שאלות:
האם נשים מצוות בקידוש? ואם כן, האם חיובה הוא מן התורה? הרי קידוש הוא "מצוות עשה שהזמן גרמא", ונשים פטורות ממצוות אלה?
והאם אשה יכולה להוציא איש ידי קידוש?
התשובה בקצרה:
א. אישה חייבת בקידוש מדאורייתא, ועל אף שזו מצוות עשה שהזמן גרמא, יש גזירת הכתוב שנשים חייבות.
ב. אשה יכולה להוציא איש ידי קידוש. ואפילו אם קידשה כבר, יכולה לעשות שוב עבור גבר שטרם יצא.
ג. אם מדובר באיש שאינו מבני ביתה, לכתחילה עדיף שהאישה לא תוציאו ידי חובה, כי "זילא ביה מילתא" (זול הדבר).
התשובה ביתר הרחבה:
א. נשים חייבות בקידוש מן התורה ונבאר את המקור לכך. עשרת הדיברות נאמרו בפעם הראשונה בפרשת יתרו, ובפעם השנייה בפרשת ואתחנן. והנה, ביחס לשבת נאמר בדיברות שבפרשת יתרו "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ז), ובדיברות שבפרשת ואתחנן נאמר ג"כ פסוק דומה, אך במקום "זכור", כתוב "שמור" (דברים ה, יב – "שמור את יום השבת לקדשו"). ולמדו חז"ל, שהציווי "זכור" מלמד את חובת הקידוש בשבת, ואילו הציווי "שמור" מתייחס לאיסורי מלאכה בשבת. וכן קיבלו חז"ל, שהציווי "זכור" והציווי "שמור" נאמרו "בדיבור אחד", ומה שנכון בזה נכון בזה. ולפיכך, כשם שנשים חייבות במצוות "שמור" (שהרי באיסורי לא תעשה, אין הבדל בין מצוות שהזמן גרמן לבין מצוות אחרות, כך שברור שהציווי "שמור" כולל נשים), כך הן חייבות במצוות "זכור". ולפיכך, נשים חייבות בקידוש, ואין מחילים כאן את הכלל הרגיל שנשים פטורות ממצוות עשה התלויות בזמן.
[מקור הדברים בגמ' במסכת ברכות דף כ ע"ב, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך, רעא, ב: "נשים חייבות בקידוש אף על פי שהוא מצוות עשה שהזמן גרמא (פירוש, מצוות עשה התלויה בזמן), משום דאיתקש זכור לשמור, והני נשי, הואיל ואיתנו בשמירה, איתנהו בזכירה". ומבאר המשנה ברורה בס"ק ג – "ד'זכור את יום השבת לקדשו' האמור בדברות הראשונות ו'שמור את יום השבת לקדשו' האמור בדברות אחרונות, שניהם בדיבור אחד נאמרו, ד'זכור' קאי על מצוות עשה דקידוש, וכנ"ל, ו'שמור' קאי על שמירה ממלאכה, וכשם שבאיסור מלאכה בוודאי גם נשים מוזהרות, דבמצוות לא תעשה אין חילוק בין זמן גרמא בין שאין הזמן גרמא, כן בעשה דזכור גם נשים מצוות"].
ב. מאחר שאשה חייבת בקידוש מדאורייתא, היא מוציאה איש ידי חובת קידוש, וכך נפסק בשו"ע, רעא, ב – "ומוציאות את האנשים, הואיל וחייבות מן התורה כמותם". וכתב המשנה ברורה בס"ק ד, "וכן הסכימו הט"ז ומגן אברהם והגר"א ושאר אחרונים" (ובשער הציון הוא מציין שאמנם הרש"ל והב"ח החמירו שאינן מוציאות, אך ההלכה היא שכן מוציאות, וכפי שנפסק בשו"ע וכפי שהסכימו הט"ז, המגן אברהם, הגר"א ואחרונים נוספים).
ועוד הוסיף המשנה ברורה בס"ק ה, שכשם שבאיש, ההלכה היא שיכול להוציא אחר ידי קידוש אפילו אם האדם המוציא כבר יצא ידי חובה קודם לכן (וזהו חידוש, כי ניתן היה לומר שהואיל וכבר לא מחויב, שוב אינו יכול להוציא את החייב, אך ההלכה היא שכן יכול, כפי שנפסק בשו"ע רעג, ד, וכן קסז, יט-כ, וכפי שמסביר המשנה ברורה שם בס"ק צב, "שכל ישראל ערבים זה בזה, וכאשר חבירו לא יצא ידי המצווה, הוי כאילו הוא לא יצא"). כך גם אצל אשה, יכולה להוציא איש ידי חובה אפילו אם יצאה קודם לכן, כי הכלל "כל ישראל ערבים זה לזה", שמכוחו יכול אדם להוציא אדם אחר גם אם המוציא כבר יצא קודם, נכון גם באשה, שאף היא בכלל ה"ערבות" (ובכך הוא דוחה את שיטת הדגול מרבבה, הסובר שאשה אינה בכלל ערבות, עיין שם בשער הציון).
ג. לכתחילה לא תוציא איש שאינו מבני ביתה – בס"ק ד כותב המשנה ברורה בשם אליה רבה ודרך החיים, שעל אף שאשה מוציאה איש, כאשר מדובר באיש שאינו מבני ביתה יש להחמיר לכתחילה, משום זילות, ובלשונו: "ומכל מקום יש להחמיר לכתחילה שלא תוציא אשה אנשים שאינם מבני ביתה, דזילא מילתא".