעיף קטן ח׳ מדייק מסתימת לשון השו״ע (שם בסעיף י׳), שכשרות הסוכה מתייחסת גם לשטח שמחוץ לחקק. אך מלשון ראשונים אחרים הוא מדייק שדווקא בתוך החקק הסוכה כשרה (וכן במ״ב ס״ק כט מציין בקצרה שנחלקו בזה הפוסקים).

הקשר בין מחלוקת הפוסקים לשאלה יסודית בדין ״לבוד״

בפרי מגדים (אשל אברהם, אות ח) מבואר שמחלוקת הפוסקים האם להכשיר את השטח מחוץ לחקק, יסודה בשאלה הנוגעת להלכת ״לבוד״:

אלה המכשירים מחוץ לחקק, סבורים שהלכת ״לבוד״ (המאפשרת לגשר על המרחק הקטן בין המחיצה למקום החקק) גורמת לכך שאנו מסתכלים על כל ה״יש״ שבין המחיצה לבין החקק כאילו אינו קיים. ואם כך, נמצא שכביכול ״נמחק״ המקום הבעייתי שגובהו פחות מי׳, ולכן כל הסוכה כשרה.

אך הפוסלים מחוץ לחקק, סוברים שהלכת לבוד בסך הכול גורמת לכך, שרואים את עובי המחיצה כאילו הוא מתרחב ומגיע עד מקום החקק. כלומר, היא גורמת לכך שלמרות שהחקק בפועל אינו מוקף מחיצות, אנו רואים כאילו הוא מוקף מחיצות על ידי שהמחיצה ״התקרבה״ אליו, אך אין שום מקום להכשיר את השטח שמחוץ לחקק!

ובמלים אחרות, לפי שיטה זו, לבוד יכול רק להוסיף ולהרחיב את ה״יש״, אך אין בכוחו ״למחוק״ את מה שבאמצע כאילו אינו.